Die Torah - Die fünf Bücher Mose
לא תקלל חרש. אֵין לִי אֶלָּא חֵרֵשׁ, מִנַּיִן לְרַבּוֹת כָּל אָדָם? תַּ"ל בְּעַמְּךָ לֹא תָאֹר (שמות כ"ב), אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר חֵרֵשׁ? מַה חֵרֵשׁ מְיֻחָד שֶׁהוּא בַחַיִּים, אַף כָּל שֶׁהוּא בַחַיִּים, יָצָא הַמֵּת שֶׁאֵינוֹ בַחַיִּים (ספרא):
ולפני עור לא תתן מכשול. לִפְנֵי הַסּוּמָא בְדָבָר לֹא תִתֵּן עֵצָה שֶׁאֵינָהּ הוֹגֶנֶת לוֹ, אַל תֹּאמַר מְכֹר שָׂדְךָ וְקַח לְךָ חֲמוֹר, וְאַתָּה עוֹקֵף עָלָיו וְנוֹטְלָהּ הֵימֶנּוּ (שם):
ויראת מאלהיך. לְפִי שֶׁהַדָּבָר הַזֶּה אֵינוֹ מָסוּר לַבְּרִיּוֹת לֵידַע אִם דַּעְתּוֹ שֶׁל זֶה לְטוֹבָה אוֹ לְרָעָה, וְיָכוֹל לְהִשָּׁמֵט וְלוֹמַר לְטוֹבָה נִתְכַּוַּנְתִּי, לְפִיכָךְ נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ הַמַּכִּיר מַחְשְׁבוֹתֶיךָ; וְכֵן כָּל דָּבָר הַמָּסוּר לְלִבּוֹ שֶׁל אָדָם הָעוֹשֵׂהוּ וְאֵין שְׁאָר הַבְּרִיּוֹת מַכִּירוֹת בּוֹ, נֶאֱמַר בּוֹ וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ:
Fluche nicht einem Tauben, davon weiß ich nur einen Tauben; woher weiß ich, jeden Menschen hinzuzufügen? Darum steht (Ex. 22, 27), in deinem Volke verwünsche nicht; warum steht demnach, einem Tauben? Wie von einem Tauben bestimmt ist, daß er am Leben ist, so ist auch immer nur ein solcher gemeint, der am Leben ist; damit ist ein Toter ausgeschlossen, weil er nicht am Leben ist (Tor. koh.). Und vor einen Blinden lege keinen Anstoß, einem, der in einer Sache blind ist, gib nicht einen Rat, der nicht gut für ihn ist; sage nicht, verkaufe dein Feld und kaufe dir einen Esel, während du nur einen Vorwand suchst, um es ihm zu nehmen (Tor. koh.). Und fürchte dich vor deinem Gotte, weil dies nicht den Menschen gegeben ist, zu erkennen, ob die Absicht des anderen zum Guten oder zum Bösen war, und dieser sich entziehen und sagen kann, ich habe es gut gemeint, darum steht dabei, fürchte dich vor deinem Gotte, der deine Gedanken kennt; und so steht bei jeder Sache, die dem Herzen des Menschen, der sie tut, übergeben ist, während die anderen Menschen sie nicht zu erkennen vermögen, fürchte dich vor deinem Gotte (Tor. koh.).
