Die Torah - Die fünf Bücher Mose
והיתה לכם , המצוה שצוה עכשיו , איסור מלאכה ועינוי נפש , וראב"ע ז"ל פי' והיתה לכם , העבודה הזאת , ואינו נראה בעיני , שעליו צוה למטה בענין (פסוק ל"ד) , ועוד שא"כ היה לו לומר והיתה זאת לכם : לחקת עולם , כן נקראים מצות התורה , שהן חקים קבועים בחכמה לא ימושו , כמו חקי שמים וארץ , שנאמר עליהן חק נתן ולא יעבור (תהלים קמ"ח ה') , אם ימושו החקים האלה מלפני (ירמיה ל"א ל"ו) , וכל שכן חקי התורה שהן קדש , ונתנו לישראל , ועל כן אמר לכם , גם בת"כ אמרו לכם ולא לאחרים , וכמו שחקי שמים וארץ קבועים ועומדים לא ישנו ולא יחליפו , לא יוסיפו ולא יגרעו , כל ככב בשמים שומר בסבובו עתו ומועדו , כן חקי התורה קבועים , אין לשנות ואין להוסיף ואין לגרוע , וחוק המצוה הזאת היא במועדה בעשור לחדש השביעי , לא בחדש אחר ולא ביום אחר : בחדש השביעי , מהו החוק הזה ומתי יהיה ? בחדש השביעי בעשור לחדש , תענו את נפשותיכם וגו' , ואמר הטעם כי ביום הזה יכפר וגו' , כלומר הוא היום שיעשה בו הכהן כל האמור בענין למעלה : תענו את נפשתיכם , אמר ראב"ע ז"ל לפי שכתוב ותתענג בדשן נפשכם , ידענו כי הענוי הפך התענוג והוא הצום ונאמר ונפש נענה תשביע , שטעמו כמו ותפק לרעב נפשך (ישעיה נ"ח י') , והכלל כל ענוי שימצא במקרא דבק עם נפש הוא הצום , ויפה דבר , והכלל שנתן אמת ויש לו יסוד במשפט הלשון , כי נשמת האדם מתוארת נפש בעבור התחברה לגוף שתשתמש בכחותיה תחת השמש , כמו שרמזנו (פרשה ב' א') , והתחברות הזאת תעמוד על ידי המאכל והמשקה , ולא תתכן מבלעדן לכן כשימנעו ממנה נקרא ענוי נפש , ואם גם השינה הכרחית לגוף , אי אפשר לצוות עליה , שאין ברצון האדם להמנע ממנה , שלפעמים יישן שלא מדעתו , ובת"כ למדוהו במה מצינו , ואמרו עוד תענו את נפשותיכם ענוי שיהא בבית נפשותיכם ואיזו זו אכילה ושתייה , ולדעתי פרושו שיהא בפנימיות בית הנפש ואין זה אלא אכילה ושתיה , שע"י קשורה הנפש בביתה שהיא הדם : וכל מלאכה , יתבאר בעז"ה בפרשת אמור : האזרח , דמה כל אחד מזרע ישראל לאזרח , שהזריחה היא לשמש , כמו וזרח השמש (קהלת א' ה') , ויזרח לו השמש (בראשי' ל"ב ל"א) , ולפי שזורח יום יום , מפורס' ונודע במעלתו , ודומה לו המיוחסי' מדור דור למשפחותיהם , לא כן הגר שלא הכירוהו ולא ידעו אבותיו מקדם וכן כאזרח רענן (תהלי' ל"ז ל"ה) , שהוא העץ הגדול שעמד ביפיו דורות רבים , לא כן נין יונא וימל , ולא מצאנו תאר אזרח בכל המקרא רק על ישראל , ורד"ק ז"ל בשרשים פי' אזרח הוא התושב והקדמון בעיר , כי הוא מגולה לכל , וידוע מי הוא ומשפחתו אבל הגר הוא מכוסה ולא ידע אדם מי הוא ומי משפחתו : והגר הגר בתוככם , לדעת רד"ק ז"ל בשרשים מלת גר מנחי עי"ן שרשו גור , וענינו שהוא גר אתנו , פעמים הוא גוי וקבל עליו שלא לעבוד ע"ז , ויש שנתגייר והתיהד והוא שהזהירתו התורה על ענין המצות , ודעת ראב"ע ז"ל שהוא כמו גרגיר שנכרת מן הסעיף שהוא האזרח , ולדעתי שרשו גרר מן הכפולים , מענין לשון חכמים גורר אדם מטה , גריר אבתרייהו , וכן מגררות במגרה (מלכים א' ז' ט') , כי כלי המגרה נמשך מצד לצד , וכן הגר מתגורר מפה לפה , וכתוב הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה , וכמו קן שן שרשם קנן שנן כן גר שרשו גרר , ובכינוי ובין גרו (דברים א' ט"ז) בציֵרי , בעבור הרי"ש שאינו מקבל דגש , וכן מעלת גרה כמ"ש (לעיל י"א ג') , ויש שלשה מיני גרים , הא' שגר בעיר אינו ימים והולך לו , והשני שהתישב בעיר ונוהג במנהגיו הראשונים , וזהו גר תושב , והשלישי שהתישב וקבל עליו תורה ומצוה והיה כאחד מאזרח הארץ , וזהו גר צדק , ועליו נאמר והגר הגר בתוככם להבדילו מגר המתגורר על אינו ימים , ומגר תושב , וכן נהג בכל המקומות , כמו וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה' (שמות י"ב מ"ז) , תורה אחת יהיה לכם ולגר הגר בתוככם (שם מ"ח) , וכן כלם כמו שנרמוז בכל המקומות :
