Die Torah - Die fünf Bücher Mose
יקריב קרבנו על זבח. מַגִּיד שֶׁאֵין הַלֶּחֶם קָדוֹשׁ קְדֻשַּׁת הַגּוּף — לִפָּסֵל בְּיוֹצֵא וּטְבוּל יוֹם וּמִלָּצֵאת לְחֻלִּין בְּפִדְיוֹן — עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט הַזֶּבַח (ספרא):
Bringe er sein Opfer dar, zu seinem Dankfriedensopfer, das lehrt, daß das Brot erst dann eigene Heiligkeit (nicht solche nur des Wertes) erhält, um durch das Verlassen des Vorhofes oder Berührung eines, der sich an dem Tage erst untergetaucht hat, untauglich zu werden und durch Auslösung nicht mehr unheilig werden zu können, wenn das Opfer geschlachtet ist (Tor. koh., Men. 78b).
על חלת לחם חמץ, ענינו כמו על עלת לחם התמיד יעשה, כלומר מלבד עולת התמיד, וכן כאן מביא עשרים עשרונים, ואופה מהן ארבעים חלות, מכל מין עשר, ועשר מהן חלות חמץ, כל חלה עשרון, ומעשר עשרונים השניים אופה שלשה מיני מצות האמורות בענין, מכל מין עשר חלות, כל חלה שלישית עשרון, כמו שלמדו רבותינו מן הכתובים, ומאמרו על חלות לחם חמץ כמו ראיה שחלות לחם חמץ מרובות כשלשה מינים של מצה, שוב ראיתי לרמב"ן ז"ל שכתב על חלות לחם חמץ כמשמעו עליהן, שיביא חלות לחם חמץ, ועליהן יוסיף להביא קרבנו שהוא לחם מצה הנזכר, ועשה עיקר לחם חמץ ושאר הלחם עליו בעבור שהוא מרובה נגד כל שאר המינין, וראב"ע ז"ל פי' על חלות, כמו ויבואו האנשים על הנשים, והטעם עם החלות: על זבח תודת שלמיו, הזבח עיקר, ודרשו רבותינו מזה שאין הלחם קדוש קדושת הגוף עד שישחט הזבח, ושישחט עליו, כלומר על מנת שיקדש הלחם עמה: