Die Torah - Die fünf Bücher Mose
או נפש אשר תגע וגו'. וּלְאַחַר הַטֻּמְאָה הַזּוֹ יֹאכַל קָדָשִׁים אוֹ יִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ, שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת; בְּמַסֶּכֶת שְׁבוּעוֹת (דף י"ד) נִדְרַשׁ כֵּן:
ונעלם ממנו. הַטֻּמְאָה:
ואשם. בַּאֲכִילַת קֹדֶשׁ אוֹ בְּבִיאַת מִקְדָּשׁ:
Oder wenn jemand berührt, und nach dieser Verunreinigung Heiligtümer ißt oder ins Heiligtum geht, das ist eine Sache, deren frevelhafte Übertretung mit Ausrottung bestraft wird; im Traktat Schebuot (14b) wird so erklärt. Und es war ihm verborgen, die Unreinheit. Und er verschuldet sich, durch Essen von Heiligem oder Hineingehen ins Heiligtum.
או נפש אשר תגע וגו', ולאחר הטומאה הזו יאכל קדשים או יכנס למקדש שהוא דבר שזדונו כרת, במסכת שבועות נדרש כן, רש"י ז"ל, וכן אמרו בת"כ ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו, הזהיר וענש על ידי טומאה, וחייב קרבן על הטומאה, מה עונש ואזהרה בטומאת מקדש וקדשיו, אף קרבן על טומאת מקדש וקדשיו, וזהו פשט הכתוב שהרי אין ישראל מוזהרים מליגע בטומאה, ואפי' כהני' המוזהרי' על טומאת מת, אינן נזהרי' על מגע נבלה ושרץ, ואיך מחייב הכתוב עליהן קרבן, הא אינו מדבר רק בבואו למקדש או יאכל קדש בטומאה, אבל ראו חכמים שאפשר שמחייב לכהן שנטמא בשוגג לנפש, או ישראל שנטמא לנפש בשגגה כשעולה לראות את פני ה', לכך למדו בבנין אב שאין הכתוב מדבר אלא בדבר שזדון כרת, והוא טומאת מקדש וקדשיו : בכל דבר טמא, בא הטומאה כמו שהולך ומפרש, ואין בכלל אלא מה שפרט, וכן מתורגם בל"א : בנבלת חיה טמאה, מלת נבלה על גוף מת בין אדם בין בהמה, כמו והיתה נבלתך מאכל לעוף השמים (דברים כ"ח כ"ו), ותמיד לגנאי, כי לדעתי המלה הזאת לגנאי על הגוף ועל הנפש כי נבל ונבלה שהן על מעשה הנפש, דומים בשרש לנבלה ונבלת שהן על הגוף, כי הגוף כשנקבר בארץ אינו גנאי, כי ישוב אל העפר כמו שהיה ומתכסה מעין רואה, אבל גוף אדם המוטל על פני השדה לחית הארץ ולעוף השמי' היא נבלה, כי מתעפש ומוליד ריח רע ומתנוול לעיני הרואים, וזהו והיתה נבלתך וגו' (שם), וכן נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים וגו' (תהלים ע"ט ב') וכדומה, ולפי שגופי הבהמות והחיות דרכן להיות על פני השדה, ומתנוולים לכל רואה קרויים נבלות, רק הנשחטים למאכל אין בהן נוול, כי יטהרו בשרם וימליחוהו שלא יסרח, ועולה על שלחן אדם, אבל מתה מאליה, או נתנבלה בשחיטה פסולה קרויה נבלה, כי ישליכוה כדומן על פני חוץ. וזהו הנוול היותר גדול שיקרה לגוף, וכן מי שמוריד כבוד נפשו, לעשות מעשים מגונים ומכוערים המחרידים דעת האדם, יקרא נבל, ומעשיו נבלה : חיה טמאה, הוא הדין נבלת חיה טהורה כמו לבי ואיל מטמאה טומאת נבלה, אולי זכר חיה טמאה, שהיא במותה נבלה ודאי, שבחיותה טמאה אין שחיטה מטהרתה, להוציא חיה טהורה שחוטה אפילו נמצאת טרפה אינה נבלה, וכן פי' בנבלת בהמה טהורה. אבל חכמים אמרו בת"כ מה ת"ל טמאה, שיכול אין לי אלא כלה, כזית ממנה מנין ת"ל