Die Torah - Die fünf Bücher Mose
אש תמיד. אֵשׁ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ תָּמִיד, הִיא שֶׁמַּדְלִיקִין בָּהּ אֶת הַנֵּרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר בָּה לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (שמות כ"ז), אַף הִיא מֵעַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן תּוּקַד (יומא מ"ה):
לא תכבה. הַמְכַבֶּה אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ עוֹבֵר בִּשְׁנֵי לָאוִין:
Ein beständiges Feuer, das Feuer, bei dem „beständig" steht, das ist jenes, 6 mit dem man die Lichter anzündet, wobei steht (Ex. 27, 20), ein beständiges Licht anzuzünden; auch dieses soll vom Feuer des äußeren Altares angezündet werden (Jom. 45b). Es erlösche nicht, wer Feuer des Altares auslöscht, übertritt zwei Verbote.
אש תמיד , לפי שאמר היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר , שלא בא אלא ללמד שמותר להתעכל כל הלילה , לא שצריכין להתעכל כל הלילה עד הבקר , ותאמר אם נתעכלה בחצות הלילה אין צורך עוד לאש , לכן צוה אש תמיד תוקד על המזבח , בין יש עליה דבר בין אין , מוקד אש על המזבח , ותמיד בכל זמן , כמו שאמרו בת"כ תמיד אפילו בשבת , אפילו בטומאה · לא תכבה , תי"ו תכבה על האש , ונכתב שני פעמים , לעבור עליו בשני לאוין כדברי רש"י ז"ל , ורמב"ם ז"ל כתב (הלכות מעשה קרבנות) המכבה אש המזבח לוקה שנאמר לא תכבה אפילו גחלת אחת , אפילו הורידה מעל המזבח וכבה לוקה , וטעמו לדעתי שהוא הראשון והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה , כל אש שעל המזבח יהיה מוקד , לא תכבה כלל מן האש ההוא , על כן המכבה אפילו גחלת אחת לוקה , ופסוק אש תמיד מצוה על הכהנים שיאירו המזבח תמיד , לא תכבה האש לא ביום ולא בלילה, ואם התעצלו להבעירה עד שכבה מאליה עוברין בלאו אבל אינו לוקה שאין בו מעשה וכן דעת רמב"ן ז"ל :
V. 6. אש תמיד תוקד וגו׳. Mit den vorhergehenden Versen ist die Herrichtung des Feuers auf dem Opferaltar für das Dienstbedürfnis desselben bereits vollendet und all den Weihrauch, der auf dem Hulschon die Anordnung hinsichtlich der auf demselben darzubringenden Opfer gegeben. Es lehrt daher (Joma 45b) die Halacha, daß mit diesem Satze, über das Bedürfnis des Opferaltars hinübergehend, die Vorschrift gegeben ist, daß überhaupt alles Feuer, sowie das bereits V. 2 angedeutete Feuer für den Räucheraltar, so auch das נר תמיד der מנורה ja selbst die Kohlen zu dem am י׳׳כ ins Allerheiligste zu bringenden קטרת, von dem Opferaltar in der עזרה zu nehmen sei. Den Akzenten gemäß, nach welchen לא תכבה als Beifügung zu המזבח erscheint, war daher zu übersetzen: Feuer soll stets auf dem Altare angezündet werden, wo es nie ausgeht. Es gibt somit nur eine Stätte, wo das göttliche Gesetz sein Feuer leuchten lässt, von wo und woran alles andere Feuer im Heiligtum, auch das Feuer des קטרת-Ideals, auch das Licht des מנורה-Geistes, ja auch das Feuer der höchsten Hingebung am יום הכפורים seinen Ursprung und sein Dasein erhält Die höchste Vergeistigung des Lebens wurzelt im jüdischen Kreise in der Weihe der Tat an das Gesetz und setzt dieselbe unerbittlich voraus. Ohne אש של עולה על מזבח החיצון kein Leben auf dem מזבח הזהב, auf der מנורה, vor den בין הבדים im Cherubimheiligtum. Ohne Opfer auf dem Altar der Pflicht keine Erhebung des Gemütes, kein Leuchten des Geistes, kein Aufschwung zu dem unter Cherubim ruhenden Ideale der תורה.