לא תקלל חרש, לפי הפשט שני הלאוין כפשוטם להזהיר מהרע מאין פחד בע"ד וב"ד, כמו המקלל חרש שאינו שומע, ולא יוכל לריב עמו, והנותן מכשול לפני עור שאינו רואה, אלא ויראת מאלהיך השומע כל ורואה כל, ומזה תלמד לכל עושה רע בסתר, שאין לומר שהקפידה תורה לבד על קללת החרש ומכשול לפני עור, וכי תעלה על דעתך שמותר לקלל שום אדם מישראל, או להכשילם, אלא כמו שאמרנו, וכן נאמר אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור (שמות כ"ב כ"ז), לפי שמדרך האדם המתחייב בדין לקלל את הדיין, והמוכרח לעשו' בגזרת המושל לקלל את המלך, וכן מדרך האדם להקל בקללת החרש שאינו שומע ולא מצטער בה, לפיכך פרט אלו, וכל שכן שאסור לקלל שאר בני אדם המצטערים בה. ולפני עור לא תתן מכשל, כמו ונתתי מכשול לפניו (יחזקאל ג' כ'), אבל הפקח רואה ונזהר ותובעו על מעשהו, ואינו מדבר בעור ממש, אלא שאסור להכשיל שום אדם באיזו דבר שיהיה, בהיותו כעור בדבר ההוא, שאינו מרגיש שמכוין להרע לו, והעושה אינו ירא ממנו, שיוכל לומר לטובה נתכוונתי, וכן תרגמוהו רבותינו ז"ל אמרו ולפני עור לא תתן מכשול, לפני סומא בדבר, בא ואמר לך בת איש פלוני מה היא לכהנה, אל תאמר לו כשרה, והיא אינה אלא פסולה, היה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו וכו' אל תאמר לו מכור את שדך וקח לך חמור ואתה עוקף עליו ונוטלה ממנו, שמא תאמר עצה טובה אני נותן לו, והרי הדבר מסור ללב, שנאמר ויראת מאלהיך אני ה', ראו שהכל בכלל מכשול, הן בתורה כמו אתם הכשלתם רבים בתורה, והן בגופו והן בממונו, ומלת נתינה על כל דבר. ויראת מאלהיך, זהו יראת עונש, כדרך הכלל שכל לשון יראה שאחריו מ"ש הוא יראת עונש, כמו שאמרנו (פסוק ג'). אני ה', רואה כל ואין מציל מידי : (טו) לא תעשו עול במשפט , העול בכל דבר אסור , שכן אמר כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול (דברים כ"ה ט"ז) , ואמר במשפט שאינו מדבר כאן לבד בעול ממש שמרשיע צדיק ומצדיק רשע עקב שוחד , אלא אפי' החמלה או מדרך מוסר , יחון למשפט החמלה טובה, והמוסר יקר , אבל במשפט רע הוא , כי המשפט לאלהים הוא , ויקוב הדין את ההר, וזהו שפירש לא תשא פני דל וגו' , ולכן בעל הטעמים שם המפסיק תחת גדול , כי עד כאן המאמ' מחוב' · לא תשא , כמו אולי ישא פני (בראשי' ל"ב כ"א) , אשר לא ישא פנים (דברים י' י"ז) , ומלת פנים רמזנו עליה (לעיל י"ז י') , שנאמר על הנהגת הנפש , ונשיאת פנים הוא שמעביר על רוע מנהגו בענין מן הענינים , ונחשב בעיניו כאילו לא פעל רעה, ומדרך בן אדם לחמול על הדלים , המשקרים בממון , ויאמרו יסוריו מעבירין אותו על דעתו , ואם הדיין עושה כן במשפט עול הוא , כי הוא חייב לשפוט כפי שורת הדין על קו הצדק בלי נטיה של רחמים וחמלה , וקרוב לזה אמרו רבותינו שלא תאמר עני הוא זה , הואיל ואני והעשיר חייבין לפרנסו , אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות , לכך נאמר לא תשא פני דל · ולא תהדר פני גדול, מלת הדר בארנוהו בס' מגדל הלבנון , והוכחנו שענינה בכל מקום על סגלה שיש בדבר , שהיא יתרון על אותה הסגלה עצמה בדבר אחר , כמו חכם שבחכמים, עשיר שבעשירים , גבור שבגבורים , רוב חכמתו רוב עשרו ורוב גבורתו הדר לו וילועז (זיין פארצוג), וכן הדין בכל בניניו , ועל זה נאמר לא תהדר פני גדול , שלא יתן לו יתרון (פארצוג) במשפט נגד בעל ריבו , ובעבור מלת פני ראינו כי מדבר על גדולת הנפש , כי פני על מנהגי נפשו כמו שבארנו , כגון גדול בתורה ובחכמה , כמו אלכה לי אל הגדולים (ירמיה ה' ה') , והאיש משה גדול מאד (שמות י"א ג') , ומדרך בני אדם להדר את החכמי' ולכבדם , והוא מצות השם , כאמרו והדרת פני זקן , גם אם בשנגה