Die Torah - Die fünf Bücher Mose
אך אל הפרכת. לְהַזּוֹת שֶׁבַע הַזָּאוֹת שֶׁעַל הַפָּרֹכֶת.
ואל המזבח. הַחִיצוֹן; וּשְׁנֵיהֶם הֻצְרְכוּ לִכָּתֵב, וּמְפֹרָשׁ בְּתֹ"כֹּ:
ולא יחלל את מקדשי. שֶׁאִם עָבַד עֲבוֹדָתוֹ מְחֻלֶּלֶת לִפָּסֵל (ספרא):
Nur zum Vorhang, die sieben Sprengungen an den Vorhang zu sprengen. Und zum Altar, dem äußeren; beides muß stehen und wird im Tor. Kohan. erklärt. Und er entweihe meine Heiligtümer nicht; wenn er den Dienst verrichtet, so ist dieser entweiht und untauglich (Tor. koh.).
אך אל הפרכת לא יבא , פי' רש"י ז"ל להזות שבע הזאות שעל הפרכת , ואל המזבח לא יגש , מזבח החיצון , ושניהם הוצרכו להכתב כמפורש בת"כ , והוא תמה בעיני אם כבר מעטנוהו מכל העבודות כמו שפרשנו (פסוק י"ז) לאיזו צורך חזר והזהירו מן ההזאות שעל הפרכת , שהן עבודות פנימיות , וכן שלא יגש אל מזבח העולה לעבוד עליו , אם לא שחזר להזהיר לסמוך אליו ולא יחלל את מקדשי , שאם עבד חלל ועבודתו פסולה , ויותר נראה כפשוטו , שמזהירו גם על ביאה ריקנית שלא יבוא אל הפרכת להשתחוות שם , ושלא יגש אל המזבח החיצון לעמוד על המזבח , אעפ"י שאינו עובד , ולולי שאין כונתנו להאריך היה אפשר לפרש על דרך זו הברייתא השנויה בת"כ שרמז עליה רש"י ז"ל , ופרושנו בשטת רמב"ם ז"ל שאמר (ביאת מקדש פ"ו א') שכהן בעל מום לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים שנא' אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש , ואם עבר ונכנס לוקה אעפ"י שלא עבד , ואם רמב"ן ז"ל חולק עליו ודעתו בפי' הכתוב כדעת רש"י ז"ל , ואמר כי מה ששנינו בין האולם ולמזבח מקודש ממנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם (כלים פ"א ט') אינו אלא מעלות דרבנן , כבר אמרנו (פרשה י' ט') שבענין שאמר מן המזבח ולפנים יש לחלוק עליו , שבעזרה מותר לילך מדין תורה אפילו בין האולם ולמזבח , ושעל זה השיגו גם הראב"ד ז"ל , אבל בעיקר הדבר פשט הכתוב מסייעתו שהזהירו מבוא אל הפרכת בהיכל , ואל המזבח לא יגש , על המזבח לא יעלה , אפילו אינו עובד , וכן נאמר בזרים ואתה ובניך אתך תשמרו את כהנתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם וגו' והזר הקרב יומת (במדבר י"ח ז') , זכר המזבח ולמבית לפרוכת כמו כאן , ואעפ"י שאינו חייב מיתה אלא על עבודה תמה , כמו שלמדו בגמרא מן עבודת מתנה אתן את כהנתכם , אסור לו לעלות על המזבח , אפילו לעשות מה שמותר לו , ולכן אמרו (זבחים דף ס"ה ע"א) אמר ר' עקיבא וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח , וכן כאן בבעלי מומין , ושמא תאמר בעלי מומין שפסולין לעבודה , איך יכנסו להיכל והרי הן בכלל ואל יבוא בכל עת אל הקדש , הוצרך לאסור עליהן אפילו למצוה כגון לעשות רקועות , שאם יש כהנים תמימין לעשותן , אסורין בעלי מומין ליכנס שם משום אך על הפרכת וגו' , ובברייתא דת"כ שנו יכול לא יכנס לעשות רקועות ת"ל אך , נראה ברור שהוזהרו בעלי מומין ליכנס מבית לפרכת מדין תורה אפילו כשאינו עובד , שאם בעבור ואל יבוא בכל עת נגעו בו כמו שחשב רמב"ן ז"ל , גם על כהנים תמימים יאמרו כן , ויותר יקשה שנחלקו (ערובין דף ק"ה ע"א) טמאין ובעלי מומין מי נכנס לעשות רקועות , ואם בעלי מומין אסורין לבד ממעלות דרבנן , א"כ לעשות מצוה שאינו עובר משום ואל יבוא , איך יעלה על הדעת שיכנסו טמאין שמוזהרין על הכניסה , אין זה אלא שבעל מום אסור ליכנס להיכל ולמזבח כפשט הכתוב וכדברי רמב"ם ז"ל : כי מום בו , כמו שאמר למעלה (פ' י"ח) לענין העבודה , אמר כאן לענין הכניסה : ולא יחלל את מקדשי , השי"ן בפת"ח , ולא מצאנו כדוגמתו , שכל האחרים השי"ן בחיר"ק לשון יחיד , כמו למען טמא את מקדשי (פרש' ך' ג') , ולדעתי גם זה מוכיח שהוזהר על העבודה , ועל הכניסה למקומות המקודשים , וכלל שתיהן במלת מקדשי , הקרבנות שהן קדשי ה' , מחלל אותן בעבודתו , והמקדש מחלל בכניסתו למקומותיו הקדושים , וענין חלול מקדש שנוהג בו מנהג חולין , כמו ולא יחלל את מקדש אלהיו (שם ך"א י"ב) , להיות במקדשי לחללו (יחזקאל מ"ד ז') , הנני מחלל את מקדשי ( שם ך"ד כ"א) , וזה יתכן בנכנס למקום המקודש שלא כדת , ואילו אין בכל הפרשה אזהרה רק על העבודה , מהו מקדשי בה"ם , שבשום מקום לא נאמר מקדש ומקדשים על הקרבנות , אלא קדשי קדשיך , אבל כולל גם המקדש בעבור הכניסה , ולפי שכולל גם הקרבנות , יפה למדו מזה בת"כ ומניין שאם עבד עבודתו פסולה ת"ל ולא יחלל את מקדשי : כי אני ה' מקדשם , מלת מקדשם רבים , ומוסב על מקדשי , אני מקדש את הקרבנו' , ואני מקדש את המקדש , מי שנוהג באמת מהן מנהג חולין , מחלל מה שקדשתי אני ה' הקדוש , ומה שאני מקדש הוא קדוש באמת :
