Die Torah - Die fünf Bücher Mose

Buch: Kapitel: Vers:
Hebräischer Text (nach der Masorah)
וְהָיָ֗ה בְּכׇל־יַחֵם֮ הַצֹּ֣אן הַמְקֻשָּׁרוֹת֒ וְשָׂ֨ם יַעֲקֹ֧ב אֶת־הַמַּקְל֛וֹת לְעֵינֵ֥י הַצֹּ֖אן בָּרְהָטִ֑ים לְיַחְמֵ֖נָּה בַּמַּקְלֽוֹת׃
Deutsche Übersetzung (Samson Raphael Hirsch)
Immer, wenn man die aufgebundenen Tiere erregte, stellte Jaakob die Stäbe vor die Augen der Tiere in die Rinnen, sie durch die Stäbe zu erregen.
Übersetzung von Moses Mendelssohn (1780 bis 1783)
Wenn das frühläufige Vieh erhitzt werden sollte, setzte Jakob die Stäbe vor die Augen des kleinen Viehs, um sie durch die Stäbe zu erhitzen.
Übersetzung von Lazarus Goldschmidt (1921 bis 1925)
Sooft brünstig waren die kräftigen Schafe setzte Jaakob die Stäbe in die Rinnen vor der Schafe Augen, damit sie brünstig würden vor den Stäben,
Mendelssohn-Übersetzung im Original
ווען דאז פריהלייפיגע פיה ערהיצט ווערדען זאללטע , זעצטע יעקב דיא שטעבע פאר דיא אויגען דעם קליינען פיהס, אום זיא דורך דיא שטעבע צו ערהיטצען ·
Onkelos
וַהֲוֵי בְּכָל עִדַּן דְּמִתְיַחֲמָן עָנָא מְבַכַּרְתָּא וּמְשַׁוִּי יַעֲקֹב יָת חוּטְרַיָּא לְעֵינֵי עָנָא בִּרְהָטַיָּא לְיַחָמוּתְהוֹן בְּחוּטְרַיָּא
Raschi

המקשרות. כְּתַרְגּוּמוֹ הַבַּכִּירוֹת, וְאֵין לִי עֵד בַּמִּקְרָא; וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ עִם אֲחִיתֹפֶל בַּקֹּשְׁרִים (שמואל ב ט"ו), וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ (שם), אוֹתָן הַמִּתְקַשְּׁרוֹת יַחַד לְמַהֵר עִבּוּרָן:

Raschi (Deutsche Übersetzung)

Die frühgebärenden המקשרות, wie der Targum übersetzt מְבַכְּרָתָה die Frühgebärenden, es gibt hierfür keine Parallelstelle in der Schrift. Menachem verbindet das Wort mit (II Sam. 15, 31), »Achitofel ist unter den Verschwörern קוֹשְׁרִים«, und (dort 12) »die Verschwörung קֶשֶׁר (Verknüpfung) war fest«; Schafe, die sich miteinander verbinden, um ihre Trächtigkeit zu beschleunigen.

Kommentar von R. Samson Raphael Hirsch

(41-42) ובהעטיף ,המקשרות. Für die gewöhnliche Erklärung מקשרות frühwerfende, starke, העטיף, spätwerfende, schwache, gibt es kaum eine Analogie. Die Auffassung des מקשרות wäre ganz ohne Stütze, und für העטיף reichte auch schwerlich die Analogie von התעטף und עני כי יעטף aus, da dies immer zeitlich eingetretene Schwächezustände bezeichnet, nicht aber eine konstitutionelle Schwäche. Dazu kommt, daß מקשרות ja ganz entschieden nicht auf einen Zustand, sondern auf eine Tätigkeit hinweist, die an den Tieren vorgenommen worden. Schabbat 52b lesen wir in der Mischna: רחלות יוצאות שחוזות כבולות וכבונות und folgt 52נ die Erläuterung: מאי שחוזות שאוחזין באליה שלהן למעלה כדי שיעלו עליהן זכרים. Demnach liegt es nicht fern, in מקשרות die Aufgebundenen zu erkennen und ובהעטיף: "wenn man aber die Tiere bedeckt ließ" wie sie im natürlichen Zustande sind. Wenn also die Tiere künstlich zum Wurf gebracht wurden — was man allerdings wohl vorzüglich mit den besseren tat, von welchen man Junge wünschte — stellte er die Stäbe hin; wenn man sie aber sich selbst und dem natürlichen Wege überließ, nicht.

