Die Torah - Die fünf Bücher Mose

קרבן ראשית תקריבו אתם. מַה יֵּשׁ לְךָ לְהָבִיא מִן הַשְּׂאוֹר וּמִן הַדְּבַשׁ? קָרְבַּן רֵאשִׁית — שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁל עֲצֶרֶת הַבָּאִים מִן הַשְּׂאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר חָמֵץ תֵּאָפֶינָה (ויקרא כ"ג), וּבִכּוּרִים מִן הַדְּבַשׁ, כְּמוֹ בִּכּוּרֵי תְּאֵנִים וּתְמָרִים (מנחות נ"ח):

קרבן ראשית תקריבו, מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש קרבן ראשית שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור שנאמר חמץ תאפינה, ובכורים מן הדבש, כמו בכורי תאנים ותמרים, מפי' רש"י ז"ל, אבל במדרש חכמים לא אמרו כן, כי מה צורך להתיר כאן חמץ בשתי הלחם, והוא מפורש בפרשת אמור למצוה, וכן דבש בבכורים, גם הכתוב לא אסר רק להקטיר ממנו אשה לה', ואין בשתי הלחם ובבכורים אשה, לכן נראה לי שעור הכתוב כך אל תאמר לא אסרתי לך אלא מנחת נדבה חמץ. לא מנחת חובה שצויתיך להביאה חמץ, אלא אעפ"י שקרבן ראשית תקריבו אותם לה', אל המזבח לא יעלו לריח ניחח, שאם העלה בזית משתי הלחם או מדבש הבכורים אל המזבח עובר בלאו כאילו הקריב מנחת חמץ מחולין נדבה למזבח, ועוד אפרש בעז"ה (פרשה ז' י"ג), גם הרמב"ן ז"ל בפרשת צו כתב ואני תמה כשהוציא הכתוב מלאו השאור קרבן ראשית תקריבו, למה לא אמר ג"כ וקרבן תודה, והשיב כי הכתוב אומר ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח, ולחם התודה אין ממנו למזבח כלום. וכו', ואני תמה עליו שגם שתי הלחם אין ממנו למזבח כלום, וכן בכורים, ורואה אני שהרגיש בקושיתנו ולכן כתב עוד אולי לא הוצרך הכתוב לשיור הזה, אלא בעבור הדבש, שלא נתפרש בבכורים שיבואו מן הדבש, וכלל השאור עמו ואמר בשניהם קרבן ראשית תקריבו אותם אבל בשאור המפורש במקומו, אין צורך לפרש אותו, כי לא ימנה הכתוב במחלליה מות יומת חוץ מעבודת הקרבנות, ובערות אשת אחיך חוץ מן היבמה, ואעפ"י שטעמו דחוק בפי' הכתוב, תלמד מדבריו כי כדין שאלנו על פי' רש"י ז"ל, וכפי פרושנו אין צורך לומר כאן וקרבן תודה, כי איננה רק נדבה, אלא שמלבד זה נשיב על תמיהת הרמב"ן ז"ל בסמוך. קרבן ראשית, נקראו שתי הלחם קרבן ראשית לפי שהיא המנחה הראשונה מן התבואה החדשה, שנאמר והקרבתם מנחה חדשה לה' שתהי' חדשה לכל המנחות של חטין ושל שעורין הבאות מן החדש, ויראה לי שבכלל קרבן ראשית גם לחמי תודה, כי התרומה נקראת ראשית, ראשית דגנך, וכן החלה ראשית עריסותיכם, וכן כל המורם להנתן לכהן ראשית הוא, כי תחלה תורם התרומה, ואח"כ יאכל הנשאר לבעלים, ובלחמי תודה נאמר והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה', לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה (פרשה ז' י"ד), דומה לשתי הלחם