Die Torah - Die fünf Bücher Mose
חסד הוא. לְשׁוֹן אֲרַמִּי חֶרְפָּה חִסּוּדָא; וּמִדְרָשׁוֹ אִם תֹּאמַר קַיִן נָשָׂא אֲחוֹתוֹ חֶסֶד עָשָׂה הַמָּקוֹם, לִבְנוֹת עוֹלָמוֹ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים פ"ט), עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה (ספרא; סנהדרין נ"ח):
Es ist eine Schande, im Aramäischen ist חסדא = Schande (Gen. 34, 14); der Midrasch sagt, wenn du einwenden wirst, Kain hat auch seine Schwester geheiratet; das war eine Gnade, die der Ewige erwiesen hat, um dadurch seine Welt aufzubauen; so steht (Ps. 89, 3), die Welt wurde durch Gnade erbaut (Tor. koh.).
ואיש אשר יקח את אחתו , בכל העריות שאין קדושין תופסין בהן אמר אשר ישכב וכאן אמר אשר יקח , וגם באחותו אין קדושין תופסי' בה , אומר אני שכל הכתוב מדבר לפי מחשבת השוכב עמה, ללמדנו אפילו אינו מכוין לזנות׳ אלא שנושא אותה, וסבור שעושה כהוגן, בנפשו הוא ויכרת כמו שיתבאר׳ בת אביו או בת אמו, וכל שכן בת אביו ואמו׃ וראה את ערותה, גם בזה שינה הכתוב מכל העריו׳, לדעתי גם זה כפי מחשבתם, שאינן עושים למלאת תאותם, ומתוקף יצרם הרע, אלא הוא והיא חושבים שזווגם הגון, וראוי לאדם ביותר להזדווג עם אחותו וזוהי מלת ראה בלה"ק, שבוחר לגלות ערותה יותר מערות שאר הנשים, וכן היא תראה את ערותו, שתבחר יותר להזדווג באחיה מהזדווג עם אחר, וכמו בכל מקו׳ אשר תראה (דברי׳ י"ב י"ג), כי ראיתי בבניו לי מלך (ש"א ט"ז א׳), והתורה אמרה ערותה וערותו, לפי שבאמת הוא ערוה עליה והיא ערוה עליו שמלת ערוה לגנאי וכמ"ש (פרש׳ י"ח ך׳), כי ערות האחות לולי שאסר האותה תורה, היה עולה על דעת האדם, שהיא ראויה לאדם ביותר מכל הנשים, שהם אוהבים זו את זו מצד האחוה, ובהיותן מזרע אחד דומים זו לזו ויהיה השלום ביניהן, והבנים אשר יולידו ידמו להן ביותר, וכמ"ש רמב"ן ז"ל (שם ו׳) שלולי חקי השם אין לאדם נשואים הגונים, כמו שישיא את בתו לבנו הגדול ממנה, וינחילם בנחלתו ויפרו וירבו בביתו, והרי תחלת משתיתו של עולם כך היה, האשה הראשונה לוקחה מצלע האדם, ובניהם נולדו עם נשותיהם, קין ותאומתו והבל ותאומתו, ואילו לא חטא האדם, והעולם היה עומד מבורך כתבניתו הראשון היו כל בני אדם נולדים זכר ונקבה כאחד והם איש ואשתו, ויפה הוכחנו כן בבאורנו לס׳ בראשית, וא"כ הנושא אחותו על דעת זו, עושה כפי מחשבתו דבר הגון וטובה גדולה, שבוחר בה מכל הנשים היותר יפות וטובות׃ חסד הוא, גם זה כפי מחשבת הנושא אותה, שמעשה חסד הוא בעיניהם, וכמו שאמרנו שסבור הוא והיא שעושין חסד זה עם זה וטובה גדולה, ואין המלה יוצאת מידי פשוטה, שבכל מקום ענינה על הפלגת טובה, כי מלת צדק על שורת הדין במשקל נכון, ולכן נבדלים שני השמות הללו, כי צדק תמיד על האמת והנכון כפי החכמה, וכמו שבארנו (פרשה י"ט ך׳), אבל חסד לפי שאינו אלא הפלגת טובה, אם עושהו צדיק, יעשהו בדרך צדק, ויפליג להטיב עם הראוים לו, ואם עושהו רשע, יפליג בטובה לרשעים כמוהו, ותהיה חסדו חטאה, וזה לדעתי פי׳ צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת (משלי י"ד ל"ד), הצדקה היא תרומם ותגדל גוי, ואין כן החסד, שלפעמים חסד לאמים חטאת, אם צדקה רחוקה מהם, וכן חסד הנאמר כאן הוא לפי מחשבת האח והאחות, אבל כפי מדת הצדק הוא חטאה גדולה, ולכן ונכרתו לעיני בני עמם, כן נראה בעיני, ובת"כ שנו חסד הוא, ושמא תאמר קין נשא את אחותו ת"ל חסד הוא, והעולם מתחלתו לא נברא אלא בחסד, שנאמר כי אמרתי עולם חסד יבנה (תהלים פ"ט ג׳), וענין המדרש הזה פשט הכתוב הוא, שאין כונתו שהוצרך להיות כן לבנות העולם ממנו כנראה, מפי׳ רש"י ז"ל, וכמו שתרגם יב"ע, אלא גם לדעתם חסד הוא שב על ואיש אשר יקח שהוא חושב כן, ושמא תאמר והרי אמת הוא שנשא קין אחותו, ועל זה אמר אינו דומה העולם מתחלתו לעה"ז, שמתחלה לא נברא אלא בחסד, ואחר שנתקלקל בחטא האדם, תכרת הנפש העושה