V. 29. והיתה לכם וגו׳: das folgende. Gewiss nicht ohne Grund unterscheidet sich die Fassung des י׳׳כ-Gesetzes augenfällig von der bei den anderen Festgesetzen üblichen. Analog mit diesen hätten wir sofort am Eingang des Gesetzes die Bestimmung des Monats und Tages, sowie Charakter und Bedeutung desselben erwarten dürfen, etwa: בחדש השביעי בעשור לחדש יום הכפורים יהיה לכם ובא אהרן לכפר בקדש בזאת יבא אהרן אל הקדש וכו׳, oder ähnlich. Dann aber würde das Wesen des יום הכפורים in den durch Opfer im Heiligtum zu vollziehenden כפרות liegen, diese Opfer hätten ihren Grund in dem כפורים-Zweck des Tages, und dieser fände eben in ihnen seine Verwirklichung. In der Fassung jedoch, wie das Gesetz vorliegt, bilden alle diese Opferhandlungen nur die Bedingung und die Konsequenz der ביאת אהרן אל הקדש, alles von Versen 3-28 Vorgeschriebene ist lediglich von dem בזאת יבא אהרן אל הקדש des V. 3 abhängig und wird erst nun mit dem י׳׳כ in Verbindung gesetzt. Dieser aber erhält seinen כפרה-Charakter selbständig und unabhängig von den Opfern.
Er wird Verse 29-31 als יום ענוי ואיסור מלאכה, beides wiederholt als חקת עולם erklärt und seine Bestimmung als יום הכפורים (V. 30) ausgesprochen. Diese כפרה ist somit lediglich durch die Erfüllung des ענוי und der שביתה bedingt. Gleichzeitig aber soll durch den כה׳׳ג im מקדש die כפרת הקדש והעם in Opfern begangen werden, Verse 32 und 33, wie dies in Versen 3-28 angeordnet ist. Der von der ganzen Nation durch עינוי und שביתה zu begehende יום הכפורים führt auch deren symbolische Repräsentanz, den כה׳׳ג, in das קדש הקדשים vor die כדי הארון. Wie am י׳׳כ jedes jüdische Individuum sein ganzes Sein und Leben im Geiste an dem Massstabe des göttlichen Gesetzes zu prüfen hat, und die Konsequenz dieser Prüfung in עינוי und שביתה ihren Ausdruck findet, so hat die Nation in symbolischer Einheit vor das Zeugnis dieses Gesetzes hinzutreten, und die Konsequenz dieser ביאת אהרן אל הקדש findet ihren Ausdruck in den בבגדי לבן zu begehenden Opferhandlungen, wie wir dies im Bisherigen zu zeichnen versucht.
בחדש השביעי בעשור לחדש: siehe zu Kap. 23, 27.
תענו את נפשתיכם. Aus Jesaias 58, 3 u. 5 ist die Identität von עינוי נפש und צום, Fasten, ersichtlich, so wie dort V. 10, עינוי נפש ,ונפש נענה תשביע als Gegensatz von שובע erscheint. Es heißt wörtlich: die נפש arm sein lassen, der נפש die Mittel ihrer Existenz versagen. Es ist somit das Verbot des Essens und Trinkens. Ausdrücklich lehrt die Halacha Joma 74b: יכול ישב בחמה או בצינה כדי שיצטער וכו׳, daß darunter nicht irgend ein positives Peinigen, Schmerz erregen, sondern lediglich ein Versagen von Genüssen, wie איסור מלאכה, ein Versagen des Werkschaffens, zu verstehen sei. Höchst ungeeignet und irreführend erscheint daher der Ausdruck: kasteien, dem, nach seinem Ursprunge von castigare, die Vorstellung des Züchtigens, Peinigens innewohnt. Außer אכילה ושתיה umfasst der Begriff עינוי im weiteren Sinne noch andere Versagungen, als רחיצה סיכה נעילת הסנדל ובעילה. Es steht jedoch nicht ganz fest, ob diese Erweiterung des Begriffes דאוריתא oder דרבנן ist. – וכל מלאכה לא תעשו: das מלאכה-Verbot am י׳׳כ ist ganz so umfassend wie am שבת und ist nicht wie an anderen מועדים nur auf מלאכת עבודה beschränkt. Daher der Satz: אין בין שבת לי׳׳כ אלא שזה ודונו בידי אדם וזה זרונו בכרת (Megilla 7b). Sie unterscheiden sich nur in der Strafbarkeit. מלאכה ist am י׳׳כ nur mit כרת verpönt, während sie am שבת mit סקילה verboten ist. – האזרח יהגר וגו׳. Siehe zum folgenden Vers.