ולבכורים הנתנין לכהן, וא"כ נכלל בכלל קרבן ראשית, שאפילו אותה תרומת חמץ הניתן לכהן, לא יעלה ממנה דבר על המזבח, וזוהי תשובה נכונה על תמיהת הרמב"ן ז"ל. לה', תביאו אותם בעזרה לתנופה, ולא לקרבן המזבח, רשב"ם ז"ל. וכן לחמי תודה באין בעזרה לתנופה: לריח ניחח, אבל העלה שאור או דבש לשם עצים אינו עובר, כך שנו בת"כ: (יג) וכל קרבן מנחתך, כבר בארנו (פסוק א') ששם מנחה יאמר על כל הקרבנות שהן כלם מנחה לה', והניחוהו בייחוד על הסלת מטעם המבואר שם, לכן אמר עתה שכל קרבן שתקריב מנחה לה' הן עולה הן שלמים הן מנחה תמלח במלח. במלח תמלח, אלו אמר תמלח לבד, הייתי אומר במי מלח, ת"ל במלח מלח ממש, כן הוא בת"כ, ולא תשבית, כל השבתה בטול והפסק, ועוד אדבר עליו בעז"ה (פרשה כ"ג נ' ול"ב). ברית אלהיך, פי' רש"י ז"ל שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית שהובטחו המים התחתונים לקרב במזבח במלח ובנסוך המים בחג, וזה דרך אגדה. ורא"ב"ע ז"ל פי' הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל כי הוא דרך בזיון, וזה דרך רחוקה. גם כפי הקבלה בדיעבד יוצא בגרגיר מלח אחד, אבל ברית אלהיך לדעתי הוא ברית עולם בששת ימי בראשית כי אז נתן השם חוק לכל דבר, עליו נאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמי' ל"ג כ"ה), ולכן אמר והקמותי את בריתי אתך, שבו יקים ברית עולם, שלא יאבדו המינין כלם במבול, שלכל אחד נכרת ברית, והוא חקו וטבעו לעד לעולם, וברית מלח הוא שיתקיים לא יבאש ולא יתליע, גם בו ישמרו כל מיני מזון מהבאשה, ואין כמוהו בענין זה בכל המזונות שתחת השמש, וגזרת השם הוא שיותן ממנו על כל הקרבנות העולות למזבח, להורות על הקיום, ולפי שנכרתה ברית למלח שיתקיים, לכן כל קיום עולם שתחת השמש נמשל לברית מלח, כמו הכהונה שנתנה לזרע אהרן עד עולם, אמר ברית מלח עולם היא (במדבר י"ח י"ט), וכן המלכות שנתנה לדוד ולזרעו עד עולם, נאמר ה' אלהי ישראל נתן ממלכה לדוד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח, (ד"ה ב' י"ג ה'), והתבונן שאמר כאן ברית אלהיך, ובכל הפרשה לא נזכר שם אלהים, כמו שבארנו (פרשה א' ב'), לפי ששם אלהים נזכר תמיד בבריאת שמים וארץ, כי אלהים שם הדיין והשופט, ששפט על כל דבר בחכמה, ונתן לכל דבר חקו בצדק, וחוק נתן למלח שיתקיים, ובפרושנו לס' בראשית בארנוהו. ולרמב"ן ז"ל בזה דברים אחרים קשה מספרו, (והרב המעתיק פי' המלח הוא כנוי לקיום הדבר על תכונתו וכמותו מבלי שנוי ותמורה כלל, כי הדבר הנמלח לא יתעפש אף לא יצמיח, ולזה הוא תאר לברית קיים ונאמן, ברית מלח, הוא הברית אשר ישמר על תכונתו מבלי חסרון ותוספות, ועם הקרבן הוא מורה על קיום הברית אשר כרת ה' עמנו). ברית, אפרשנו בעז"ה (פרשה כ"ו ט'). מעל מנחתך, מכל הדברים שתביא לי למנחה, אבל בחולין לא צויתיך