Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ויקב. כְּתַרְגּוּמוֹ "וּפָרֵשׁ", שֶׁנָּקַב שֵׁם הַמְיֻחָד וְגִדֵּף, וְהוּא שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁשָּׁמַע מִסִּינַי (ספרא):
ושם אמו שלמית בת דברי. שִׁבְחָן שֶׁל יִשְֹרָאֵל שֶׁפִּרְסְמָהּ הַכָּתוּב לְזוֹ, לוֹמַר שֶׁהִיא לְבַדָּהּ הָיְתָה זוֹנָה:
שלמית. דַּהֲוָה פִּטְפְּטָה "שְׁלָם עֲלָךְ", "שְׁלָם עֲלֵיכוֹן", מְפַטְפֶּטֶת בִּדְבָרִים, שׁוֹאֶלֶת בִּשְׁלוֹם הַכֹּל:
בת דברי. דַּבְּרָנִית הָיְתָה, מְדַבֶּרֶת עִם כָּל אָדָם, לְפִיכָךְ קִלְקְלָה:
למטה דן. מַגִּיד שֶׁהָרָשָׁע גּוֹרֵם גְּנַאי לוֹ, גְּנַאי לְאָבִיו, גְּנַאי לְשִׁבְטוֹ; כַּיּוֹצֵא בוֹ "אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן" (שמות ל"א), שֶׁבַח לוֹ, שֶׁבַח לְאָבִיו, שֶׁבַח לְשִׁבְטוֹ (ספרא):
Da sprach 11 aus, wie der Targum sagt, er sprach aus, er sprach den Gottesnamen aus und lästerte; es war der ausgesprochene Gottesname, den er am Sinai gehört hatte (Sanh. 56a). Der Name seiner Mutter war Schelomit b. Dibri, es ist ein Lob für Jisrael, daß der Vers diese nennt; um zu sagen, sie war die einzige Buhlerin (Waj. rab.). Schelomit, sie schwatzte „Friede mit dir, Friede mit dir, Friede mit euch“; redete viel und fragte jeden nach seinem Wohl (Waj. rab.). Tochter von Dibri, sie redete mit jedem, darum kam sie zu Fall. Vom Stamme Dan, das lehrt, daß der Böse sich selbst Schande bereitet und Schande seinem Vater und Schande seinem Stamm; ähnlich (Ex. 31, 6), Ahaliab b. Achisamach vom Stamme Dan, Lob für ihn, Lob für seinen Vater, Lob für seinen Stamm (Tor. koh.).
ויקב , יש אומרי׳ שפרושו ויפרש , כמו אשר פי ה׳ יקבנו (ישעי׳ ס״ב ב׳) , האנשים אשר נקבו בשמות (במדבר א׳ י״ז) , ויש אומרים שהוא כמו מה אקוב (שם ך״ג ח׳) , והראשון קרוב לפי דעתי , מפי׳ ראב״ע ז״ל , גם דעתי נוטה לפי׳ הראשון , שלפי׳ השני הענין כפול , גם אנקלוס ז״ל תרגם ופריש , אבל יב״ע תרגם ופריש וחרף , הרכיב שני הפרושים , אולי יסבור שענין המלה תמיד פרישת שם , פעם לגדולה ופעם לקללה , כפי הענין שנכתב אצלו , וכאן הוא לגנאי שהרי נאמר אחריו ויקלל , ומלת ויקלל תרגם אנקלוס ויב״ע ארגיז , אבל חרף אינו קללה אלא דברי חרוף , וא״כ ויקב אינו קללה אלא פרוש לגנאי ולחרוף : השם , מלת שם על כל דבר כשיש בו נגלה ממנו הנודע לבריו׳ , שעי״כ יקראו לדבר ההוא בשם , כמו בהגלות חכמת האדם בינתו או גבורתו , יקראוהו בשם חכם מבין או גבור , ועל דרך זה הן שמותיו של הקב״ה שבהגלות משפטיו ודיניו יקרא אלהים , ובהגלות טובו יקרא טוב , ובהגלות רחמיו רחום , וכן בכל דבר , וכל שם יורה על ענין פרטי , לבד שם אחד שכולל בהוראתו כל הפרטים עד בלי חקר , והוא שם בן ד׳ אותיות , כי הוא מורה על חיוב המציאות שהוא הכל ושאין עוד מלבדו , ונודע מזה שהוא הכל והכל בו , ולכן עליו יאמר שם סתם , וזהו ויקב בן האשה הישראלית את השם , שפרש שם בן ד׳ אותיות , וכן נאמר ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה׳ אלהיך (דברים ך״ח נ״ח) , והבן . ושם אמו , במקומש אמר ויקריבו אותו וגו׳ אל משה ואל אהרן ואל כל העדה , וכאן אמר ויביאו אותו אל משה , שהיה אפשר לחשוב שהיתה אמו ממשפחת משה , על כן לכבוד משה ולהצילו מב״ד , לא הביאוהו לפני העדה כלה , על כן הפסיק ואמר ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן , שאפילו משבט לא היתה , אבל הביאוהו למשה לבד , לכבוד השם שלא לפרסם הנבלה הזאת לכל העדה :
