Die Torah - Die fünf Bücher Mose
איש אמו ואביו תיראו. כָּל אֶחָד מִכֶּם תִּירְאוּ אָבִיו וְאִמּוֹ, זֶהוּ פְשׁוּטוֹ; וּמִדְרָשׁוֹ: אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ, אִשָּׁה מִנַּיִן? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר תִּירָאוּ הֲרֵי כָאן שְׁנַיִם, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר אִישׁ? שֶׁהָאִישׁ סֵפֶק בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת אֲבָל אִשָּׁה רְשׁוּת אֲחֵרִים עָלֶיהָ (ספרא; קידושין ל'):
אמו ואביו תיראו. כָּאן הִקְדִּים אֵם לָאָב, לְפִי שֶׁגָּלוּי לְפָנָיו שֶׁהַבֵּן יָרֵא אֶת אָבִיו יוֹתֵר מֵאִמּוֹ, וּבַכָּבוֹד הִקְדִּים אָב לָאֵם, לְפִי שֶׁגָּלוּי לְפָנָיו שֶׁהַבֵּן מְכַבֵּד אֶת אִמּוֹ יוֹתֵר מֵאָבִיו, מִפְּנֵי שֶׁמְּשַׁדַּלְתּוֹ בִדְבָרִים (שם):
ואת שבתתי תשמרו. סָמַךְ שַׁבָּת לְמוֹרָא אָב, לוֹמַר אַף עַל פִּי שֶׁהִזְהַרְתִּיךָ עַל מוֹרָא אָב, אִם יֹאמַר לְךָ חַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת, אַל תִּשְׁמַע לוֹ, וְכֵן בִּשְׁאָר כָּל הַמִּצְווֹת (בבא מציעא ל"ב):
אני ה' אלהיכם. אַתָּה וְאָבִיךָ חַיָּבִים בִּכְבוֹדִי, לְפִיכָךְ לֹא תִשְׁמַע לוֹ לְבַטֵּל אֶת דְּבָרַי. אֵיזֶהוּ מוֹרָא? לֹא יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְלֹא יְדַבֵּר בִּמְקוֹמוֹ וְלֹא יִסְתֹּר אֶת דְּבָרָיו, וְאֵיזֶהוּ כָבוֹד? מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה, מַלְבִּישׁ וּמַנְעִיל, מַכְנִיס וּמוֹצִיא (קידושין ל"א):
Ein jeder, Mutter und Vater fürchtet, jeder von euch fürchte seinen Vater und seine Mutter; das ist die einfache Erklärung; der Midrasch sagt, ich hätte nur den Mann gewußt, woher weiß ich auch die Frau? Weil er sagt, fürchtet, das sind beide. Warum steht demnach, jeder Mann? Weil der Mann die Macht hat, es zu tun, über die Frau aber herrscht ein anderer (ihr Mann) (Tor. koh.). Mutter und Vater fürchtet, hier nennt er die Mutter vor dem Vater, weil es offenbar vor Ihm ist, daß der Sohn den Vater mehr als die Mutter fürchtet; und bei der Ehrung (Ex. 20, 12) nennt er den Vater vor der Mutter, weil es offenbar vor Ihm ist, daß der Sohn die Mutter mehr als den Vater ehrt, weil sie ihn mit Worten besänftigt (Mech. jitro). Und meine Sabbate sollt ihr hüten, er verbindet den Sabbat mit der Furcht vor dem Vater, um zu sagen, wenn ich dir auch befohlen habe, den Vater zu fürchten; sollte dieser aber zu dir sagen, entweihe den Sabbat, so darfst du nicht auf ihn hören; und ebenso bei allen anderen Geboten (Tor. koh.). Ich bin der Ewige, euer Gott, du und dein Vater, ihr seid beide verpflichtet, mich zu ehren; darum höre nicht auf ihn, meine Worte zu übertreten (Tor. koh.). Womit bezeugt man Furcht? Man setze sich nicht auf den Platz des Vaters, spreche nicht an seiner Stelle und widerspreche seinen Worten nicht. Womit bezeugt man Ehre? Man gebe ihm zu essen und zu trinken, bekleide ihn und ziehe ihm Schuhe an, geleite ihn nach Hause und hinaus (Tor. koh., Kid. 31b).