טמאה, וגם הדרשא הזאת כפי הפשט היא, כי חיה משמע שלמה, עכשיו שתלה הכתוב בטמאה כמו שכזית מחיה טמאה אסור, כן הנוגע בכזית של נבלה מחיה ובהמה חייב בקרבן האמור בפרשה : בהמה טמאה, אמרו שצריך טמאה, שיכול אין לי אלא נבלה עצמה, קרנה שערה אבורה מניין ת"ל טמאה, וגם זה כפשוטו, כמו שכל המחובר לטמא טמא, כן לענין מגע להתחייב בקרבן : שרץ טמא, מלת שרצה בארנו בפרשת בראשית, והיא על התנועה, ויורה על פחיתת חי זה נגד זולתו מן החיים, כאילו אין בו דבר חיים רק התנועה, ונקרא ג"כ רמש, בעבור שרומש על הארץ, ושמונה שרצים הם המטמאים במותם והם הנזכרים בפרשת שמיני, ועוף לא זכר, שאין נבלת העוף מטמאה במגע, רק נבלת עוף טהור מטמאה בבית הבליעה, ואף ע"פ שיש שרץ הארץ שאינו מטמאה במותו לא הי' צריך לומר טמא כי מפורש הוא שם, על כן אמרו בת"כ מה ת"ל טמא, שיכול אין לי אלא בשרו, דמו צרופו ערובו מניין ת"ל טמא, וגם זה פשוט, כמו שלענין טומאה דם וצרוף וערוב טמאים, כן לענין מגע להתחייב בקרבן : ונעלם ממנו, נחלקו בו רבותינו ז"ל, ר' אליעזר ור' עקיבא אומרים שעל העלם טומאה וידיעת מקדש וקדש מחייבו הכתוב, אבל ידיעת הטומאה והעלם קדש ומקדש פטור, ור' ישמעאל אומר ונעלם ונעלם שתי פעמים לחייבו על העלם טומאה ועל העלם קדש ומקדש. ומן התלמוד נראה שתפשו בשטת ר' ישמעאל, ולדעתו נאמר כי ונעלם ממנו קדש ומקדש, והוא טמא יודע שהוא טמא, ונעלם ממנו שכתב אחריו על העלם טומאה, והוא ידע יודע קדש או מקדש, אבל רש"י ז"ל פי' ונעלם ממנו הטומאה, ואשם באכילת קדש או מקדש, וזוהי שטת ר' אליעזר ור' עקיבא, פי' כן לפי שעל כל פנים על זה חייב לדברי כלם : [°והוא ידע, פי' הרמב"ע והרשב"ם שנודע לו עתה שהוא טמא, וע"י זה הוא אשם, וכן משמע מסדר הטעמים°] : ואשם שנודע לו שנטמא, או שאכל קדש, ומאשים נפשו, ומבקש כפרה, וכמו שבארנו בפרושו :
V. 2. בנבלת חיה טמאה וגו׳ Aus dem folgenden: בנבלת שרץ טמא ist ersichtlich, daß hier der Beisatz טמאה zu חיה und בהמה diese nicht hinsichtlich deren Beziehung zu den Speisegesetzen charakterisiert, da es ja kein שרץ טהור im Sinne des Speisegesetzes gibt. Vielmehr ist hier der Begriff טומאה von טומאת מגע, von der Fähigkeit durch Berührung טמא zu machen, zu verstehen. In solcher Beziehung sind allerdings nur die (Kap. 11, 29) genannten החלד והעכבר ,שמנה שרצים usw. טמאים. Insofern wäre allerdings der Beisatz zu נבלת חיה ובהמה überflüssig, da die נבלה einer jeden חיה und בהמה für die Berührung טאם ist. Diese Beifügung, sowie überhaupt das Satzglied בהמה טמאה, das ohnehin schon unter חיה mitverstanden wäre da בהמה בכלל חיה, ist aber speziell hervorgehoben, um eben mit Hinblick auf Kap. 7, 21 zu lehren, daß es hier von טומאה in Beziehung zu מקדש וקדשיו, zu dem Betreten des Heiligtums und dem Genusse der Heiligtümer desselben (mit Ausschluß der קדשי גבול wie תרומה) handle. (Siehe Schebuot 7a; Chulin 71a לרבנן דפליגי אדרבי יוסי הגלילי und Raschi daselbst).