יחטאו יכסו עליהן לכבוד תורתם וחכמתם , אבל בדין אסור להדרו בדברים ולחפות על כבודו , ועול אתה עושה , אלא לא תכיר פנים במשפט , וכל שכן גדול בעושר או במשפחה, שלא תהדרנו · בצדק תשפט עמיתך , שפוט כלם על קו הצדק, כפי החקים שכתבתי לך שכלם צדיקים · תשפט , כבר פרשנו ( לעיל י"ח ד') , כי צדק ומשפט שני ענינים , צדק הן היסודות והחקים , כמו די הגנב, דין השומרים , דין התובעים , והן חקי התורה שהן צדיקים , ועל פיהן ישפוט השופט ישקול בדעתו דבר משפט הבא לפניו , עד שיוציאנו כפי הצדק אבל אם אין חקי המדינה צדיקים , כשישפוט על פיהן הדיין הצדק המשפט בלי עול , אבל איננו משפט צדק : (טז) לא תלך רכיל בעמיך, לא תלך בבתי בני עמך לרגל אותם , לשמוע סודותם , ולהגיד לזה מה שראה או ששמע מחברו , אעפ"י שאינו מכוין לרעה לעורר איבה ומדנים , שהמה תקלות יוצאין מזה , כאמרו הולך רכיל מגלה סוד (משלי י"א י"ג) , ונאמן רוח מכסה דבר , וכל שכן אם הולך רכיל לשלח מדנים , שהוא לשון הרע גמורה, על זה אמר אנשי רכיל היו בך למען שפך דם (יחזקאל כ"ב ט')) · בעמיך , אבל שונאינו והמלחמים בנו , מיתר לשלוח מרגלים לעמוד על סודם להשכיל מידם , כמו שמצינו בכתובים , אולי על כן סמוך מחשבות בעצה תכון ובתחבולות עשה מלחמה (משלי כ' י"ח) , גולה סוד הולך רכיל וגו' (שם י"א י"ג) · רכיל, המחזיר בעיירות וקונה מזה ומוכר לזה שומע מה שזה צריך לקנות וזה למכור נקרא רוכל, וכן השומע מזה ומספר לזה נקרא רכיל, וכן פי' רש"י רשב"ם ראב"ע ורמב"ן ז"ל , ויפה אמר רמב"ן ז"ל שלהבדיל בין שניהם שם זה רוכל פועל ושם זה רכיל תאר בעצמו כמו סרים נזיר , כי בנפשו הוא ועליו תשוב , כלומר שהיא אחת ממדות הנפש , הפך נאמן רוח , גם יפה דקדק רש"י ז"ל שהולכי רכיל כמו הולכי רגילה אשפיימ"נט בלע"ז (ובל"א שפיאנרייא) , כי לא מצינו לשון רכילות שאינו כתוב בלשון הליכ' , ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה , מלשני בסתר רעהו (תהלים ק"א ה') , לשון רמיה (שם ק"ב ב') , לשון מדברת גדולות (שם י"ב ד') , וזהו כדברנו בפי' הכתוב שאינו מדבר על לשון הרע ממש , וקל וחומר הוא אם הרכיל שאינו מכוון לרעה עובר בלאו , כל שכן מגלה סוד להרע בו בלשון הרע , ויאמר רש"י ז"ל עוד שהכ"ף נחלפת בגימ"ל שהתיבן ממוצא החיך , וכן וירגל בעבדך , רגל במרמה לאמר עלי רעה , לא רגל על לשונו , כלומר מדומים לרכיל בכ"ף , ואונקלוס ז"ל תרגם לא תיכול קורצין בעמך , ופי' רשב"ם ורמב"ן ז"ל , תיכול לשון השמעת קול , שמספר ומגיד מה שראה או ששמע בבית חבירו , וכן קרא בגרון, תרגם יונתן אכלי , ירעם מן שמים (ש"ב כ"ב י"ד), אכלי· לא תעמד על דם רעך, אעפ"י שצויתיך לא תלך רכיל בעמיך , אל תאמר גם אם נודע לי שעומדים עליו להרגו · או שרודפים אחריו , איני צריך לגלות אזנו , או להיות לעזר לו , ת"ל ולא תעמוד על דם רעך , כלומר אל תעמוד במקומך , שמוך לדם רעיך הקרוב להשפך , אלא אתן כח ולך להציל דמו מיד רודפיו , או מסכנה גלויה , וכן אמרו חכמים ומניין אם ראית טובע בנהר או לסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו חייב אתה להצילו בנפשו , ת"ל לא תעמוד על דם רעיך , ואמרו עוד מניין לרודף אחר חברו להרגו ואחר הזכור ואחר נערה המאורסה שחייב אתה להצילו בנפשו ת"ל לא תעמוד על דם רעך , והכל כלול בפשט המקרא · אני ה', אל צדיק , אני מצוך על כל אלה :
V. 14. לא תקלל חרש וגו׳. Die bisherigen Sätze lehrten das Sichfernhalten von Schädigung des Nächsten an seinem Eigentume aus Eigennutz. Diese Sätze lehren in zwei Aussprüchen das Fernbleiben von Schädigung des Nächsten überhaupt im weitesten Umfange.