Biur von Moses Mendelssohn

בכל יחם , מקור,ובעבור הדבקו למלת בכל נאמר שהוא במקום שם, ואם נאמר שהוא חסר עת כלומר בכל עת שהיו מתחממות והוא עת חמדן הוא מקור כמשפט , וכן ת"א ויב"ע בכל עידן דמתיחמן , וכן כוון המתרגם האשכנזי · הצאן המקשרות , ת"א מבכירא , וכ"ת יב"ע מבכרתא , והם שנולדו בימי ניסן והם חזקים ובריאים מהאחרים, וקראם בלשון קשר כי הקשר חזק, וכן והקשרים ליעקב · ולשון הרמב"ן הנכון בעיני בלשון הזה שהם הצאן אשר הזכרי' מהם הולכים אחר הנקבות לא יתפרדו מהם לרוב תאותם, מלשון ונפשו קשורה בנפשו (בראשית מ"ד ל') , ולשון חכמים כן הוא אזיר כרוך הוא אחר רמל בכרוכין אחרי' ויקראו הנולדים בעת ההיא הקשורים על שם אביהם ורבים אמרו כי קשורים הם החזקים אשר איבריהם קשורים זה בזה קשר אמיץ, כי זה סבת הבריאות,והעטופים הם החלושים אשר נפשם בהם תתעטף ואין להם תאוה, מלשון העטופים ברעב (איכה ב' י"ט) , והתרגום אמר בכירא ולקישא כי כן הדבר עכ"ל · ר"ל כי לא תרגם רק לפי הכוונה · ליחמנה , בספרים מדויקים המ"ם בצירי , וכתב הרד"ק במכלול (ד' קטן דף קכ"ד ע"ב) , שהוא מקור מן הדגוש , והנו"ן הדגושה עם הה"א לכנוי הנסתרת,כמו ליחם אותה, כמו תשמטנה ונטשתה (שמות כ"ג י"א) , ואף על פי שמ"ם ליחמנה צירי ואינו כן מנהג האות אשר על נו"ן ה"א הנקבה כי אם בסגול , וכתב ע"ז ר"א בחור בס' הרכבה באות ל' שדבר זר הוא כי אין מנהג נסתרת לבא בנו"ן ה"א רק עם אותיות אית"ן, ולכן הסכים עם סוף דברי הרד"ק שהנו"ן לכנוי הנסתרות כמו ליחמן ור"ל ליחם אותן, ובא בתוספת ה"א כמו אֶתְנָה בחכמה (שם ל"ה כ"ו) , שהוא כמו אותן , וכן עד בּוֹאֲנָה בית לחם (רות א׳ י"ט), כמו בואן, והיה ראוי להיות המ"ם בקמץ והנו"ן רפוי׳ לְיַחֲמָנָה. אלא שהוסב הקמץ גדול לקטן, ובן נכון לדעתי לכנותן בלשון רבות כמו שהתחיל, הצאן המקשרות, ואף כי בשם המין נמצא שיכונה בלשון יחיד ורבי׳ אף בענין אחד ובמאמר אחד כמו וירב העם ויעצמו (שמות א׳ כ׳), כי שחת עמך וגו׳ סרו מהר (שם ל"ב ז׳), מ"מ על הרוב לא יהי׳ זה כ"א כשיבא הפעל הראשון קודם השם, שאז לא ישגיח על המספר ואף לא על המין, והוא הנקרא בלשון העמים (ווערבום אימפערסאנאלי), מש"כ כאן שבא השם בתחלה , אין נכון לכנותו בלשון רבים ואח"ז בלשון יחיד, אם לא ע"ד הזרות, ודוק בזה. והנה הקמץ שהוסב לצירי כתב