ונעלם ממנו Schebuot 14b wird es als charakteristische Eigentümlichkeit dieser Gesetzesbestimmung hervorgehoben, – ידיעות קמייתא דליתנהי בכל התורה כולה –, daß hier die חטאת-Pflicht nur eintritt, wenn der Verirrung ein Bewußtsein vorangegangen ist, ידיעה בתחלה: es muss ihm bewusst gewesen sein, daß er טמא geworden, und daß dies מקדש , oder dies קדשים seien; והעלם בינתים: indem er jedoch ins מקדש ging oder קדשים aß, war ihm sein טומאה-Zustand, oder die קדושה des Ortes oder der Gegenstände entgangen. Bei allen übrigen שגגות, die zum חטאת קבועה (Kap. 4) verpflichten, z. B. bei חטאת חלב, genügt jedoch, daß ihm nach geschehener Verirrung der Tatbestand zum Bewußtsein kommt, ידיעה בסוף er ist jedoch חטאת-pflichtig, auch wenn er nie zuvor gewusst, daß dies חלב sei, und so bei allen übrigen שגגות. Schebuot 5a wird diese die קרבן עולה ויורד-Pflicht bei טומאת מקדש וקדשיו bedingende vorgängige ידיעה in dem Ausdruck ונעלם selbst gefunden, ונעלם מכלל שידע. Es wird jedoch die Forderung hinsichtlich des Bewußtseins von dem gesetzlichen Charakter der טומאה (daselbst) dahin beschränkt, daß schon ידיעת בית רבו die hei jedem Juden von der Schule her vorauszusetzende Gesetzeskunde, in dieser Beziehung die Anforderung der ידיעה בתחלה als erfüllt zu begreifen sein lässt, also daß, wenn ihm dieses jedenfalls in der Jugend vorhanden gewesene Gesetzesbewußtsein schon vor dem Eintritt seines jetzigen טומאה Zustandes verschwunden war, dennoch die קרבן-Pflicht eintritt.
(In Parenthese glauben wir bemerken zu dürfen, wie denn doch eine solche Gesetzeskunde selbst durch Jugendbelehrung auch bei dem weiblichen Geschlechte vorauszusetzen gewesen sein müsse, da für dieses nicht minder als für das männliche dieses Opfergesetz und seine Bestimmungen gelten, und dort die Frage: מי איכא דלית ביה ידיעת בית רבו nur in dem höchst seltenen Ausnahmsfalle: בתינוק שנשבה לבין הנכרים, eines in Gefangenschaft unter Heiden geratenen und dort ohne alle Kenntnis des Judentums aufgewachsenen Kindes, ihre Lösung findet.) Es wird übrigens diese ידיעת בית רבו von 'תוספו dort also gefasst, als ob sie das einzige erforderliche vorgängige Bewußtsein zu sein brauche, um die ידיעה בתחלה zu konstruieren, und nicht einmal die Tatsache der stattgehabten Berührung eines טומאה bringenden Gegenstandes zum Bewußtsein gekommen sein müsse, eine Auffassung, der uns insbesondere das entgegenzustehen scheint, daß dann ja der charakteristische Unterschied von allen anderen שגגות weg fiele, da ja auch bei שגגת חלב und allen übrigen ידיעת בית רבו vorhanden ist, die Differenz sich dann nur auf den Ausnahmsfall eines תינוק שנשבה beschränken würde und auch die wegfallen würde, wenn nach einer Ansicht (Schabbat 68b ) תינוק שנשבה unter die Kategorie אונם fiele. Wir sind daher in obigem der Auffassung Raschis gefolgt. (Siehe Schebuot 5a u. 14b ד׳׳ה או דלמא und תוספו׳ daselbst und 19b. Vergl. תוספו׳ י׳׳ט zur Mischna II, 1 ל׳׳מ zu שגגות Kap. 11, 1.)
והוא טמא ואשם er ist טמא und hat sich als solcher verschuldet, indem er entweder das מקדש betreten, oder קדשים gegessen, welches beides mit כרת verpönt ist.