על כלן. על כל קרבנך, על עולת בהמה ועוף ועל אימורי כל הקדשים כלם, מפי' רש"י ז"ל: (יד) ואם תקריב מנחת בכורים, אמרו רבותינו ז"ל שבמנחת העומר הכתוב מדבר, שהיא באה אביב בשעת בישול התבואה, ומן השעורים היא באה, נאמר כאן אביב, ונאמר להלן כי השעורה אביב, וכמו שבא בפי' רש"י ז"ל, גם הרשב"ם ז"ל פי' ואם תקריב, לכשתקריב מנחת העומר ויפה פי', שכן קבלת אבותנו והיא האמת, ולשון ת"כ ואם תקריב מנחת בכורים לה' זו מנחת העומר, מניין היא באה מן השעורים, או יכול מן החטים, א"ר אלעזר נאמר כאן אביב ונאמר אביב במצרים, מה אביב האמור במצרים שעורים, אף כאן שעורים, והרא"ם ז"ל תמה מניין להם שבמנחת העומר הכתוב מדבר, ואם בעבור שכתוב מנחת בכורי' ובעומר כתוב ראשית קצירכם, שמא בשתי הלחם של עצרת הכתוב מדבר, שגם בה נאמר בכורים לה', והשיב שהיתה קבלה בידם ממשה רבינו ע"ה שהעומר בא מן השעורים, ומלאו כתוב כאן אביב קלוי באש, וקבלו ג"ש אביב אביב ממצרים שהוא שעורים, ואחר שהכתוב מדבר במנחת שעורים, ידעו שבמנחת העומר מדבר, וכמה רחוקים דברים אלו מדעתי, אלא כפשוטו שהכתוב קראה מנחת בכורים, ואין זה אלא העומר שהוא ראשית הקציר, שאי אפשר לומר שתי הלחם, שהרי אין בשתי הלחם קומץ למזבח, וכאן אמר שיקטיר קומצה, וגם אם תאמר שבפרשת אמור סתם וכאן פירש שיקמוץ ממנו באמרו והקטיר הכהן את אזכרתה מגרשה ומשמנה וגו' (פסוק ט"ז), איך אפשר לומר כן והכתוב אומר חמץ תאפינה (פרש' כ"ג י"ז), ולמעלה אמר קרבן ראשית תקריבו וגו' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח (פסוק י"ב), וכמו שפרשנוהו, ועוד מכמה טעמי' מתברר שהכתוב מדבר במנחת העומר וכמו שאוכיח לפנינו, ולכן לא הצטרכו רבותינו לברר זה בראיות, אבל רצו לברר שמנחת העומר היתה של שעורים, ואדבר גם על זה בסמוך, ואם עדיין יאמר הטוען שמא הכתוב מדבר במנחת נדבה של יחיד, כשמביא מנחה מבכורי שדהו לה', להודות לו על חסדו, וכמו שדמה רא"ב"ע ז"ל שפי' ואם תקריב מנחת בכורים, רבים אמרו שמלת אם חיוב (כלומר שפרשוהו על מנחת העומר, ולפי דעתי כי אין צורך כי החיוב הוא ראשית בכורים (כלומר להביא בית ה' ראשית הפירות שבכרו תחלה) לא הבכורים, (כלומר לא מנחה מבכורים) והרוצה להביא מנחה מבכורים נדבה מביא, אבל דרך זה עקלקלות בסדר המקראות, שאם במנחת נדבה מדבר, למה לא נכתבה למעלה אחר מנחת סלת, בהיותה מנחת סלת כמוה, ושוב לא היה צריך להכתב אלא פסוק ואם תקריב מנחת בכורים וגו' ואחריו יאמר והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה וגו' שבה כלל שלשה המנחות להגשה ולקמיצה ולהקטרה, וככה יכלול גם מנחת בכורים, ומה צורך עוד בפסוקים הסמוכים ונתת עליה שמן וגו' (פסוק ט"ו), והקטיר הכהן את אזכרתה (פסוק ט"ז), אין זה אלא שהראשונות נדבה, וזאת מנחת צבור, ולכן נכתבה