Die Torah - Die fünf Bücher Mose
לא תאפה חמץ חלקם. אַף הַשְּׁיָרִים אֲסוּרִים בְּחָמֵץ (מנחות נ"ה):
כחטאת וכאשם. מִנְחַת חוֹטֵא הֲרֵי הִיא כְּחַטָּאת, לְפִיכָךְ קְמָצָהּ שֶׁלֹא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה, מִנְחַת נְדָבָה הֲרֵי הִיא כְּאָשָׁם, לְפִיכָךְ קְמָצָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ כְּשֵׁרָה (ספרא):
Es werde nicht gesäuert gebacken, als ihren Anteil, auch die Überreste dürfen nicht gesäuert werden (Men. 55a). Gleich dem Sündopfer und dem Schuldopfer, das Speiseopfer des Sünders (5, 11) ist dem Sündopfer gleich; wenn er darum die Handvoll nicht für dessen Zweck herausgenommen, ist es ungültig; das freiwillige Speiseopfer (2) ist dem Schuldopfer gleich, wenn er darum die Handvoll nicht für dessen Zweck herausgenommen, so ist es doch gültig (Tor. koh.).
לא תאפה חמץ , כמו שאמר מצות תאכל על השירים , בא ליתן ל"ת על השירים , שלא תאפה שב על והנותרת · חלקם נתתי אותה מאשי, הנותרת הזו נתתי לחלקם מאשי , כלומר היא דומה לקומץ , שהוקטר על אשי ה' , שאין הנותרת קדשים קלים , אלא המנחה כלה היתה הראויה לעלות על אשי , ואני הפרשתי להם החלק הזה מאשי , לכן דין אחד לנותרת עם הקומץ העולה לאשים , מה העולה לאישים הזהרתי לא תעשה חמץ , אף השירים לא תאפה חמץ , וכן אמרו בפ' כל המנחות אם החמיצו שיריה עובר בל"ת , ולמדוה ממקרא זה · קדש קדשים הוא , כקומץ עצמו שהרי חלקתיו מאשי · כחטאת וכאשם , שחלביהן עולין לאישים , והבשר שהוא לכהנים , קדש קדשים הוא ונאכל לפנים מן הקלעים לזכרי כהנה , כן נותרת מן המנחה קדש קדשים היא , ושמא תאמר עדיין לא נאמרה פרשת חטאת ואשם ועוד מה נצרך לומר כן ובמנחה עצמה נאמר קדש קדשים היא ? הטעם לפי שבבהמה מצינו עולה שכלה למזבח , לכן חטאת ואשם שהן ק"ק כעולה , בשרן שהוא לכהנים , הדעת נותנת שהן חלק מאשי ה' לאכלן בקדש , אבל מנחת ישראל לא מצינו שכלה למזבח , הייתי אומר הקומץ לבד ק"ק לא שירי המנחה , על כן נאמר שדומה לחטאת ואשם , כן נראה לי לפי פשוטו , ורבותינו דרשו עליו בת"כ , ואין הדרש סותר פשוטו של מקרא •
לא תאפה חמץ חלקם וגו׳, siehe zu Kap. 2, 11-12. Durch das auf das Subjekt von לא תאפה sich zurückbeziehende אותה ist evident, daß das Verbot der חמץ-Bereitung sich nicht nur auf das Mincha vor der קמיצה והקטרה, sondern auch auf die dem Kohen überwiesenen שירי מנחה bezieht: אפי׳ חלקם לא תאפה חמץ (Menachot 55a). Wenn חמץ, wie zu Kap. 2, 11 bemerkt, als das Brot der Selbständigkeit den konträren Gegensatz zu der im מנחה zum Ausdruck kommenden Existenzabhängigkeit von Gott bildet, und daher vom מנחה überhaupt ausgeschlossen bleibt, so war dies Verbot für שירי מנחה die ja nicht auf den מזבה kommen, für welche vielmehr bereits der מתיר auf den מזבח gebracht ist ( – siehe das daselbst über כל שממנו לאשים Bemerkte –), noch besonders auszusprechen. Es wird dies aber sofort durch die Zusammenstellung לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי motiviert. אכילת כהנים ist selbst nur symbolische Fortsetzung von אכילת מזבת, und selbst insofern in dieser Spende vom Gottestisch, משולחן גבוה, die Priester zugleich ihre konkrete Existenz gewährt finden, so sind sie ja eben mit dieser Existenz mehr noch als die ganze übrige Nation in ausgeprägteste Abhängigkeit von Gottes Heiligtum gestellt, und sollen sich dieser ihrer Existenzhörigkeit an das Heiligtum eben darin bewusst bleiben.
קדש קדשים היא כחטאת וכאשם, wie הטאת und אשם steht auch מנחה in dem Begriff der Tatenweihe, und wie der Genuss des בשר הטאת ואשם, ist auch אכילת שירי מנחה auf die Räume der עזרה und auf זכרי כהונה beschränkt.