Die Torah - Die fünf Bücher Mose
וילך לו אל ארצו. לְגַיֵּר בְּנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ (מכילתא):
Und er 27 ging in sein Land, um seine Familie zum Judentum zu führen (Mech.).
וישלח משה וגו' , דרך כבוד , כמו ואברהם הלך עמם לשלחם (בראשית י"ח ט"ז) , והנה לשטת האומר לאחר מתן תורה בא יתרו , תהי' זאת ההליכה בעצמה היא הנזכרת בפ' בהעלתך במסע הדגלי' , שמאן יתרו להלוך עם משה , וישלחנו וילך אל ארצו , ואולם לשטת האומר קודם מתן תורה בא , כבר הודעתיך דעת הרמב"ן ז"ל , שבפעם הזאת הלך יתרו אל ארצו אם לגייר את בני משפחתו כמו שאמרו רז"ל במכילת' , או לצורך אחר , ושב שנית אל משה בשנה השניי' ולא עזבו עוד , ורש"י ז"ל טען על הדעה הזאת , ממה שלא זכר הכתוב מזה דבר , ועוד שקשה לומר שלא עמדו בניו של משה במתן תורה , ואם נפשך לומר שלא הלכו בני משה עם יתרו , כי אם נשארו אצל אביהם , מכל מקום יקשה על יתרו עצמו , איך נשאו לבו לשוב אל ארצו , אחרי אשר ידע את ה' והכיר במעלת עם סגולתו , ולא הלך עמם לחורב להיות שם במעמד הנבחר , לכן דעת רש"י ז"ל שבאמת הלך עמם להר סיני , ולמחרת רדת משה מן ההר ישב לשפוט את העם ונתן לו יתרו עצתו , ואחר זה הלך מאתו , ולא שב עוד אליו , וכן הוא דעת רז"ל במכילתא , ועל דרך הפשט יתכן לפרש ויהי ממחרת לביאת יתרו , והי' זה קודם מ"ת כאשר פירשנו למעלה , הלך יתרו עמהם לחורב לקבל התורה , והספור וישלח משה את חתנו לא הי' בשנה הראשונה כי אם בשנה השניי' בנסעם מחורב , ובעבור שזכר ביאת יתרו הזכיר גם הליכתו ושובו אל ארצו , כדי שלא להפסיק בנתיי' , אף שלא היה זה כי אם בשנה השניי' אחר מתן התורה , [° והנה גם רש"י ז"ל לא נמלט מזה , כי גם לדעתו לא הי' ספור כל ענין הפרשה בעת אחת , כי מתחלת הפ' עד ויהי ממחרת הי' קוד' מתן תורה , ומשם ואילך לאחר מ"ת , אשר ביניהם יותר מארבעה חדשים , וראוי א"כ לכתוב ספור מ"ת וענין עשיית העגל קודם פ' ויהי ממחרת , רק שדרך הכתוב לסיים ענין א' כולו ויתחיל הב' אף שיקדים המאוחר לפעמים , וכן לדרכנו שיהי' פסוק וישלח משה וגו' לבד מאוחר , ועכ"ז נכתב פה כדי שלא להפסיק בספור ענין אחד °] , ועיין עוד מזה בפ' בהעלתך , ומה שנכתוב שם בעז"ה : יט

in sein Land. Midian. Siehe II, 15 und vgl. Num. X, 30. »Der kluge Plan, den Jithro ersann, ist niemals veraltet. Der staatsmännische Grundsatz von der Dezentralisation — der Teilung der Verantwortung — ist heute noch so bedeutsam wie in der Zeit Mosis« (McNeile).