בפני עצמה באחרונה, עמוד והתבונן שלא תמלא במנחת העומר בפרשת אמור מה משפטה, כי לא אמר אם יש ממנה למזבח או לא, כי סתם ואמר והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (פרשה כ"ג י'), והניף את העומר לפני ה' לרצונכם וגו' (שם שם ה')? ואם תשיב שסמכה תורה על האמור בדין המנחות בפרשת ויקרא, אין מנחת העומר דומה להן שכלן נדבה והיא חובה, כלן מנחת יחיד והיא מנחת צבור, כלן באות סולת, והיא מלילות בשבלים, כלן חטים והיא שעורים, ויותר היינו דנין אותה משתי הלחם שאין מהן דבר למזבח, ואם תתעקש לומר שמא כך דעת התורה, אם כן היה ראוי לומר בה שתהיה לכהן כי נכתבה קודם שתי הלחם, אין זה אלא שהיא מפורשת כאן שצריכה שמן ולבונה וקמיצה והקטרה ככל המנחות, ולכן לא הוצרך לפרש שם עוד, ועוד אמרו בת"כ ואם תקריב מנחת בכורים לה', זו מנחה באה חובה (פי' זהו העומר) יכול נדבה, (פי' מלשון ואם, ותשוה למנחות האמורות למעלה) כשהוא אומר והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן לימד שאינה באה אלא חובה, ויותר מפורש בת"כ פרשת אמור אבל שתי הלחם, שאמר ר' שמעון אם תאמר זו משל צבור ולהלן משל יחיד, אמרתי לאו אם זו ראשית קציר אין להלן בכורים לה', ואם להלן בכורים לה' אין זו ראשית קציר, וגם אפרשנה בעז"ה. וטעם שלא נזכרו פה דין השירים, אם הן לאהרן ולבניו, או דין אחר לכהן, תשמע ממני בעז"ה (פרשה ו' י'), והסתכל עוד בחכמת הכתוב שזכר בפרשה זו לבד המנחות הדומות זו לזו במתן שמן ולבונה וקמיצה ושירים, והן חמש מיני מנחות האמורות כאן שבכללן מנחת העומר, וכל האחרות אינן שוין להן, כי מנחת חוטא עני ומנחת קנאות אין בהן שמן ולבונה, ולחם הפנים ושתי הלחם אין מהן קומץ למזבח, ומנחת חבתין ומנחת חנוך אין בהן שירי' שכלן למזבח. וכתבתי כל זה לפרש המקראות על מכונן, ולהראות שדברי מקבלי התורה נאמנו מאד. אביב, כל המנחות מקדיש סלת, וזו צריכה שתתקדש אביב, כי מלת אביב על השבלים שהזרע מבושלת בתוכן, כמו כי בחדש האביב יצאת וגו' (דברים ט"ז א'), בחדש שהתבואה עומדת בקמותיה, וכן כי השעורה אביב והפשתה גבעול (שמות ט' ל"א), שעמדה מבושלת בשבלים, כי העומר קוצרין אותו בליל י"ו בניסן, ומביאין הקציר לעזרה ושם בוררין ודשין וטוחנין אותו, ושרש המלה אבב, כמו עודנו באבו (איוב ח' י"ב), שזהו משקל הכפולים כמו מן קנן קנו ומן חנן חנו, וכן לראות באבי הנחל (ש"ה ו' י'), וכן תרגם הרב המעתיק (רייפן קארן אערן), ורא"ב"ע ז"ל אמר נקרא כן בעבור שהוא ראשון, והוא מגזרת אב, ולדעתו שהכתוב מדבר במנחת נדבה איננה ראשון, אם קדמוהו אחרים, ואם בעבור שהוא ראשון מצמחיו, מה טעם להזכירו אחר שאמר מנחת בכורים, ובהיות שמדבר במנחת העומר וקראה אביב, מסברא נדע שבאה מן השעורים, שהן מבושלות בחדש ניסן בארץ ישראל ובסביבותי', ואין כן