Die Torah - Die fünf Bücher Mose
מן העוף. וְלֹא כָּל הָעוֹף; לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים — תַּמּוּת וְזַכְרוּת בִּבְהֵמָה וְאֵין תַּמּוּת וְזַכְרוּת בְּעוֹפוֹת — יָכוֹל אַף מְחֻסַּר אֵבֶר, תַּ"ל מִן הָעוֹף (שם):
תרים. גְּדוֹלִים וְלֹא קְטַנִּים:
בני יונה. קְטַנִּים וְלֹא גְּדוֹלִים:
מן התרים או מן בני היונה. פְּרָט לִתְחִלַּת הַצִּהוּב שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה שֶׁהוּא פָּסוּל, שֶׁגָּדוֹל הוּא אֵצֶל בְּנֵי יוֹנָה וְקָטָן אֵצֶל תּוֹרִים (חולין כ"ב):
Vom Geflügel, und nicht alles Geflügel; weil fehlerlos und männlich bei den Rindern, Schafen und Ziegen steht, so ist Fehlerlosigkeit und Männlichkeit nur fürs Vieh, aber nicht fürs Geflügel vorgeschrieben; ich hätte meinen können, daß auch solches, dem ein Glied fehlt, geeignet sei, darum steht, vom Geflügel (Tor. koh.). Turteltauben, große und nicht kleine. Junge Tauben, kleine und nicht große. Von den Turteltauben oder von den jungen Tauben, das schließt den Anfang des Goldgelbwerdens bei beiden aus; dieses ist untauglich, weil es für junge Tauben zu groß und für Turteltauben zu klein ist (Tor. koh.).
ואם מן העוף , בעוף לא נאמר זכר תמים , שאין תמות וזכרות בעופות , ואם תאמר נלמדנו בוי"ו מוסיף כמו שלמדנו בקר מצאן וצאן מבקר , וכמ"ש (פסוק י') , מקרא מפורש הוא בפרשת אמור שלא יהגו בעוף , שנאמר לרצנכם תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים (ויקרא כ"ב י"ט) , פרט לעוף , ומשם למדוהו רבותנו בת"כ , וכן פי' רש"י ז"ל מן העוף ולא כל העוף , לפי שנאמר תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות , יכול אף מחוסר אבר , ת"ל מן העוף , ולשון לפי שנא' מוסב על מקרא של פר' אמו' הנ"ל , לא על זכר תמים הנאמר למעלה בבקר ובצאן , וזהו שהקדים רבינו ז"ל תמות לזכרות , כי בפרשתנו זכר קודם בכתוב לתמים , [° וכ"כ רש"י ז"ל בפי' בפ"ק דקדושין (דף כ"ד ע"א) דקרא הנאמר בכל כלל הקרבנות קדריש ע"ש °] , וסרס תמיהת הר"ר אליה מזרחי ז"ל · עולה קרבנו , שינה מלשון הנאמר בבקר ובצאן , כאומר רק לעולה יהי' , שאין עוף בא שלמים · והקריב , יקדיש משני מינין אלו לבד , ובצאן אין בו כי אם כשבים ועזים · תרים , גדולים ולא קטנים · בני היונה , קטנים ולא גדולים , שזהו הוראת מלת בני : (טו) והקריבו , אפילו תור אחת או בן יונה אחת · אל המזבח , מלמד שנעשית בראשו של מזבח , לא כשחיטה שהיא על ירך , ולכן יקריבנו הכהן , שאין הבעלים רשאין לגשת אל המזבח , ומליקה עבודת קרבן היא לא כשחיטה , ששחיטה איננה עבודה כמו שאמרנו (פסוק ה') · ומלק , אין חבר לתיבה זו במקרא , כי לא נזכרת רק בצאן ובחטאת העוף , וקבלו חכמים ענינה ואמרו שהיא נעשית בעצמו של כהן מול ערפו של עוף , מולק בבשר עד שמגיע לסימנין וקוצצן , ומבדיל את הראש מן הגוף , שהכתוב מצריכו להקטירו תחלה · והקטיר המזבחה , את הראש לבדו , ואחר ששסע והסיר את המוראה , חוזר ומקטיר את הגוף , כמו שיבוא (פסוק י"ז) · ונמצה דמו , פי' רש"י ז"ל לשון מיץ אפים (משלי ל' ל"ג) , כי אפס המץ (ישעי' ט"ז ד') , כובש בית השחיטה על קיר המזבח , והדם מתמצה ויורד , אבל ראב"ע ז"ל אמר ונמצה מבנין נפעל מגזרת שתית מצית (ישעי' נ"א י"ז) , וכן אמר רד"ק כמו וימץ טל מן הגזה (שופטי' ו' ל"ח) , אך שמרים ימצו ישתו (תהלי' ע"ה ט') , ובן ונמצה דמו (ויקר' א' ט"ו) , מנחי למ"ד ה"א , ששרשו מצה , אבל מין אפים מנחי העי"ן , ואם הוראת שתי השרשים על הכביסה והמציצה , אפשר לי