Hebräischer Text (nach der Masorah)
וְהַֽמְשַׁלֵּ֤חַ אֶת־הַשָּׂעִיר֙ לַֽעֲזָאזֵ֔ל יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְרָחַ֥ץ אֶת־בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יָב֥וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃
Deutsche Übersetzung (Samson Raphael Hirsch)
Der aber den Bock als Asasels entsendet, hat seine Kleider zu waschen und er badet seinen Leib im Wasser; nachher kommt er wieder hinein ins Lager.
Übersetzung von Moses Mendelssohn (1780 bis 1783)
Der den Ziegenbock zum Asasel gebracht hat, wascht seine Kleider, badet seinen Leib in Wasser, hernach kann er wieder in das Lager kommen.
Übersetzung von Lazarus Goldschmidt (1921 bis 1925)
Der den Bock zu Asasel hinausgeschafft, wasche seine Kleider, bade seinen Leib im Wasser und hernach erst komme er ins Lager.
Mendelssohn-Übersetzung im Original
דער דען ציגנעןבאק צום עזאזל געבראכט האט , וואשט זיינע קליידער , באדעט זיינען לייב אין וואסער , הערנאך קאן ער ווידער אין דאז לאגער קאממען ·
Onkelos
וּדְמוֹבִיל יָת צְפִירָא לַעֲזָאזֵל יְצַבַּע לְבוּשׁוֹהִי וְיַסְחֵי יָת בִּסְרֵהּ בְּמַיָא וּבָתַר כֵּן יֵיעוֹל לְמַשְׁרִיתָא
Kommentar von R. Samson Raphael Hirsch
Biur von Moses Mendelssohn
והמשלח את השעיר לעזאזל , איש עתי שמביאו לצוק ודוחפו לאחוריו , שעל ידי כן משלחו לעזאזל , וכמ"ש (פסוק כ"ב) · יכבס בגדיו וגו' , לפי שהשעיר הזה נושא עליו עונות בני ישראל , מטמא אדם ובגדים , ובברייתא אמרו יכול הוא גזרת מלך , כלומ' לא בעבו' טומאה , ת"ל ואחרי כן יבוא אל המחנה , מה ואחר האמור להלן במצורע בטומאה אף כאן מפני טומאה , וכאן דקדק הכתוב ופי' לעזאזל , ולא אמר והמשלח את השעיר במדבר כמו למעלה ( פסוק כ"ב ) נראה שעיקר הטומאה מתחלת כשנדחף למטה , שהוא השלוח לעזאזל וכמו שבארנו שם , וזוהי דעת ר' שמעון ששנו (יומא ס"ז ע"א) מאימתי מטמא בגדים משיצא חוץ לחומת ירושלים ר"ש אומר משעת דחייתו לצוק , ובגמרא (שם ע"ב) משיצא חוץ לחומת ירושלים דברי ר' יהודה , ר' יוסי אומר עזאזל וכבש עד שהגיע לצוק , ר' שמעון אומר וכו' זורקו בבת ראש ומטמא בגדים , ופי' רש"י ז"ל קסבר דחיפתו וזריקתו היא שלוחו , וזהו כענין שבארנו :
V. 26. והמשלח את השעיר וגו׳ יכבס בגדיו. Es ist dies der איש עתי, der den שעיר in die Wüste bringt. Er ist מטמא בגדים וכלים שנוגע בהן בשעת שלוחו wie der נושא נבלה im Moment des Tragens, von dem Moment שיצא חוץ לחומת ירושלים (Joma 67a). Der שעיר המשתלח selbst ist nicht מטמא (Sebachim 105a). In dem Momente des Entsendens des שעיר aus dem מחנה tritt er in letzter Prägnanz als jene verfehlte Lebensrichtung auf, die das göttliche Geschenk der freien Selbstbestimmung zur Dahingebung an die Herrschaft der Sinnlichkeit missbraucht und das zur Huldigung der sittlichen Freiheit Verliehene in Huldigung der sittlichen Unfreiheit verkehrt, wird er Repräsentant der טומאה, die keine Stätte haben soll במחנה ישראל. Die Idee der sittlichen Unfreiheit, die Idee der טומאה ist es daher, deren Eindruck der משלח so lange er מתעסק בשלוחו ist, in sich empfängt. Daher seine טבילה ,טומאה und הערב שמש, bevor er wieder mit קדש in Berührung kommt.