שם רא"ב שהוא בעבור הכנוי, ולא זאת הסבה לדעתי בעבור שלא נשתנה במלת בואנה, והרד"ק כתב שם שבא המ"ם בצירי כמו שהי׳ מבלי תוספת ה"א לְיַחֲמֵן כמו לְשָׁמְרָם לְזָכְרָם, ואף על פי שהמקור בא בקמץ כמו בְּשָׁמְרָם עקב רב (תהלים י"ט י"ב), אחר שהלווי יבא בצירי יבא גם המקור בצירי עכ"ל. וגם זה איננו נכון לדעתי כי הלא בכל לווי ליחיד עם כנוי נסתרים ונסתרות יהי׳ צירי לפני הכנוי , ובמקור יהי׳ קמץ לפניו כמו בְּשָׁמְרָם הנ"ל שהלווי איננו שָׁמְרָם רק שֹׁמְרָם, ועוד כתב הרד"ק או בא בצירי ומשפטו בקמץ כי התנועות משתנות , כי הנה בא צעיר רֹדֵם (תהלים ס"ח כ"ח) בצירי ומשפטו בקמץ כמו יִלְבָּשָׁם הכהן (שמות כ"ט ל׳), ומשפטו בצירי עכ"ל. ועדיין לא נושענו כי גם המה זרים הם ואין בהם כח לעזור לעצמם ומכ"ש לאחרים, אבל לי נראה כי בעבור שהמקור והכנוי קרובים הם, יבואו זה תחת זה כמו עת סְפוֹד ועת רְקוֹד (קהלת ג׳ ד׳) , בא המקור במשקל הלווי, זכור את יום השבת (שמות כ׳ ח׳) , בא המקור במקום הלווי, אמנם בכנוים יש הפרש ביניהם, כי כינויי הלווי מורים תמיד על הפעול כטעם אותי אותה אותם, אבל המקור לפי שהוא אמצעי בין שם לפעל , יבא בב׳ מיני הכנויים , כי לפעמים הם כטעם שלי שלו שלהם, ואז יורו על הפועל, דהיינו ליחס הפעולה אליו ולהקנותה לו , ופעמים יורו על הפעול בטעם אותי אותו אותם , ולכן במקום שיורו על הפועל יבוא קמץ לפני המ"ם והנו"ן כדין כנויי השמות, כמו את ערתם ואת בשרם ואת פרשם (ויקרא י"ו כ"ז), שפירושו עור שלהם בשר שלהם וכו׳ , וכן בשמרם עקב רב , פירושו בשמירתם (בשמור שלהם) יש עקב רב ושכר טוב , כמו שפירשו שם רש"י והראב"ע והרד"ק, וכן עד באנה בית לחם , פירושו עד בוא שלהן , (ואתנה בחכמה איננו כנוי המחובר אל השם או הפעל, כי היא מלת הכנוי עצמה ומשפטה אותן) , ולכן הם קמוצים , אבל ליחמנה שפירושו ליחם אותן , והכנוי מורה על הפעול בכנויי הפעלים , לכן יבוא עם הצירי בכנויי מ"ם ונו"ן המחוברות אל הלווי. עוד כתב שם הרד"ק ונדגשה הנו"ן שלא כמשפט כמו תראינה בה (מיכה ז׳ י׳) , שלא הי׳ משפטה להדגש ובא כן לתפארת הקריאה , ולדעתי לא תהי׳ תפארת הלשון, כובד הקריאה , אבל יראה לי שיורה על איזה הפלגה , ואולי תהי׳ פה ההפלגה שנתחממו מהר, כענין והקשרים ליעקב, או על הרבוי, כענין ויפרץ האיש :

Text herunterladen