זאת, אבל רש"י ז"ל פי׳ חסד הוא, לשון ארמי חרפה הסודה, וכן פי׳ רבי׳ חננאל חסד לאומים חטאת לשון חרפה, וכבר השיב רמב"ן ז"ל ואמר רחוק הוא להיות מלת חסד בלשון הקדש משמש בהפוכים כאלה, והכתובים משבחים ומהללים במלת חסד, אבל היסודה בלשון ארמי לשון אחרת, וגם אותו הלשון מבדיל ביניהם, זה מתורגם חסדא וזה מתורגם חיסודא, ועל פי׳ רבינו חננאל אמר שלדעתו הוא לשון תהפוכות, כי צדקה וחסד נזכרים בפסוק זה, והם האחים התאומים הנזכרים בכל מקום, כמו רודף צדקה וחסד (משלי ך"א ך"ג), אני ה׳ עושה חסד משפט וצדקה בארץ (ירמי׳ ט׳ ך"ג), ודבריו נכונים, אלא שהוא ז"ל פי׳ חסד הוא איש חסד הוא, כלומר שהיה ראוי לו לעשות חסד עם אחותו להשיאה לבעל, והוא עוכר אותה על כן יכרת, ואין פי׳ זה מתוק לחיך, וכן מה שפי׳ על וראה את ערותה, לפי שהאח והאחות ישנים יחד, ואינו צריך לגלות שוליה, גם בזה אין טעם, ונראין הדברים כמו שפרשנו, ותראה שזכר קיחה באחותו ובאשת אחיו, כי בשתי אלה יוכל להתגלגל שכוונתו לטובה. וכמ"ש (פסוק ך"א), ומכאן נדע לשאר העריות שבכל אופן חייב העובר, אפילו לא התכוון לזמה ולזנות, כשעובר על חקי הקב"ה יכרת [°א"ה, בתרגומי הלכתי בשעת רש"י ז"ל, וכמו שתרגם האנקלוס קלנא הוא, וכ"ת פשטות הכתוב, שבא להודיע תועבת העושה, כמו זמה היא, תבל עשו, תועבה עשו, אביו ואמו קלל, וכן כלם, ודברי הרב המבאר נ"י רחוקי׳ בעיני מדרך הפשט°]׃ לעיני בני עמם. לדעתי חזר להזכיר בפרשת העונשין חייבי כריתות, כמו אחותו עם כל הנזכרים אחריה, אעפ"י שעל כלן כבר אמר למעלה כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם (פרשה י"ח כ"ט), בעבור שהוסיף בכל אחד עונש בידי שמים, ובאחותו הוסיף לעיני בני עמם, לא כמו כרת של אוכל חלב ודם וכיוצא, אלא לעיני בני עמם. ואם אין אנו משיגין ענין זה, למדנו הכתוב הכלימה שתשיג הנפש לעה"ב, שאין הכרת בסתר ואין רואה אלא לעיני בני עמם יכרתו, ואיני יודע אם ללמד על עצמו יצא, או על כלל הכריתות, שכלן נענשין לעיני בני עמם, ורמב"ן ז"ל פי׳ שתמות בנוער נפשם, בענין שיראו ויבינו יחד כי יד ה׳ עשתה זאת׃ ערות אחתו גלה, כלומר אם הוא מתחכם ומאמין כי חסד הוא, אני גזרתי שהיא ערוה עליו, כמו שאמר ערות אחותך בת אביך וגו׳ לא תגלה ערותן ולפי שגלה ערותה עונו ישא, וכבר פרשנו (פרשה ד׳ ב׳ וי"ז ך"א), ענין מלת עון, וכל הנושא אחותו וחושב כי חסד הוא, עון הוא, ועון הפך מחסד, כי הפלגת טובה בדרך צדק שהוא החסד הנכון, נקרא ישר ומשרים, כמו אז תבין צדק משפט ומשרים (משלי ב׳ ט׳), והפך מן ישר הוא עון. והרי הוא ההפך מן חסד הוא, וטעם שנזכר הוא לבדו, לפי שמוסב על האזהרה שעבר שנאמר בה ערות אחותך וגו׳ לא תגלה, וכן ערות אחותו גלה, והיא בכלל כמו באזהרת כל העריות, ולדעת רמב"ן ז"ל עונו ישא כל אחד מן הנזכרים, וטעמו שיהי׳ החטא ההוא דבק בו מן הנה והוא, מעשיו לא יצליחו, ורבצה בו האלה ויחלה עד ישמד בכרת, ולפרושנו עונו ישא עד בוא היו׳ שיכרת לעה"ב אם לא עשה תשובה׃
V. 17. An der Spitze der חייבי מיתת ב׳׳ד standen Verse 9 und 10 מקלל אב ואם und אשת איש, damit waren die gegenseitigen Beziehungen von Eltern und Kindern und das Institut der Ehe gegeben. Aus diesen beiden Verhältnissen: Eltern und Kinder, Ehe, gestalten sich alle חייבי מיתת ב׳׳ד. Sie sind auf die leiblichen Aszendenten und Deszendenten und die durch das Band der Ehe ihnen Gleichgestellten beschränkt. Das Grundverhältnis für חייבי כריתות ist אחוה, Geschwister, und die durch dessen Verbindung mit den beiden vorhergehenden Eltern- und Eheverhältnissen sich ergebenden Kombinationen, als אחות אשתו ,אשת אחי אביו ,אשת אחיו ,אחות אמו ,אחות אביו ,אחותו wozu nur noch נדה kommt, das zu den חייבי כריתות in ähnlichem Verhältnisse stehen dürfte, wie זכר und בהמה zu den חייבי מיתת ב׳׳ד. Über alle diese