Die Torah - Die fünf Bücher Mose
אשר הם זבחים. אֲשֶׁר הֵם רְגִילִים לִזְבֹּחַ:
Die sie schlachten, die sie zu schlachten pflegen (Seb. 106b).
למען אשר יביאו וגו' , צויתי כן , שלא ישחטו איש איש את שורו ואת שיו בכל מקום שירצו בשדה , אבל יביאום כלם אל מקום אחד , ולא באחד המקומות שיבחרו בו הם , אלא והביאום לה' , ולא שיקריבנו לשמים באחד המקומות , אלא זאת ההבאה לה' היא אל פתח א"מ אל הכהן , ולא שיביאום שם ליד הכהן להקדישם ואח"כ ישחטום במחנה , אלא וזבחו שלמים לה' אותם וזרק וגו' שיהיו קרבים זבחי שלמים במשפט האמור בשלמים בפרשת ויקרא , כך הוא פשוטו של מקרא , וכפי הנראה טעם כל זה לפי שבמצרים ראו עבודת השעירים , שהמצריים בטומאתם ובהבליהם לא היו אוכלים בשר תאוה , כמו שכתוב כי תועבת המצריים לאכול את העברים לחם , לבד כשנכשתו לגלוליהם היה מנהגם לזבוח על פני השדה , והדם שותת על הארץ , ומתאספים הקרואים על הזבח ויושבים סביבות הדם ואוכלים הבשר , ועל זה צותה תורה לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו (לקמן י"ט ך"ו) וכמו שאפרש (פרשה י"ט ך"ו) ולכן כשיצאו ממצרים , אסרה להם תורה בשר תאוה , לפי שהנו במדבר על פני השדה , אבל בסוף ארבעים שנה בבאו אל ארץ נושבת , וישבו בעריהם ובבתיהם , אין הזביחה עוד על פני השדה , כי אם בבתים או במקולין כדרך יושבי העיירות , ואין לחוש עוד לחשש הראשון , התיר להם בשר תאוה לגמרי , גם לזובח בשדה , לבד שלא יאכל על הדם , ולכן אמר ואכלת בשעריך בכל אות נפשך ( דברים י"ב כ"א) , וכן רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך בכל שעריך (שם שם ט"ו) , זכר השערי' לרמוז שאינו עוד על פני השדה , והזביחה על הרוב בשערים ובבתים , וזהו טעם הכתוב שאמר למען אשר יביאו ב"י את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה , כלומר בשר תאוה שאסרתי עתה במדבר טעמו לפי שזובחים על פני השדה , כל אחד שוחט סביב אהלו ואוכל סמוך לו את זבחו עם קרואיו וריעיו , ודומה למנהג הזובחים לשעירים , על כן יביאום לה' אל פתח א"מ , וכמו שפרשנו , וזהו עיקר פשוטו , ומלבד זה יוצאי מצרי' ידעו גלולי מצרים , ולסוף מ' שנה היה דור אחר , גם במדבר היה להם המן , ולא היה הבשר הכרחי לכן , רק מתאוה יתירה ומבטן חסר , שמטעם זה פסק השלו מיד , כמו שבארנו בספר ב"ש (פרשה ט"ו א') , ונוסף על זה שהיה כלם בקרוב מקום לפני המשכן , אבל בארץ ישראל שהן ברחוק מקום , גם הקרובים למקדש מותרים בבשר תאוה , וטעם זה הוסיף לפרש במשנה תורה (דברים) , אבל רש"י ז"ל פי' אשר הם זובחים , אשר הם רגילים לזבוח , כלומר שהיו רגילים לזבוח במצרים על פני השדה , וכנראה לפנינו ממלת עוד (פסוק ז') ולדברנו הוא כפשוטו , ורשב"ם ז"ל פי' אשר הם וכו' ויש מהם שטועים לשעירים ולא לשמים , וגם זה מסייע לפרושנו כפי פשוטו של מקרא . וזבחו , מי שירצה , ויותר נראה שהן הבעלים ושב על והביאום , כי שחיטה כשרה בזר . אותם , אילו אמר וזבחו זבחי שלמים , היה אפשר לומר שישחטום בחוץ , אבל תחלה יביאום אל א"מ , עם זבחי שלמים , על כן אמר אותם , כלומר אלה שהביאו אל פתח א"מ יזבחו שם :
V. 5. למען אשר יביאו וגו׳. Dieses: אשר יביאו ist Gegensatz zu dem: על פני בוא .השדה ist nämlich ganz eigentlich ein Eingehen aus dem Freien in die Umgrenzung. Es steht hier das יביאו absolut, und durch die Wiederholung: והביאום, wo erst die Zielergänzung: לד׳ וגו׳ beigefügt ist, erscheint das hier gegebene Gebot in seine beiden Momente zerlegt vorgeführt; es ist das negative, die Entfernung aus dem mit verderblicher Gedankenverirrung behafteten פני השדה-Kreise: יביאו, und sodann das :positive, die im Gegensatz dazu zu vollziehende Hingebung an ד׳ und sein Heiligtum אותם .וזבחו זבחי שלמים לד׳ אותם – .והביאום לד׳ וגו׳: die Tiere, die sie für den ganz gewöhnlichen Genussbedarf schlachten wollen, das sind ja die זבחיהם אשר הם זובחים וגו, sollen sie, so lange sie in der Wüste wandern, zuvor aus dem Freien hinein לד׳ אל פתח אהל מועד אל הכהן bringen, und sie nur als שלמים schlachten. Siehe zu V. 7.