Die Torah - Die fünf Bücher Mose
אך כל חרם וגו'. נֶחְלְקוּ רַבּוֹתֵינוּ בַּדָּבָר, יֵ"אֹ סְתָם חֲרָמִים לְהֶקְדֵּשׁ, וּמָה אֲנִי מְקַיֵּם כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה? בְּחֶרְמֵי כֹהֲנִים, שֶׁפֵּרֵשׁ וְאָמַר הֲרֵי זֶה חֵרֶם לַכֹּהֵן; וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ, סְתָם חֲרָמִים לַכֹּהֵן (עי' ספרא; ערכין כ"ח):
לא ימכר ולא יגאל. אֶלָּא יִנָּתֵן לַכֹּהֵן: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר סְתָם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים, מְפֹרָשׁ מִקְרָא זֶה בִּסְתָם חֲרָמִים, וְהָאוֹמֵר סְתָם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, מְפָרֵשׁ מִקְרָא זֶה בְּחֶרְמֵי כֹהֲנִים — שֶׁהַכֹּל מוֹדִים שֶׁחֶרְמֵי כֹהֲנִים אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן עַד שֶׁיָּבֹאוּ לְיַד כֹּהֵן וְחֶרְמֵי גָּבוֹהַּ נִפְדִּים:
כל חרם קדש קדשים הוא. הָאוֹמֵר סְתָם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, מֵבִיא רְאָיָה מִכָּאן, וְהָאוֹמֵר סְתָם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים, מְפָרֵשׁ "כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא" לְלַמֵּד שֶׁחֶרְמֵי כֹהֲנִים חָלִים עַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים, וְנוֹתֵן לַכֹּהֵן, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְמַסֶּכֶת עֲרָכִין (דף כ"ח), אִם נֵדֶר, נוֹתֵן דְּמֵיהֶן, וְאִם נְדָבָה, נוֹתֵן אֶת טוֹבָתָהּ:
מאדם. כְּגוֹן שֶׁהֶחֱרִים עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו הַכְּנַעֲנִים:
Jedoch alles Banngut, darüber bestehen bei unseren Lehrern zwei Meinungen; manche sagen, Banngut ohne weitere Bestimmung gehört dem Heiligtum, und wie erkläre ich (Num. 18, 14), alles Banngut in Jisrael gehöre dir? Banngut für die Kohanim, wenn er ausdrücklich gesagt hat, dieses gehöre dem Kohen; und manche sagen, Banngut ohne weiteres gehört dem Kohen (Tor. koh.). Soll nicht verkauft und nicht ausgelöst werden, sondern dem Kohen gegeben werden; nach den Worten dessen, der sagt, Banngut ohne weiteres gehört dem Kohen, bezieht sich dieser Vers auf Banngut ohne weiteres; und nachdem, der sagt, Banngut ohne weiteres gehört der Ausbesserung des Tempels, bezieht sich dieser Vers auf Banngut für die Kohanim (Erech. 28b); denn alle stimmen zu, daß es für Banngut der Kohanim keine Auslösung gibt, bevor es in die Hand des Kohen gelangt ist; aber Banngut für den Tempel wird ausgelöst. Alles Banngut ist allerheiligst; der, welcher sagt, Banngut ohne weiteres gehört der Ausbesserung des Tempels, bringt von hier einen Beweis; und der, welcher sagt, Banngut ohne weiteres gehört den Kohanim, erklärt, alles Banngut ist allerheiligst; das lehrt, daß zu Banngut der Kohanim auch allerheiligste und leichtere Heiligtümer werden können; und er gibt dem Kohen so viel, wie wir im Traktat Erechin (28b) lernen; von einem Gelübde (für das er haftet) gibt er den ganzen Wert, und von einer freiwilligen Gabe gibt er den Wert der Wohltat (ein Opfer darbringen zu dürfen). Von Menschen, wenn er z. B. seine nichtjüdischen Knechte und Mägde für Banngut erklärt hat (Erech. 28a).
