Die Torah - Die fünf Bücher Mose
כל חרם אשר יחרם וגו'. הַיּוֹצֵא לֵהָרֵג וְאָמַר אֶחָד עֶרְכּוֹ עָלַי, לֹא אָמַר כְּלוּם (ספרא; ערכין ו'):
מות יומת. הֲרֵי הוֹלֵךְ לָמוּת, לְפִיכָךְ לֹא יִפָּדֶה — אֵין לוֹ לֹא דָמִים וְלֹא עֵרֶךְ:
Alles Banngut, das zur Vernichtung bestimmt ist; wenn einer zur Hinrichtung hinausgeführt wird, und jemand sagt, sein Wert liegt mir ob, so hat er nichts damit gesagt (Tor. koh.). Soll getötet werden, da er zur Hinrichtung geführt wird; darum wird er nicht ausgelöst; denn er hat keinen Wert und keine Schätzung mehr.
כל חרם , לפי הפשט בפסוק שלפניו דבר אם יחרים איש מכל אשר לו , וכאן לא אמר מכל אשר לו , אלא אשר יחרם מן האדם , שהוחרם גוף האדם , לא בעבור שהוא מקנת כספו , אלא שהחרימוהו אותן שהכח בידם להחרים גוף האדם לשמים , וזהו חרם מלך וב"ד הגדול שמצוה לשמוע אליהן , ונאמר כל איש אשר ימרה את פיך יומת ( יהושע א' י"ח ) , וכן והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו' ומת האיש ההוא (דברי' י"ז י"ב) , ואם המלך וב"ד הגדול הסכימו שמי וגו' העושה זאת יחרם לה' , חל החרם על גוף העושה , ואין לו פדיון דמים , אלא מות יומת , וכן מצינו שצוה יהושע ביריחו והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה' רק רחב הזונה תחיה היא וכל אשר אתה בבית וגו' (יהושע ו' י"ז) , לכן אפילו הנמצאים בה מעמים אחרים שאין עליהן גזרת לא תחיה כל נשמה חרם הם ומות יומתו , ואמר וכל כסף וזהב וכלי נחשת וברזל קדש הוא לה' אוצר ה' יבוא (שם שם י"ט) , וכן וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם (במדבר כ"א ב') , ונאמר וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם (שם שם ג') , הרי שהמלך והעדה יכלת בידם להחרים גוף האדם לשמים אין לו תקנה ואין פדיון , אלא מות יומת , אבל כסף וזהב שהם מחרימים יבוא לאוצר בית ה' , ועל זה אמר כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת , ונאמר וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה (עזרא י' ח') , החרימו לבד הרכוש לא בעליהן , שאם החרימו גם האדם היו חייבין מיתה , אבל לזו שיבדל מקהל הגולה , וזה היה הענין בשאול ויהונתן שביום מלחמה אמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב ונקמתי מאויבי ( שמואל א' י"ד כ"ד ) , שהיה זה חרם בעצת המלך והשרים , וכאשר שגג יהונתן ואכל היה נהרג , לפי שאין פדיון לחרם אשר יחרם מן האדם , לולי שהצילוהו העם ואמר ויפדו העם את יונתן ולא מת (שם שם מ"ה) , ועיקר דבר זה למדתי מפי' רמב"ן ז"ל , וזהו גם דעתו בפשט הכתוב היה , והוסיף לומר שאנשי יבש גלעד שעברו על שבועת הקהל ולא באו אל המצפה , והוכו כלם לפי חרב כנזכר בכתוב , אין הסברא נותנת שעשו כל עדת ישראל רעה גדולה כזו להמית אנשים רבים מישראל שאינן חייבים מיתה , ופנחס היה שם , ועל פיו נעשה הכל , אבל שבועת העדה היא החרם שאמר עליו כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת , וכן מצא הרב ז"ל באגדה בילמדנו תניא ר' עקיבא אומר החרם הוא השבועה והשבועה היא החרם , אנשי יבש גלעד עברו על החרם ונתחייבו מיתה , ואמר הרב ז"ל עוד שזה היה טעותו של יפתח , כי חשב כמו שנגיד ישראל יוכל להחרים , והעובר על חרמו יומת , כן בידו לדור לעשות מאיש או אשה עולה או זבח לה' ויחול הנדר , וטעה טעות גדולה , כי החרם יהיה על המורדים לבלותם או על העובר תקנתם וגזרתם , שתקנו ושגזרו לכבוד השם . לא חלילה לעולה או לזבח , כי תועבת ה' היא , וכמו שבארנו (פרשה כ' י"ג) , לכך אמרו במ"ר שאילו הקדש דמים לא היה חייב , והדברים ברורים , ורש"י ז"ל פי' כל חרם אשר יחרם , היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי לא אמר כלום , כי מות יומת , הרי הולך למות לפיכך לא יפדה , אין לו לא דמים ולא ערך , ואמר רמב"ן ז"ל שרבותינו נחלקו בדבר , יש דורשים כן , ויש מהם אומרים שהיא אזהרה לחייבי מיתות שאין לוקחין מהן כפר לפטרן , ושיתכן לדעתם ז"ל שהכתוב כולל דברים רבים , כמו לא תאכלו על הדם (פרשה י"ט כ"ו) , וכמו שבארנו שם , וכמו לא יומתו אבות על בנים וגו' (דברים כ"ד ט"ז) , שדורשים אותו בפיסול עדות הקרובים , ומפורש בכתוב עוד רק את בניהם לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות (ד"ה ב' כ"ה ד') , וכן מקרא כל חרם וגו' יכלול דין המעריך מחויב מיתה , ודין חרם מלך וב"ד הגדול :