איש אמו ואביו תיראו , הקל בעיקר הראשון , שידע כי האדם נברא בצלם אלהים, ושאין לדתו מקרה כלדת הבהמה אלא בהשגחת השם, שחבר נשמה עליונה בגוף, להיות נפש חיה תחת השמש, וזהו תקונו, בין בטוב לו בין בצר לו, כי יש תקוה ואחרית לנפש האדם, ויום הגמול על כל דרכי האדם ומעשיו, ולפי שאבותיו שותפין בלידתו, ועל ידם נעשה חפץ העליון, וכמו שאמרו קדמונינו ז"ל, לכן חייב במוראם ובכבודם, אבל המכחיש במעלת נפש האדם ובהשגחת יוצרו עליו, אין מקום לכל התורה ולכל המצוה, גם לא יירא את אבותיו משקול דעתו, כי אין דעת האל' מכרעת', שאם תאמר ייראם ויכבדם לפי שילדוהו וגדלוהו והטיבו עמו, לא יקיימנה רק מי שחי חיים טובים, אבל בני עניים העטופים ברעב מנעוריהם, וכאשר גדלו שלחום אבותם מעל פניהם, ומתגוררים בארצות בחוסר כל, ובוחרים מות מחיים, איזו טובה יכירו לאבותם, יאמרו אבותינו להנאתם כוונו, ואוי לנו כי ילדונו, אבל היא מצות ה' בדרך הקדש, על כן אמר בדברות שניות כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך (דברים ה' ט"ז), כלומר לא משקול דעתך, אלא בעבור שצויתיך לעשותה, ולפי שקדושת המחשבה הזאת, יסוד התורה והמצוה כלה, הקדימה לכל, וכן אתם בה ואהבת לרעך כמוך, ושם אפרש. איש, כל איש מכם תיראו אביו ואמו, זהו לפי פשוטו, מפי' רש"י ז"ל, וגם יש בו מדרש חכמים הובא בפרושו. תיראו, יראת כבוד, כמו שאמרו ז"ל איזהו מורא לא ישב במקומו ולא ידבר במקומו ולא יסתור את דבריו, כמו את ה' אלהיך תירא (דברים י' כ'), שמדבר על יראת רוממות, וכאמרם ז"ל הקיש מורא אב ואם למורא המקום, וכבר יסדנו בס' גן נעול (בית א' חלון חלון ט') שכל לשון מורא שאין לפניה או לאחריה אות מ"ם, כלם על יראת כבוד ורוממות. ואת שבתתי תשמרו, זהו העיקר השני, שידעו כי השם ברא את העולם מאין בכחו הגדול, ונתן לכל דבר חוקו כפי משפט חכמתו, ולכן אם ירצה יוכל לשנות מעשיו, והן הן דרכי הנפלאות לעינינו, כי מה' לא יפלא דבר, ומי שמכחיש בזה כופר בתורת ישראל, שמצותיה נוסדות על הנפלאות, והעיקר מצות השבת, כי אות היא כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וכמו שאמרו (חולין דף ה' ע"א), גם כל המועדים נצטוו על זכר נפלאותיו אשר עשה, ולכן אמר איש אמו ואביו תיראו סמך ואת שבתותי תשמורו, וכן סמכן בעשרת הדברים. תשמרו, במחשבת הלב, וכן כל שמירה שבמקרא, כמו ואביו שמר את הדבר (בראשית ל"ז י"א) ויורה על חביבות הדבר, כמי ששומר הונו שלא יאבד, כן האדם שומר בלבו מה שחשקה נפשו בו, והשומר עושה, כדרך ושמרתם ועשיתם (דברים ד' ו') ומורא האבות במחשבת הלב, גם במעשה לא יסתור דבריו ולא יבזהו וכמ"ש, וכן שמירת השבתות במחשבת הלב, גם במעשה שלא יחלל אותם. אני ה' אלהיכם, אני יצרתי עולמי בחכמה, ואני יצרתי רוח אדם בקרבו, ולפי שאני אלהיכם עושה נפלאות למענכם, וקדשתי אתכם לי, צויתי אתכם לקדש שבתות, ולירוא האבות:
V. 3. איש אמו ואביו תיראו וגו׳, Mutter und Vaterehrfurcht und Sabbatheiligung das sind die Erzieher und Leiter des jüdischen Menschen zur jüdischen Lebensheiligung von seiner Wiege bis zum Grabe. יראת אם ואב ist der erste Schritt zur קדושה. Es ist dies nicht Ehrfurcht vor Vater und Mutter, wie wir in unserer Sprache gezwungen sind diesen Begriff wieder zu geben, und das leicht als ein Gefühl und eine Gesinnung gefasst werden kann, die uns in Gegenwart der Eltern erfüllen sollen; יראה את־ ist vielmehr die stete Vergegenwärtigung einer Persönlichkeit und ihres für uns maßgebenden Willens (– ירא ist das geistige קרא, sich ins Bewußtsein rufen –), ihre allererste und wesentlichste Betätigung besteht im Gehorsam, in vollständiger Unterordnung des eigenen Wollens unter den Willen dessen, auf den die יראה gerichtet ist. Wir haben schon zu כבד את אביך ואת אמך im Dekalog (Schmot 20, 12) die Bedeutung der Eltern anzudeuten versucht, welcher