אך כל חרם , נחלקו רבותינו בדבר , יש אומרים סתם חרמים להקדש , ומה אני מקיים כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר י"ח י"ד) , בחרמי כהני' , שפירש ואמר הרי זה לכהן , ויש שאמרו סתם חרמים לכהן · לא ימכר ולא יגאל , אלא ינתן לכהן , לדברי האומר סתם חרמים לכהנים , מפרש מקרא זה לסתם חרמים , והאומר סתם חרמים לבדק הבית , מפרש מקרא זה בחרמי כהנים שהכל מודים שחרמי כהנים אין להם פדיון עד שיבואו ליד כהן , וחרמי גבוה נפדים , כל זה מפי' רש"י ז"ל , ודבריו מפורשים במשנה ובברייתא , ואם כן מקדיש לבדק הבית או מחרים לבדק הבית דין אחד להם , ואעפ"י שמלת חרם הוא על גוף הדבר , שזהו עצמו לשון חרם , הואיל ואין שייך לבדק הבית כי אם מעות , על דעת זה החרים שיפלו המעות לבדק הבית , אבל חרמי כהנים שהן חרם גמור שמדבר ממנו בפסוק זה , גוף הדבר מוחרם לא ימכר ולא יגאל , אלא לכהן הוא לעשות בו כחפצו , ומשבא ליד כהן הרי הוא כחולין · כל חרם קדש קדשים הוא לה' , לפיכך החמיר הכתוב בחרם , אעפ"י שהוא לכהן , כי המחרים לשמים , ואפילו למי שאמר שאין החרם לכהנים עד שיפרש לכהן , כוונת המחרים להוציא דבר זה מרשות חול להיות קדש לה' ולמשרתי ביתו , נעשה הדבר קדש קדשים כעולה וכחטאת , ולכן כל זמן שהוא תחת יד המחרים , אסור בו כמו בדבר שהוא ק"ק , אלא שהוא ב"ה נתן את החרמים מתנה לאהרן , כמו שאמר כל חרם בישראל לך יהיה , כמו שנתן להם משלחנו בשר הקרבנות וכן התרומה , וביד הכהנים נעשה כשלהם ויוצא לחולין , ויוכל המחרים לקנותו מידם , ואולי גם המחרים לבדק הבית , המועל בו קודם פדיון עונשו קשה מן המועל בשאר הקדש , ולכן בכל הפרשה אצל ההקדשות אמר קדש לה' , ואצל החרם אמר קדש קדשים הוא לה' , אבל רבותינו ז"ל למדנו מזה שחרם חל על קדש קדשים ועל ק"ק , כמו ששנינו (ערכין פ"ח ו') · מכל אשר לו , דבר שקנוי לו קנין הגוף , כמו מטלטלין ושדות ובהמה ועבדו ושפחתו הכנענים , שהן כלם קנין כסף , וכמ"ש בפי' וכהן כי יקנה נפש קנין כספו (פרשה כ"ב י"א) , ועליהן אמר כאן מכל אשר לו מאדם ובהמה ומשדה אחוזתו , ולפי שהן ככסף חל עליהן קדושת דמים , ולכן כשהחרימם להקדש נפדין ונמכרין , וכשהחרימם סתם או לכהנים , משבאו ליד הכהן הן כספו של כהן וחולין גמורים , ויוכל לקנותן מיד הכהן , אבל אין אדם מחרים דבר שאינו שלו , כגון שהחרים בנו ובתו ועבדיו ושפחתו העברים או שדה מקנתו , שאין גופן שלו , אם החרים לא אמר כלום :
V. 28. אך בכור .אך כל חרם וגו׳ (V. 26) bildet einen ersten Gegensatz zu allem früheren, es ist ein Objekt, das durch sich selber heilig wird. חרם, hier, ist ein solcher zweiter Gegensatz, es ist eine Kategorie קדש, die kein פדיון hat. חרם, eigentlich Netz (Habakuk 1, 15 und Ezechiel 26, 5) bezeichnet einen Zustand völliger Ab- und Ausgeschlossenheit von anderen Beziehungen. Ein solcher absoluter Ausschluss ist Vernichtung. So Dewarim 7, 2 ההרם תחרם אתם und sonst häufig. In der Regel waltet aber dabei der Zweck vor, daß der zu vernichtende Gegenstand außer Berührung mit anderem gebracht werde. Relativ ist חרם das, was außer Gebrauch und Benutzung gestellt ist. So wird der höchste Grad von איסור הנאה der ע״ז mit (Dewarim 7, 26) mit חרם bezeichnet.