V. 23. אך אל הפרכת לא יבא. Es bildet einen Differenzenpunkt zwischen רמב׳׳ם und רמב׳׳ן zum ל׳׳ת ס׳׳ט) ס׳ המצות), ob בעל מום nur von der עבודה ausgeschlossen ist, oder ihm auch das bloße Betreten, ביאה ריקנית, der עבודה-Räume, מן המזבח ולפנים untersagt ist (siehe מל׳׳מ Ende הל׳ ביאת מקדש Kap. 9). רמב׳׳ם (daselbst Kap. 6, 1) untersagt dem בעל מום auch ביאה ריקנית. Wenn es nun nach ebendemselben (daselbst 9, 1) allerdings scheint, daß זר אביאה ריקנית nicht חייב wäre, obgleich, wie dagegen מל׳׳מ bemerkt, es unmöglich schiene, daß dann ja ein כהן בעל מום tiefer noch als זר stünde, so dürfte dies nach der von uns versuchten Auffassung des פסול בעל מום sehr wohl motiviert sein. Ein mit בגדי כהונה bekleideter כהן in den מן המזבח ולפנים d. i. בין האולם למזבח und im היכל die eigentlichen מקדש-משכן-Stätten bildenden Räumen, – (oder, wie dann wahrscheinlich dem Wortlaute ואל המזבח לא יגש gemäßer der Altarraum mitbegriffen, die ganze eigentliche עבודה-Stätte; siehe מל׳׳מ daselbst 6, 1) – repräsentiert eben durch seinen כהן-Charakter und seine מקדש-Gewänder dort den "Menschen in der Gottesnähe", und es ist der Mensch in der Ganzheit seiner Lebensfrische, nicht der gebrochene Mensch, nicht der בעל מום, der diesen in der Gottesnähe aufblühenden Menschen zu repräsentieren vermöchte. Ein כהן בעל מום in diesen Stätten eben weil ihm als כהן die Hörigkeit zum מקדש aufgeprägt ist, wäre in buchstäblichem Sinne, wie es hier heißt: חילול מקדשַי, eine Entweihung der Gott heiligen, Gott nahen Räume. Dem זר wohnt keine solche Beziehung zum מקדש inne, er repräsentiert dort nichts und selbst ein זר בעל מום würde dort der Idee des Heiligtums keine Schmälerung bringen. Wessely in seinem Kommentare spricht einen ähnlichen Gedanken aus. Zu bedenken dürfte jedoch sein, daß ja auch ein von מום freier כהן den היכל nur בשעת עבודה betreten darf (siehe zu Kap. 16, 2). Für einen כהן בעל מום wäre dies dann noch durch ein besonders לאו verboten und durch אל המזבח לא יגש auch auf den Vorraum zum היכל (ja wahrscheinlich auch auf die zweiunddreißig Ellen des Altarraumes) ausgedehnt.
Nach der Auffassung des רמב׳׳ן wäre aber durch: אך אל הפרכת usw. auch nur die עבודה dem בעל מום verboten und das מקדשי könnte sich dann nicht auf die Räume beziehen, sondern müsste in ungewöhnlicher Weise nur die קדשים bezeichnen. Möglich jedoch, daß, da nach der Voraussetzung das תמים קרבן ins מקדש gebracht wird und der מקדש-widrige מום-Begriff gerade durch den משרת המקדש, den כהן, dem Opfer gebracht wird, der חילול הקדשים ein חילול des מקדש ist. Jedenfalls ist damit ausgesprochen, daß die עבודה, die ein בעל מום vollzieht, מחוללת wird.
כי אני ד׳ מקדשם, das Objekt von מקדשם kann nur מקדשַי sein. Es ist ה׳, der ewige Spender ewig neu sich verjüngenden Seins und Lebens, der in seiner ganzen Persönlichkeit diese Räume solchem Sein und Leben heiligt. Eine מום-Gebrochenheit der diesen Räumen angehörenden, in diesen Räumen waltenden Menschen wäre eine Ertötung der dort zu pflegenden Lebensgedanken, die sie eben zu מקדשי ד׳ gestalten, wäre חילול מקדשי, denn אני ד׳ מקדשם.