Die Torah - Die fünf Bücher Mose
לכהן המקריב אתה וגו'. יָכוֹל לוֹ לְבַדּוֹ, תַּ"ל לכל בני אהרן תהיה, יָכוֹל לְכֻלָּן, תַּ"ל לכהן המקריב, הָא כֵּיצַד? לְבֵית אָב שֶׁל יוֹם שֶׁמַּקְרִיבִין אוֹתָהּ (שם):
Dem Priester, der es darbringt, ich hätte meinen können, ihm allein; 9 darum heißt es, allen Söhnen Aharons sei es. Ich hätte nun meinen können, allen, darum heißt es, dem Priester, der es darbringt. Wie ist das gemeint? Dem Vaterhaus des Tages, an dem man es darbringt (Tor. koh.).
וכל מנחה, זכר בכתוב זה שלשה מנחות האמורות בפרשת ויקרא, מאפה תנור מחבת ומרחשת, יהיו לכהן המקריב אותה, ובפסוק הסמוך אמר שכל מנחה בלולה בשמן, שהוא מנחת סלת, וחרבה שהיא מנחת סוטה ומנחת קנאות, תהיה לכל בני אהרן איש כאחיו, ואמר רמב"ן ז"ל שטעם ההפרש ביניהן מפני שטרח הכהן באפייתן ראוי להרבות שכרו ואין טעם זה נכון, כי לישת המנחה ואפייתה בבעלים, ומהגשה ואילך מצות כהונה, כמו שבארנו בפרשת ויקרא, אלא הטעם שמפורש והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו (פרשה ב' י'), וא"כ אוכלה לכהן המקריב לבדה, וכמו שהוכחנו שם, ולפי מה שאמרנו (פרשה ו' י"ט), שזוכה בה לחלק אותה כרצונו לאחיו הכהנים, יפה יתקיימו שני הכתובים אך רבותינו ז"ל אמרו לכהן המקריב לבית אב של יום שמקריבין אותה, ויאמר רמב"ן ז"ל שלא רצו לפרשה בפשוטו לפי שאמר וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה, והרי זה כולל לכל המנחות שבעולם שכלן בלולות או חרבות, וגם זה אינו נראה לי, כי על הקומץ ידבר, שאלו נקמצות אחר שנאפו בתנור או במרחשת או במחבת, ואותן שבכתוב השני נקמצות סלת, אבל רבותינו ראו מפורש גם על המאפיות שיהיו לאהרן ולבניו, לא למקריב אותה לבדה וכמו שבארנו, ועוד שככה נאמר בחטאת ואשם, ושם אי אפשר לומר שיהי' לו לבדו, כי מפורש כל זכר בכהנים יאכל אותה, וכן באשם, וכמו שבחטאת ואשם פרשו בית אב הראוים להקריב, כן לכהן המקריב הנאמר במנחה ראו להתפרש כן, ואולם הנאמר אחריו וכל מנחה בלולה בשמן וגו', ענינו שגם אלה דינן כן, וזכרן בפירוש ללמדנו שגם שירי המנחות האלה נאכלים לכהנים, מנחה בלולה בשמן בעבור מנחת העומר שלא נתפרשו שיריה בפרשת ויקרא, ומנחה חרבה שהן מנחת חוטא ומנחת קנאות גם בהן לא נתפרשו דיני השירים, ופרשן כאן, ואמר לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו, ללמדנו כי לכהן המקריב שנאמר בחטאת ואשם ובעור העלה וגם במנחה ענינו על כלל המקריבים באותו היום בעזרה, וכן לפרש מה שנאמר במנחה סלת ובמנחות המאפיות והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו (פרשה ב' ג'), שאינו לכל כהן שירצה, אלא לכהן המקריב, כמו לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו שענינו לכהן המקריב, כלומר לכל בני אהרן המקריבים באותו משמר, וזוהי באמת שטת רבותינו ז"ל, והדעת מסכמת עליה, אבל רמב"ם ז"ל אמר שעל כן חזר להזכיר מנחת סלת, לפי שהיא מתחלקת סלת לזה מעט ולזה מעט, הייתי אומר שתתחלק מנחה כנגד מנחה, הוצרך לומר שכל מנחה מתחלקת ביניהן, וכבר פרשנו (פרשה ו' ט') שגם מנחת סלת נאפית אחר הקמיצה, וכאמרו מצות תאכל, לא שיאכלנו סלת אלא ברותחין: נעשה, שם התואר לשון נקבה, כמו אין אבן נראה, ואשר היה נעשה ליום אחד בסגול הוא לשון זכר, מדברי ראב"ע ז"ל: במרחשת, ראיה שהיא שם כלי שיש לה כסוי, וזהו הוראת הבי"ת, ומחבת אין לה כסוי על כן על מחבת, ופרשנוהו בפ' ויקרא, וסמך כאן תנור למרחשת לפי ששניהן הנתון בהן מכוסה, וזהו בתנור במרחשת ובפרש' ויקרא זכר מחבת בין תנור למרחשת בעבור משפטיהן, ושם מפורש:
VV. 9 u. 10. Im V. 9 ist für מנחות dieselbe Bestimmung ausgesprochen, daß sie nur an alle die ראויים להקרבה, mit Ausschluss also des אונן und טבול יום, zur Verteilung kommen, obgleich diese doch abends davon genießen dürfen. V. 10 fügt aber die Bestimmung hinzu, daß כל מנחה, daß ein jedes einzelnes מנחה zwischen allen Berechtigten איש כאחיו verteilt wird. Jeder im בית אב des Tages erhält von jedem מנחה ein Teil, und ist es nicht statthaft, מנחה gegen מנחה, selbst nicht völlig gleiche מנחות z. B. מנחת מרחשת כנגד מנחת מרחשת zu verteilen, also daß der eine dieses ganze מנחה und der andere dagegen ein anderes Ganzes erhielte; sondern jedes מנחה ist unter allen Gliedern des בית אב zu verteilen, und wenn die einzelnen Teile dadurch auch auf ganz kleine Parzellen reduziert würden. Es ist dies ebenso bei allen מנחות und allen Opfern; es ist diese Bestimmung aber an מנחה בלולה וחרבה, gelehrt um sie eben in äußerster Konsequenz zu vergegenwärtigen, da hier der Anteil oft in einem Minimum ungebackenen Teiges oder gar bloßen Mehles bestehen kann! (Menachot 73a; Rambam Hilchot Ma'asse Hakorbanot 10, 15-16). Es dürfte aber diese Bestimmung ganz geeignet sein diesen Priesteranteil am Opfer in das helle Licht seiner symbolischen Bedeutung zu setzen, wie wir ja wiederholt schon אכילת כהנים selbst als integrierenden Teil der Opferhandlungen begriffen. Wäre es einfacher Dienstsold, so würde man im Gegenteil darauf sehen dürfen, ja müssen, daß mindestens jeder Anteil ein Nennenswertes bleibe, nicht durch Parzellierung oft wertlos werde, würde man gewiss Mincha gegen Mincha, Opfer gegen Opfer verteilen dürfen. So aber ist es מצוה und עבודה, die sich in jedem einzelnen Opfer zur Erfüllung wiederholt, an deren Erfüllung daher jeder dazu Berufene Anteil erhalten soll. Es gab nur einen Anteil am Opfer, der nicht zur Symbolik der עבודה gehörte, vielmehr rein als Vergütung für Leistung erscheint, und dies sind die V. 8 besprochenen עורות קדשים; hinsichtlich ihrer Verteilung war daher auch eine jede von den Berechtigten zu treffende Bestimmung gestattet (Peßachim 57a; B. K. 110 a).