החטים שקציר שלהם הוא בחדש סיון, וראיה וחג שבועות וגו' בכורי קציר חטים (שמות ל"ד כ"ב), ועל כן נוכתה השעורה במצרים ולא החטה, כאמר' כי השעורה אביב וגו' (שם ט' ל"א), והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה (שם), שמתאחרות להבשל, ומצרים וא"י שכנות וזמן קציר תבואות שלהם שוה, ואולי שזהו עצמו מה שאמרנו למעלה בשם רבותינו נאמר כאן אביב ונאמר להלן במצרים אביב, מה להלן שעורה וכו', שאינה גזירה שוה מקובלת לכל שהרי ר' עקיבא למדו ממקום אחר, אלא ראיה שאביב של עומר נאמר על השעורה המתבשלת בעת ההיא וכן הוא בארץ ישראל, וזה לשון נאמר להלן במצרים, שלא היה צריך לפרש במצרים, אלא רומז שנאמר כן על ארץ הקרובה לא"י שהיא מצרים, אלא שעדיין יש לפקפק שמא העומר בא מחטים העומדים בשדה טובה שממהרות להתבשל גם בימי ניסן, או שהביא שליש, ועל כן חזר ר' עקיבא ולמד בענין אחר. קלוי באש, יש בזה מחלוקת במס' מנחו' (דף ס"ו ע"א) שם שנינו קצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה והיו מהבהבין אותו באור כדי לקיים בו מצות קלי (כלומר שהבהבו השבלין שקצרו באור) דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים בקנים ובקולחות חובטין אותו כדי שלא יתמעך. נתנוהו לאבוב, ואבוב היה מנוקב, כדי שיהא האור שליט בכלו, (כלומר תחלה חובטין הזרע מן השבלים, ואח"כ נותנין השעורים באביב שתשלוט בהן האור). ואפשר לומר לפי שהעומר מתיר שלשה מיני מזון העשוין מן התבואה החדשה כאמרו ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וגו' (ויקרא כ"ג י"ד), דקדקה תורה שיהיה העומר כולל אותן, שהוא עצמו לחם, ששיריו אוכלין הכהנים מצות, גם הוא קלוי באש, גם גרש כרמל, ומלת קלוי על הצריבה, לא על השריפה לאפר, ושרשו קלה, וקלוי בינוני פעול כמו העשוי לכם במצרים (שמות ג' י"ו), ולפי שהצריבה תתכן ע"י ברזל חם, דקדקה תורה ואמרה באש, וכן אשר קלם מלך בבל באש (ירמי' כ"ט כ"ב), וכן תרגם הרב המעתיק (אם פייאר גזענגט). גרש כרמל, טחון ושבור, כמו גרסה נפשי לתאבה (תהלים קי"ט כ'), והשי"ן והסמ"ך מתחלפין, כי אחר שהובהב באש טוחנין אותו ברחים של גרוסות, כמו ששנינו (מנחות שם שם) נתנוהו ברחים של גרוסות והוציאו ממנו עשרון, שהוא מנופה בי"ג נפה, כלומר שנטחן ברחים של גרוסות המשברות אותן לשברים קטנים, ואינו טוחן דק דק, שלא יתערבו הסובין בנפה עם הסלת ואחר הטחינה מעבירו מנפה גסה לדקה ממנה י"ג פעמים, עד שמוציא משלש סאין עשרון אחד למנחת העומר שהוא מנופה מאד וסלת נקיה, וגם הרב המעתיק תרגם גרש כרמל (אין גרויפן צרשטאסן), ומלת כרמל תרגם (קארן אערן), הכוונה שתהי' המנחה בשבלים וקשין, וכן נראה לכאורה מלשון רש"י ז"ל, שפי' כרמל בעוד הכר מלא, שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה, ועל כן