Zuerst: לא תקלל, nicht einmal im Wort – wie ohnmächtig es auch sei – soll der Wunsch eines Heilverlustes – das ist ja קללה, von קלל: Gewicht verlieren – über den anderen ausgesprochen werden. Drückt sich doch im Fluch die ganze Bosheit der Gesinnung aus, die nur durch Ohnmacht sich verhindert sieht, Verderben über den Nächsten herbeizuführen. Dies Verbot לא תקלל ist ganz allgemein. Die Beifügung: חרש ist keine Beschränkung, sondern eine Erweiterung des Verbots. Selbst wenn der andere es nicht hört, somit das fluchende Wort nicht einmal die Wirkung hat, ein schmerzliches, kränkendes Gefühl in dem hervorzurufen, dem es gilt, findet das Verbot statt (Schebuot 36a, רמב׳׳ם Hil. Sanhedrin 26, 1). Nicht minder ist das gegen sich selbst gerichtete Fluchen, מקלל עצמו, untersagt (daselbst).
Ein Satz von folgenreichster Bedeutung ist aber: ולפני עור לא תתן מכשול, er warnt vor Unvorsichtigkeit in Handeln und Reden, wodurch irgendwie das materielle oder sittliche Wohl des Nächsten gefährdet werden könnte. Unter עור ist nicht nur der körperlich Blinde, sondern auch der in irgend einer Beziehung geistig oder sittlich Blinde, durch Leidenschaft Geblendete, verstanden. Nicht daher nur, wer einem körperlich nicht Sehenden einen Stein in den Weg legt, auch wer um Rat gefragt, עצה שאינה הוגנת, einen unrechten Rat erteilt (ת׳׳כ), – wer Mittel darreicht, Wege bahnt, die zum Unrecht gebraucht werden können, מושיט כום יין לנזיר er reicht einem Nasir Wein (Peßachim 22b), verkauft an Verdächtige Waffen (Aboda Sara 15b), verkauft בגד שאבר בו כלאים Zeug, in welchem sich unkenntlich שעטנז befindet, so daß dadurch jemand unbewusst zur Gesetzübertretung kommen kann (daselbst 55b) und ähnliches – wer, wie immer, מחזיק ידי עוברי עברה, durch Tun und Lassen Menschen in Übung des Unrechts bestärkt und fördert (רמב׳׳ם,הל׳ רוצח 12, 14), wer den anderen – z. B. ein Vater seinen erwachsenen Sohn – zum Zorn reizt, so daß er sich in Leidenschaft vergisst (Moed Katan 17a und Kiduschin 32a), – all diese übertreten dieses Verbot. Damit ist denn das ganze große Gebiet des materiellen und sittlichen Heils des Nächsten unserer Vorsicht anvertraut. Wir haben unsere Vor-, Ein- und Umsicht unserem Nächsten zugute kommen zu lassen, so daß er durch unsere Schuld nichts tue, wodurch er an materiellem oder sittlichem Heile Schaden leide.
– ויראת מאלקיך אני ד׳ und mit allem diesem haben wir uns nicht vor menschliches Tribunal, vor Menschenurteil, sondern unter Gottes, des Allwissenden, Allschauenden Auge gestellt zu fühlen, dessen Allgegenwart uns die sich selbst überwachende und richtende Gewissenhaftigkeit lehrt. ת׳׳כ) והרי הדבר מסור ללב שנאמר ויראת מאלקיך אני ד׳).