sie ihre hohe Stellung im Gottesgesetze verdanken. Wir haben sie nicht nur als die Vermittler des physischen Daseins, sondern als die Vermittler der jüdischen Bestimmung, als die Überlieferer der Geschichte und des Gesetzes aus Gottes Händen an jedes kommende Geschlecht begriffen, und haben uns gesagt, daß nicht das Maß des von Eltern an Kinder Geleisteten, sondern die Größe und Hoheit der Bestimmung, die Gott den Eltern in Beziehung zu den Kindern erteilt hat, es ist, in deren Namen Gottes Gesetz sein כבד את אביך ואת אמך spricht. Es ist Gott und der göttlichen Geschichts- und Gesetzoffenbarung, denen in der Elternehre und -Ehrfurcht der Tribut der Ehre und Ehrfurcht gezollt wird. Hier, im Kapitel der קדושה, tritt diejenige Seite der Kindespflicht gegen Eltern hervor, die in allererster Linie: "Gehorsam" heißt. Die Überordnung des Elternwillens über den eigenen Willen, das heitere Aufgeben des Eigenwillens um der Eltern Willen ist die erste, früheste und nachhaltigste Übungsschule der Selbstbeherrschung, die den jungen Menschen aus dem ihn bindenden Triebleben zur Herrschaft über die Willenstriebe, zur Befreiung des Göttlichen im Menschen, zur sittlichen Freiheit führt, deren Meisterschaft eben den Charakter des קדוש bildet. Und bedeutsam steht unmittelbar ואת שבתותי תשמרו in einem Ausspruche mit כבוד א׳׳וא zusammen. Es ist damit zuerst die einzige Grenze gewiesen, die dem Kindesgehorsam gegen Eltern gezogen ist. יכול, heißt es in ת׳׳כ אם אמר לו אביו ואמו לעבור על אחת מכל המצות האמורות בתורה ישמע להם ת׳׳ל ואת שבתותי תשמרו כולכם חייבין בכבודי, du könntest meinen, selbst wenn Eltern die Übertretung eines göttlichen Gesetzes forderten, dürfest, ja müssest du gehorchen, darum heißt es sofort: und meine Schabbate hütet, ihr alle, Eltern wie Kinder, seid meiner Ehre verpflichtet. Eben ja nur als bestelltem Herolde des göttlichen Willens hat Gottes Gesetz dem Elternwillen eine solche Hoheit erteilt. Naturgemäss tritt auch der Eltern Wille vor Gottes Willen zurück. Es ist hier der שבת, als Ursprung und Basis der ganzen jüdischen Bestimmung, exemplifikatorisch für das ganze göttliche Gesetz gefasst, wie er denn ja auch das ewige, sprechendste Zeichen unserer Huldigung Gottes über all unser Schaffen im Gebiete der Natur und der Menschengesellschaft ist. Erst indem das jüdische Kind seine Eltern "Schabbat halten" sieht, lernt es aus der Eltern Beispiel sich und seine Welt gehorsam Gott zu Füßen zu legen, führt der Gehorsam gegen Eltern zum Gehorsam gegen Gott. כבוד אב ואם ist der lebendige "Schabbat" für Kinder, und der Schabbat ist geistiger Vater und Mutter für alle. Beide sind sie die Erzieher des jüdischen Menschen zu Gott. Es heißt aber hier nicht wie im Dekalog im Singular תשמור ,תירא, sondern תשמורו ,תיראו. Nicht nur von einzelnen sollen diese beiden Grundinstitutionen der jüdischen Gesittung ihre Huldigung finden; durch כבוד אב ואם und שבת erhält der ganze jüdische Nationalcharakter sein Gepräge. Durch sie wird Gott "unser Gott", in ihnen tritt unsere Gotteshuldigung zu Tage, und so lange diese beiden Säulen der jüdischen Lebensheiligung aufrecht stehen, so lange hat überhaupt unser ganzes Verhältnis zu Gott seinen Boden, so lange spricht Gott: אני ד׳ אלקיכם. Die Erfahrung der Zeiten lehrt auch, daß die Erschütterung einer dieser Säulen nicht ohne Erschütterung der anderen bleibt. —