חייבי מיתת ,עריות ב׳׳ד und חייבי כריתות ist bereits oben Kap. 18, 29 כרת generell ausgesprochen: כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם. Auch die חייבי מיתת ב׳׳ד sind חייב כרת, wenn die gerichtliche Strafe nicht bei ihnen zur Ausführung kommt. Einige der חייבי כריתות, und zwar alle außer אחות אשתו, sind hier nochmals mit dem כרת-Ausspruche wiederholt, um damit zugleich noch einige wesentliche gesetzliche ,Bestimmungen zu vervollständigen, die größtenteils damit für alle עריות Geltung erhalten nach dem Kanon: כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. So: לכך יצא כרת באחותו לחלק, ist כרת bei אחותו besonders hervorgehoben, um die Teilung der עריות zu lehren, daß, wenn in einem Vergehen mehrere עריות-Verbote kumuliert sind, z. B. אשת איש und נדה, für jedes die Schuld besonders eintritt, er somit בשונג so viel חטאות zu bringen hätte, als איסורים übertreten worden, שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת (Keritot 2b und sonst). – וראה וגו׳ והיא תראה וגו׳ sie haben beide volles Bewußtsein von dem verbrecherischen Charakter der Handlung, ת׳׳כ) עד שיהיו שניהן מזידין). Diese überall die Straffälligkeit bedingende Bestimmung steht wahrscheinlich gerade hier, wo ein durch die Verhältnisse gegebenes Zusammenleben der Möglichkeit eines Vergehens aus Irrtum Vorschub leisten kann.
חסד הוא. Da חסד überall sonst die höchste Güte ausdrückt, so ist dessen Bedeutung an dieser Stelle schwer zu fassen. Wir haben schon zu Bereschit 47, 29 als Grundbedeutung von חסד: die persönliche Hingebung bemerkt. Als Charakter der eigenen Handlung ist es daher die höchste, selbstlose Hingebung an das Wohl eines anderen, das לפנים משורת הדין, eine Güte, die über das Pflichtgebot hinausgeht. Als Charakter einer Handlung, deren Objekt nicht der Handelnde, sondern ein anderer ist: das völlige Hingeben eines andern, חַסֵד את wird es daher das völlige Gegenteil, wird zum rücksichtslosen Preisgeben des andern, פן יחסדך שמע (Prov. 25, 10), es könnte der Zuhörer dich im höchsten Grad verwerflich finden, dich preismachen. Daher chaldäisch חסודא: Beschimpfung, Schimpf. Vielleicht ist damit auch השר, Verdacht, verwandt. Unsere Vermutung der Lautverwandtschaft mit אשד, sich ergießen, dürfte noch in חסודה die Aderlassstelle, יד לחסודה תקצץ (Schabbat 108b) eine Bestätigung haben. Heißt nun חֶסֶד sonst eine rückhaltlose, über das Pflichtgebot hinausgehende, von der Pflicht nicht gebotene Selbsthingebung an den andern, so kann es hier auch wohl eine von der Pflicht verbotene Selbsthingebung an den andern bedeuten und in diesem Sinne haben wir übersetzt.
לעיני בני עמם. Nicht nur das Jenseitige der כרת-Strafe, sondern selbst das hieniedige Schwinden aus der nationalen Zukunft mag bei andern כרת-Verbrechern nicht immer augenfällig sich vollziehen. Hier wird es augenfällig eintreten.
אחותו שהיא בת אביו ובת אמו :ערות אחותו גלה, daß auch das Vergehen mit der Vollschwester demselben כרת unterliege. Obgleich dies bereits aus der Statuierung der Strafe für die Halbschwester, בת אביו או בת אמו, gefolgert werden könnte, so wird doch eben hier der Kanon gelehrt, daß אין עונשין מן הדין, daß man kriminalrechtlich keine Strafe auf bloße Schlussfolgerungen zu basieren habe (Keritot 3a). — עונו ישא die Schuld lastet auf ihm, bis er an ihr zu Grunde geht.