להבדיל ביניהן , אותן שהן מנחי עי"ן אין התערובת נודע בהן עד אחר המציצה , ואותן שהן מנחי למ"ד ה"א , ניכר בהן תערובתן גם קוד' לכן , כי החלב והחמאה קוד' שיתפרדו נראין כאחת , ולכן כי מיץ חלב יוציא חמאה (משלי ל' ל"ג) מנחי עי"ן , ויפה המשיל להן (שם) , ומיץ אף יוציא דם (שם) , ומיץ אפים יוציא ריב , אבל השמרים ניכרין ביין גם קודם המציצה , לכן כתוב עליהן בכל מקום שרש מצה , וכן נכר הטל שעל הגזה קודם המציצה , וככה הדם בורידין , על כן נכתב גם עליהן שרש מצה · ונמצה דמו , קודם לכן , כשמולקו מוציא דם כלו , אוחז בראש ובגוף ומוציא דמו , שאין לפרש ונמצה דמו על דם הגוף , והראש נקטר קודם לכן בלי מצוי דם , כי לא מצינו בקרבנות שיקרבו איברים על המזבח קוד' זריקת הדם , כי הדם הוא בנפש יכפר , כמו שאמר רמב"ן ז"ל , ועל כרחך צריך אתה לומר שאין וי"ו ונמצה מהפך לעתיד , כמו ונגלה כבוד ה' (ישעי' מ' ה') , אלא וי"ו שמושית היא , והמלה עבר וענינה וכבר נמצא דמו קודם הקטרת הראש , וכן העתיק הרב המעתיק (נאך דעם דאז בלוהט אויס גדריקט ווארדן) ועל כן לא נכתבה מצוי דם קודם הקטרת הראש , שאילו אמר ומלק ונמצה והקטיר , היה שב ונמצא על ראשו לבדו , והמצוי צריך בראש ובגוף , שאיך תפרש ונמצה על דם הגוף כלו , ואחריו והקטיר המזבחה , המדבר על הקטרת הראש לבדו , לכן נאמר ומלק והקטיר , ששתיהן על הראש , ואחריהן אמר ונמצה , שאין לטעות עתה שמדבר על מצוי הראש לבד שכבר הוקטר ואיך אחר שהקטיר ימצה , וכן אין לטעות שמדבר על הגוף לבדו , שא"כ הקטיר הראש קודם רצוי דם , אין לנו לפרשו אלא שמדבר קודם הקטרת הראש , ושנכתב לאחריו לפי שהמצוי בראש ובגוף כלו כמו שאמרנו · והבן · קיר המזבח , מונה בראשו של מזבח מעל חוט הסובב והדם שותת למטה על קיר המזבח : (טז) והסיר את מראתו , שרשו ראה , והשם מראה לדעתי איננו שם של אשפה , אלא על מקום שמשליכין שם אשפתות ולכלוך , וכן וישימהו למחראות עד היום (מלכי' ב' י' כ"ז) , החי"ת נוסף גם הוא קרי וכתיב , וקרי למוצאות , והמלה בלי חי"ת הוא מוראות , שהמקום שעמד עליו בית הבעל , שם למקום אשפה ולכלוך , ומזה הוי מוראה ונגאלה העיר היונה (צפני' ג' א') , וכן ושמתיך כְּרֹאִי (נחום ג' ו') , למקום שמשליכין שם הנבלות והאשפתות , כי ראש הכתוב והשלכתי עליך שקוצים ונבלתיך (שם) , כי תחת היות ניגוה עיר הממלכה , נבא עליה שתהיה כראי אבל רשב"ם ז"ל פי' מראתו , כמו ושמתיך כראי , הוי מוראה ונגאלה , ענין טנוף סמה ותרגומו זפקיה , והוא רעי וזבל , ואינו כן אלא לפי שהית' ירושלים מקו' תועבות רבות , קראה ע"ד המשל מוראה ונגאלה , מקום הלכלוך והגיאול , וכן את מראתו המקום שהגיאול בתוכו וזהו הזפק ובני מעים · ומוראה נקבה וכנוי הזכר על העוף , אבל כנוי בנוצתה על המוראה , כלומר עם הנוצה אשר על המראה , וכמו שאפרש , וכן פי' רש"י ז"ל מראתו מקום הרעי זה הזפק , וכן תרגם בתרגום אשכנזי (דען קראפף) : בנצתה , עם הנוצה שעל המוראה חותך מבחוץ נגד מקום הזפק הבשר והעור עם הנוצה שעליו ויטלנו עם הזפק , כמו שאמרו (זבחים דף ס"ה ע"א) תניא בנוצתה בנוצה שלה , קודרה בסכין כמין ארובה , כלומר העור והנוצה שכנגד הזפק ולא יותר , ואמרו עוד (שם) יכול יקדיר בסכין ויטלנו , כלומר יטול הזפק לבדו , וישאיר העור והנוצה שכנגדו , ת"ל בנוצתה נוטל הנוצה עמה , ונוצה הם אותן שעל עור העוף , וכן תרגם הרב המעתיק (מיט דען פעדרן) , וכן דעת רש"י ז"ל בפי' שני , וכן נכון , ומשרש זה לדעתי והיא כפורחת עלתה נצה (בראשית מ' י') , הנצו הרמונים (ש"ה ו' י"א) , שהוא כמו נוצות דקות כאותן הפורחות בעור העוף , ופי' ראשון לרש"י ז"ל בנוצתה עם בני מעיה , ונוצה לשון דבר מאוס , כמו