V. 29. כל חרם וגו׳. Auch Schmot 22, 19 ist die Verhängung der Todesstrafe durch החרים ausgedrückt und als ein Ausscheiden aus der Mitte hieniediger Existenzen begriffen. Hier ist nun gesagt: jeder der durch gesetzlichen Richterspruch der Existenzausscheidung aus dem Menschenkreise verfallen erklärt ist, auf dem ruht unablösbar diese Bestimmung, er ist – so lange der Richterspruch nicht als auf Irrtum beruhend von vornherein als nichtig sich erweist, – dieser Bestimmung verfallen, sie ruht unablösbar auf ihm. Es ist eben nicht der Richter und überhaupt keine menschliche Zweckmäßigkeitsgründe befolgende Satzung, es ist das göttliche Recht, das den "Todescherem" über den Verbrecher nach bestimmten, gesetzlich feststehenden Modalitäten verhängt und das in dem Richter lediglich sein Organ findet. Wie Wahrheit nur eines ist und es für Wahrheit keine Abfindung und keine Substitution gibt, so gibt es auch keine Abfindung und keine Substitution für das Recht.
Dieser Satz, der, wie Ketubot 27b u. 38a entwickelt wird, durch wiederholte Aussprüche, wie: ולא תקחו כופר לנפש רוצח. (Bamidbar 35, 31), לא תקחו כופר לנום אל עיר מקלטו (daselbst 35, 32) u. a. für alle Besonderheiten der Rechtsprobleme wiederholt proklamiert wird, findet durch die Allgemeinheit der Bezeichnung des Todesurteils כל חרם unserer Stelle den vollendetsten Abschluss.
Im Zusammenhange mit den vorangehenden Gesetzesbestimmungen dürfte sich unser Satz also aussprechen: Bestimmungen, die, wie הקדש, aus freiem Menschenwillen über Objekte ausgesprochen sind, können eventuell substituierende Ablösung finden; ein Richterspruch ist aber eine nur durch Menschenwort zum Ausdruck gekommene Gottesbestimmung, die keine Substitution zuläßt. Ist doch, wie der Satz zuvor lehrt, ein durch freie Menschenbestimmung der Gottesverfügung zurückgestelltes Objekt ebenfalls ein חרם, damit sofort aller weiteren Menschenverfügung entzogen und keiner ablösenden Substitution mehr fähig! Ketubot daselbst und Arachin 6b wird aus unserem Satze die Halacha gelehrt: daß היוצא ליהרג ואמר אחד ערבו עלי לא אמר כלום, daß ein zur Hinrichtung Verurteilter die Bedeutung für eine ערך-Schätzung verloren habe und ein auf ihn bezügliches ערך-Gelübde folgelos wäre. Wir glauben hierin nur eine Konsequenz der ersten Auffassung unseres Satzes erblicken zu dürfen; weil eben die Hinrichtung eines nach Gottesspruch zum Tode Verurteilten unablösbar und daher rechtlich unabwendbar ist, so hat ein solcher mit erfolgtem Todesurteil aufgehört, für das hieniedige Gottesheiligtum die berechtigte Existenz einer נפש zu haben, ist daher keine Persönlichkeit mehr, auf welche der ערך Begriff und somit ein ערך-Gelübde Anwendung finden könnte, selbst nicht, wie מל׳מ zu הל׳ ערכין 1, 13 konsequent bemerkt, wenn er sich auch durch Flucht dem Vollzuge des Urteils entzogen hätte.