Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ונשא , השם מבטיח שאם יתן הכהן עליו עון בית ישראל , ישא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה , ולא יהיו עוד למכשול לבית ישראל · ארץ גזרה , לא אל מדבר מרעה צאן , כמו וינהג את הצאן אחר המדבר (שמות ג' א') , אלא אל ארץ גזרה , כמו והמה מידך נגזרו (תהלים פ"ח ו') , ארץ המכרתת את יושבי' , שמם מבלי כל , ורשב"ם ז"ל פי' ארץ חרבה שאין בה שום תבואה , שהיא גזרה ונכרתת מכל טוב · ושלח את השעיר במדבר , לפי שכבר אמר ושלח ביד איש עתי המדברה , השני על איש עתי , שכבואו אל ארץ גזרה ישלחנו במדבר , ואם תדמהו אל ושלח את הצפור החיה על פני השדה (פרשה י"ד ז') , אין טעם לתיבת במדבר , כי במדבר הוא עומד , יאמר ושלח את השעיר , ועוד יאמר על פני המדבר , כמו על פני השדה , ובאמת אין לזוז מקבלת אבותינו ז"ל , שלמדו מן יעמד חי ששלוחו למיתה , והדעת נותנת כן שאם שלוחו לחיים יהא מותר באכילה שלא אמרה תורה שלח לתקלה , ואיך יאכל השעיר שהופרש לחטא' ונשא עליו עון בית ישראל כלו , ואולי גם במל' ושלח השני ירמוז שימות , שזהו אחת מהוראת השרש הזה , שלוח גמור מן החיי' למות , כי ההרג נקר' בעבו' כן שלח , כמו ויעש שלח לרוב (ד"ה ב' ל"ב ה') , בשלח יעבורו (איו' ל"ו י"ב) , ולדע' י"א שהביא רד"ק ז"ל בשרשי' מזה וישלחם ביד פשעם (שם ח' ד') , רגלי שלחו (שם ל' י"ב) , וכן כאן , וכמו ששנינו (יומא דף ס"ז ע"א) דוחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים , ולדעתי אין זה בכח הגלגול , כי אעפ"י שימות בירדתו אין הכרח שיעשה אברים , וכל שכן שיקרענו כן קודם שהגיע לחצי ההר , ושיהיה כן בכל שנה ושנה , אבל מעשה נסים הוא , ואבותינו ספרו לנו במשנתם את מעשה ה' כי נורא , וזהו ענין עזאזל שנכתב למעלה לשלח אותו לעזאזל המדברה , שמלת עזאזל כולל הענין השנוי במשנתנו , ואפשר שיקרנו כן בארץ טובה , אבל גזרת הכתוב שיהיה שלוחו לעזאזל במדבר , וראיתי בתרגום יב"ע דבר שהנאני , כי תרגם על ושלח את השעיר במדבר ויפטור גברא ית צפירא למדברא דצוק ויסוק צפיר' על טורייא דבית הדורי וידחפיניה רוח זיקא מן קדם ה' וימות , וזה נרא' ישר , שכשדוחפו לאחוריו רוח עזה יוצא מלפני ה' ומפרק עצמות השעיר , ולא ישאר עצם אל עצם ועל זה שנינו לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים , שהוא מדרך הנפלאות לרמוז על מחיית עון בית ישראל , גם אם העז איש רשע , גם אם הקשו לבבם מאד , אם ישובו ימחו עונותיהם ברוח עזה מלפני ה' שלא יעמוד דבר כנגדו , ולכן בסדר עבודת הספרדים שתקנה אחד מהכהנים הגדולים שנזכר בה ענין הדחיפה ושנעשה אברים אברים והוסיף: ואומר כך ימחו עונות עמך בית ישראל , כלומר כשראה איש עתי מה שקרה לשעיר , היה אומר כך ימחו וכו' · ולדעתי מלת עזאזל כולל ענין זה , כי עזה תאר לרוח , כמו ברוח קדים עזה כל הלילה (שמות י"ד כ"א) , ולפי שהה"א איננה נחה באמצע התיבה , נתחלפה באל"ף , ומלת זל גם היא תאר לרוח פתאומי רוח קשה מאד המפרק בנין האדם ברגע , ורוח זה מצוי במדינת ארבי"א , שעליו נאמר ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם (תהלי' י"א ו') , ורוח זלעפות הוא אותו שאמרנו , והמלה