כי נצו גם נעו (איכה ד' ט"ו) , וזהו שתרגם אונקלוס ז"ל באוכליה , וזה מדרשו של אבא יוסי בן חנן שאמר נוטל את הקרקבן עמה , ויפה השיב עליו רמב"ן ז"ל שאין נוצה בכל מקום אלא נוצה ממש שעל העור , וגם הכתוב שהסתייע ממנו רש"י ז"ל פרושו על דרך אחר , ויוסי בן חנן עצמו אינו חולק על חכמים שאמרו נוטלה עם הנוצה שלה , אלא שלדעתו מראתו כולל הזפק עם הקרקבן שגם הוא מקום גיעול ורעי , וראיה לזה ששנו במשנה (שם דף ס"ד ע"ב) בא לו לגוף והסיר את המוראה ואת הנוצה ואת בני מעיים היוצאים עמה , השליכם לבית הדשן , וזו כדעת אבא יוסי בן חנן ותני נוצה, ויפה דבר, אלא שלדעתי גם בזה לא נחלקו מעולם , וגם דעת חכמים שמוראתו כולל הזפק ובני מעים שתיהן מקומות הגיעול , אלא שחכמים סוברים שחותך בעור רק כנגד הזפק , ומוציאו עם בני מעים היוצאים כאחת עמו, וזהו ששנו ואת בני המעים היוצאי' עמה , לא שיטלם בפני עצמן , ואבא יוסי סובר שצריך ליטול גם בני המעים , וזהו שאמר נוטלה ונוטל קרקבנה עמה , וא"כ צריך לקדור בעור יותר ליטול גם הקורקבן וא"כ סתם משנה כחכמים , וכלם מודים שקודר בסכין ונוטל העור עם הנוצה שעליו , כן נראה לי , וכן נראה שם מן הסוגיא : והשליך , למרחוק , לא כמו זריקה , שפרשנוה (פסוק ה') : אותה , מורגש לשון נקבה כמו שאמרנו , וזה כמו ראיה שאין בנוצתה מתפרש על הקורקבן , שבהיותן שני דברים היה לו לומר אותן , אלא לדעת כלם קורקבן נכלל בכלל מוראתו : אצל המזבח , סמוך למזבח : קדמה, במזרחו של כבש ששם היו נותנין מוראת העוף ודשן מזבח הפנימי והמנורה , ועל זה אמר אל מקום הדשן , ולפי שגם במזרחו של מזבח יש מקום דשן , ששורפין שם פסולי המוקדשין ואמורי קדשים קלים , אמר אצל המזבח בסמוך לו , שהוא למזרחו של כבש :
V. 14. ואם מן העוף עולה קרבנו. Ein קרבן נדבה, und von diesem ist doch in diesem ganzen Abschnitt die Rede, kann von Vögeln nur als עולה dargebracht werden. Es gibt kein שלמים von עוף. Darum heißt es nicht wie V. 10: ואם מן העוף קרבנו לעולה sondern ואם מן העוף עולה קרבנו d.i.: קרבנו מן העוף kann nur עולה sein; wenn er also dieses einzige קרבן מן העוף. nämlich עולה, darbringen will, so usw.
מן העוף statuiert wieder eine Auswahl, aber nicht in dem beschränkten Maße wie תמומ וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות יכול יבשה גפה נקטעה רגלה עולת בהמה נחטטה עינה ת׳׳ל מן העוף ולא כל העוף (Kiduschin 24b): weder תמים noch זכר wird beim Vogelopfer gefordert, es ist keine Rücksicht aufs Geschlecht zu nehmen und es wird auch nicht völlig unbeschädigter Körperzustand gefordert; jedoch מחוסר איבר. – Mangel oder Zerstörung eines ganzen Gliedes, wie abgestorbener Flügel, gebrochenes Bein, ausgestochenes Auge – darf es nicht sein.
קרבנו וגו׳ והקריב: im Gegensatz zu dem תקריבו את קרבנכם bei קרבן בהמה. (V. 2) kann קרבן עוף nur vom einzelnen, als privater Persönlichkeit, gebracht werden. Es gibt kein קרבן צבור vom Vogel (Temura 142a ת׳׳כ z. St.)
מן התרים או מן בני היונה. von תורים sind nur die älteren, von יונה nur die jüngeren zum Opfer tauglich, darum heißt es nie בני התור und nie יונים. Das Alter wird an der Färbung der Flügel erkannt. Im Übergangsstadium, wo die Färbung begonnen, aber noch nicht vollendet ist, תחלת הציהוב שבזה ובזה, ist weder תור noch יונה zu gebrauchen (Chulin 22a). ואם מן העוף וגו׳ והקריב מן התורים וגו׳: zum Vogelopfer sind nur תורים und בני יונה tauglich (ת׳׳כ).