V. 11. ויקב וגו׳ את השם. Wir haben bereits Bereschit 30, 28 den Begriff נקב nennen, bestimmen, aus dessen Zusammenhang mit נקב, löchern, zu ermitteln versucht. Wir glaubten, daß נקב das völlige Herausheben eines Gegenstandes aus seiner Gattungsmasse durch Nennung seines besonderen Namens bedeute. Es ist dies somit die speziellste Individualisierung eines Gegenstandes durch einen Namen. Dieser Name kann folgerichtig nur ein Nomen proprium sein. In der Tat ist auch nach Sanhedrin 56a מברך את השם nur חייב מיתה על שם המיוחד, wenn er bei der Lästerung Gott durch den שם הוי׳ oder den stellvertretenden שם אדנות bezeichnet, der eben שם המיוחד oder שם המפורש heißt, weil er ein individualisierendes, spezialisierendes Nomen proprium ist. על הכנויים באזהרה, mit Nennung eines attributiven oder Gattungsnamens, wie רחום ,אלקים usw. ist er nur עובר בלאו וכרת, wie dies auch deutlich aus Versen 15 und 16 erhellt. Wir finden nun נקוב בשם und אשר נקבו בשמות :נקב שם. (Bamidbar 1, 16) und וקרא לך שם חדש אשר פי ד׳ יקבנו. Ersteres heißt: jemanden mit seinem Eigennamen nennen, letzteres: einen Eigennamen aussprechen. את השם, den Namen ohne weitere Bezeichnung, stillschweigend der höchste im menschlichen Gedankenbereiche. So auch noch heute "Haschem" die Bezeichnung für "Gott" im Munde der jüdischen Volkssprache. – ושם אמו וגו׳, es war zur Zeit das einzige Weib in Israel, das sich vergangen, darum gelangte sie zu dieser traurigen Auszeichnung, auf einem Blatt der ewigen Gottesschrift gedacht zu werden. Erst aber nach dem Verbrechen ihres Sohnes wird ihr Name genannt. Denn eben in diesem Verbrechen zeigt sich warnend die traurige Folge ihres sittlichen Vergehens. Ohne dies hätte dieser höchste Ausbruch unjüdischer Verworfenheit nie eine faktische Wirklichkeit in Israel gefunden. Nur ihr Vergehen mit dem nichtjüdischen Manne konnte den Keim zu einem solchen Verbrechen in Israel pflanzen. Das Entsetzen über das Verbrechen des Sohnes erkannte die Mutter, die Schelomit, als die eigentliche Urheberin der Tat. – Nach allen V. 15 über die Veranlassung dieses Verbrechens gegebenen Andeutungen, hat wohl dieser Sohn des mizrischen Vaters den speziellen Gott Israels gelästert, weil er eben in dessen auf Sittenreinheit seine Nation und deren nationales Recht bauenden Institutionen – abweichend von dem Verderbnis ägyptischen Herkommens – die Schranke für sein Verlangen gewahrte.