נקראים המלילות כרמל, וכן כרמל בצקלונו, ולפי' זה יקשה שהיה לו לומר אביב ברמל קלוי באש גרש, כמו שתרגם (פאן רייפן קארן אערן, אם פייאר גזענגט), ועוד גרש כרמל סמוך בטעם, ואי אפשר שטוחן המלילות, שהרי תחלה חובטין השבלים קודם שמהבהבן באור, ואחר השבהוב ה עמינה, גם הוא נגד הדעת שיטחנוהו בשבליו , ואדמה כי לפירושו כרמל טעם לגרש , למה גורסין אותו לשברים , ולא טוחנין אותן היטב הדק , לפי שבא העומר כרמל מלילות לחות ומלאות , ואם יטחן דק דק , יתערבו בו הסובין , לכן בתחלה גורסין אותו , ואח"כ יוציאו הסולת ע"י י"ג נפות וכמו שאמרנו , ומלת כרמל אנו למדין שצריך העומר להיות מתבואה לחה , שבהיותה בקמה ומבושלת גרעיניה ספוגים וממלאים הקשים , וזהו שאמרו רבותינו (מנחות ס"ו ע"ב) דבי ר' ישמעאל תנא כרמל כר מלא , כר הוא ראש השבולת העשה ככר , צריכה להיות מלא , שאם נקצרת קודם לכן , מתיבשין הגרעינין ומתקצרת השבולת , ומזה תבין למה היתה קצירת העומר בליל י"ו ודוחה אפילו שבת , שאם יקצר קודם לכן תיבשנה המלילות , וזהו שאמרו (שם דף ע"ב ע"א) לפי שמצוה להביא מן הלח , מניין שאם לא מצא מן הלח יביא מן היבש ת"ל תקריב , ופי' רש"י ז"ל מן הלח , דכתיב כרמל , כי אפשר שיהיה ראשית הקציר ואביב ויבש, בשיותו נקצר איזה ימים קודם הפסח , וכן כל כרמל שבמקרא תבואה חדשה לחה בשבולת שלה והן המלילות , ובפרשת אמור אי"ה אפרש עוד , וראוי לתרגם (אין גרויפן צרשטאסנן פרישן קערנרן) · תקריב את מנחת בכוריך, מלשון הכתוב נראה שהוא חובה , ושמדבר על מנחה אחת ידועה שהיא העומר , ולולי כן היה אומר תקריבנה ודיו , והנה פי' הכתוב שאל תקריבנה לעזרה סלת כשאר מנחות , אלא אביב קלוי באש : (טו) ונתת עליה שמן , כמו שאמרתי לך במנחת סלת , שמן בכלי ושמן על הסולת לבלילה ושמן ליציקה , ולפי שמפורש למעלה , סתם ואמר ונתת עליה שמן , שהוא לוג השמן , ונתרבה כל זה במאמר מנחה היא · ושמת עליה לבונה , על מקצתה וחוזר ולוקטה ממנה קודם הקמיצה, כמו שפרשנו · מנחה הוא , כמו כל מנחת סלת , כלן שוין מעשיה למעשה מנחת סלת : (טז) והקטיר הכהן את אזכרתה , שהוא הקומץ , וידענו שקמץ ממנה כמו שמפורש למעלה (פסוק ב') · מגרשה ומשמנה , כמו מסלתה ומשמנה , אבל לפי שסתם סלת חטים כמו שכתבנו (פסוק א') , ומנחה זו שעורים אמר מגרשה תחת מסלתה, והכונה שיקמוץ מן עשרון הסולת , שיצא משלש סאים גרש אחר שעבר בי"ג נפות · על כל לבנתה , מלבד הלבונה שמקטירה בפני עצמה , והיא בכלל אזכרתה , וכמו שפרשנו (פסוק ב') · אשה לה' , הקומץ והלבונה יהיו מתן אש לשם מי שאמר והיה העולם . כמ"ש (פרשה א' ט') , ולא אמר ריח ניחח , לפי שהיא מנחת סלת , וכבר נאמר בה ריח ניחח (פסוק ב') , ועוד שבעומר כבר נאמר והניף את העומר לפני ה' לרצונכם (פרשה כ"ג י"א), וידענו שהוא ריח ניחח : ג