מורכבת מן זל ועפות , שנקרא זל , ועף וממית כרגע , וכן זלעפה אחזתני מרשעים וגו' (שם קי"ט נ"ג) , והוא על דרך השיר , ואם כך בדרך הטבע הנהוגה כל שכן כשיוצא בדרך פלא , ואם כן עזאזל מורכב מן עזה וזל , כלומר רוח עזה של זל , שממנה יתפרק לחתיכות וימות מיד , ולפי שכבר אמר למעלה לשלח אותו לעזאזל המדברה , לא הוצרך לאמרו כאן שנית , אלא סתם ושלח את השעיר במדבר וכאילו אמר ושלח את השעיר לעזאזל במדבר , וביותר שמדבר על המעשה , ולפי שאין זה ביד האדם , סתם שישלחנו שם למדבר לאשר ישלחנו , והעיקר שיהא שלוחו לעזאזל , ולא ביישוב אלא בארץ גזרה , ועם זה מתיישב הכל על הדעת :
V. 22. ונשא וגו׳. Indem der שעיר החי, auf dessen Haupt die Verirrungen und Verbrechen der Vergangenheit bekannt worden, von dem Volke durch seinen Repräsentanten, den כה׳׳ג , aus dem Umkreise des Heiligtums und des Volkes hinaus אל ארץ גזרה במדבר fortgeschickt wird, gelangt die Anerkenntnis und das Gelöbnis zum Ausdruck, daß die in Trotz gegen Gott und sein Gesetz sich kehrende Widerstandskraft ,mit allen auf ihr beruhenden Verirrungen und Verbrechen עזאול ist und עזאול sein soll "zukunftlos" ist und "zukunftlos" sein soll (siehe zu V. 10), keine Zukunft haben soll im Kreise des Volkes, das vielmehr in dem שעיר לד׳ das Vorbild seiner Bestimmung und das Gelöbnis seiner Zukunft erblickt. – אין גזרה אלא חתוכה ,ארץ גזרה (Joma 67b) ein koupierter Boden, eine Stelle, deren Boden abgeschnitten, abschüssig, steil, in eine Tiefe führt, wo die Wüste beginnt. ושלח את השעיר במדבר : von dort hat er den שעיר in die Wüste hinabzustoßen. Dieses Hinausführen in die Wüste und Hinabstoßen von der Höhe ist nur מצוה, ist nicht מעכב, bedingt die כפרה nicht, geschweige, daß sie das Wesen derselben wäre. מעכב הכפרה ist nur הגרלה und וידוי, nur die Entscheidung לעזאול und das Bekenntnis, daß auf dieser mißbräuchlichen Verkehrung der sittlichen Willenskraft, die לד׳ sein sollte, in "zukunftlosen Eigenwillen", alle Verirrung der Vergangenheit beruht, die aber keine "Zukunft", עז־אזל, haben soll, nur diese beiden Momente sind יעמד חי לכפר עליו ,מעכב (V. 10): er braucht nur so lange zu leben, bis durch ידוי דברים die כפרה auf ihm vollzogen wird und er die Bestimmung erhält ihn als עזאול's in die Wüste zu entsenden. Die Ausführung dieses שילוח und דחיפתו מן הצוק gehört nur zur Vervollständigung des darzustellenden Gedankens, bedingt aber keineswegs das Wesen der כפרה (Joma 40b). Diese gesetzliche Tatsache widerspricht entschieden jeder Auffassung, die im Asasel einen Dämon der Wüste, in dem Entsenden und Hinabstoßen des Bockes ein zu seiner Beschwichtigung ihm zugesandtes Opfer oder eine für den Sünder stellvertretende Vernichtung erblicken möchte. (Vergl. über die beiden שעירים den Artikel: "Die beiden Lose" im Jeschurun III. Jahrgang).