In jedem הקדש liegen nun zwei Momente, ein negatives: der Ausschluss vom Profangebrauche, und ein positives: die Hingebung an den heiligen Zweck. Beim gewöhnlichen הקדש tritt das positive, die Hingebung an den heiligen Zweck, in den Vordergrund und das negative, der Ausschluss aus dem Profangebrauche, ist nur eine Folge von jenem. Beim חרם ist aber das Negative, der Ausschluss aus dem Profangebrauche der nächste Zweck, und die קדושה, das Positive, erscheint nur als Folge jener Ausschließung. Hier heißt es nun: wenn jemand über irgend eines seiner lebenden oder leblosen beweglichen oder liegenden Güter die Bestimmung חרם׳׳, ausspricht, so hören sie damit völlig auf "sein" zu sein, sie dürfen weder an einen andern verkauft, noch von dem bisherigen Eigentümer wieder eingelöst werden. Sie sind von ihm Gott zurückgegeben und haben somit den Charakter קדש קדשים, sie repräsentieren einen Grundbegriff, auf welchem die Heiligung aller Heiligtümer beruht (siehe zu Schmot 29, 37), es ist dies: die "Gotthörigkeit" überhaupt. Sie sind daher nicht wie קדשי בדק הבית der positiven Herstellung eines Heiligtumszweckes als Wertobjekt bestimmt, eine Bestimmung, die sich durch Auslösung auf ein anderes Objekt gleichen Wertes übertragen ließe; es hat sich vielmehr der bisherige Eigentümer mit ihrer Bestimmung als חרם Gott gegenüber jeder ferneren Dispositionsbefugnis darüber entäußert. Sie waren unter Gottes alles gestaltender Waltung sein geworden, er hat sie Gott zurückgestellt; sie waren sein, sie sind nunmehr Gottes. Es hat aber Gott bereits in seinem Gesetze (Bamidbar 18, 14) über alles, was ihm in solcher Weise durch die Bestimmung: חרם zurückgegeben worden die allgemeine Verfügung getroffen: כל חרם בישראל לך יהיה, und hat damit jedes in Israel als חרם Ihm zurückgestellte Gut den כהנים als volles Eigentum überwiesen, worauf ja auch bereits V. 21 Bezug genommen worden: כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו. Daher die Sätze: חרמים כל זמן שהן בבית בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהן שנא׳ כל חרם קדש קדשים הוא לה׳ נתו לכהו הרי הן לכל דבריהן כחולין שנא׳ כל חרם בישראל לך יהיה (Arachin 29a — siehe תוספ׳ Bechorot 32a ד׳׳ה רבא אמר).
Wir folgen in dieser Auffassung der von רמב׳׳ם und סמ׳׳ג als Halacha rezipierten Lehre, daß סתם חרמים לכהנים, und nur, wenn der bloß negierenden Bestimmung sogleich auch ein positiver Zweck der Weihe, z. B. חרם לבדק הבית, beigefügt worden, sind חרמים dem בדק הבית heilig, gehören sie dem הקדש בדק הבית an und haben פדיון wie dieses. In solchem Falle ist חרם nur ein Synonym für הקדש (Arachin 24a).
Es heißt in unserem Texte: מכל אשר לו מאדם וגו׳ ומשדה וגו׳ , und nicht: כל אשר לו אדם וגו׳ ושדה וגו׳, es setzt daher nach Arachin 28a das Gesetz voraus, daß jemand nur etwas von seinem Vermögen, nicht aber sein ganzes Vermögen, ja nicht einmal alles, was er von einer Kategorie besitzt, nicht alle seine Schafe, alle seine Rinder usw. sondern je nur einen Teil desselben als חרם weiht, und wird daselbst es ernst getadelt, wenn jemand alle seine Güter, ja auch nur alles, was er von einer Art besitzt, durch Weihe sich entzieht. Der jüdischen Kirchenlehre ist es also keine fromme Handlung, sie erklärt es vielmehr als Sünde, sich seines ganzen Vermögens zu Gunsten tempelheiliger Zwecke zu entäußern, ja sie spricht: אין אדם רשאי להחרים כל נכסיו, es hat der Mensch gar nicht das Recht zu einer solchen Entäußerung und stellt damit die pflichtgetreue Verwendung von Gott verliehener Güter im gesetzentsprechenden Aufbau und Ausbau des menschlich irdischen Daseins in das helle Licht gottgefälligsten Gottesdienstes.