Die Torah - Die fünf Bücher Mose
וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'. מַה תַּ"ל? הָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מוֹשְׁלוֹ מָשָׁל לְחוֹלֶה שֶׁנִּכְנָס אֶצְלוֹ רוֹפֵא, אָמַר לוֹ אַל תֹּאכַל צוֹנֵן וְאַל תִּשְׁכַּב בְּטַחַב; בָּא אַחֵר וְאָמַר לוֹ אַל תֹּאכַל צוֹנֵן וְאַל תִּשְׁכַּב בְּטַחַב שֶׁלֹּא תָמוּת כְּדֶרֶךְ שֶׁמֵּת פְּלוֹנִי, זֶה זֵרְזוֹ יוֹתֵר מִן הָרִאשׁוֹן, לְכָךְ נֶאֱמַר אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן:
וידבר ה' אל משה, כבר פרשנו (פרשה א' א'), כי דבור נופל על הרחבת דברים דברי טעם ושכל טוב, ולשון אמירה, על המאמרים הקצובים בחכמה, מה שיאמר בלי תוספות ובלי גרעון, וכן כאן אחרי מות שני בני אהרן, דבר אל משה והודיעו בנבואה טעם מיתתם, וקדושת הדביר וההיכל והעזרה, ועבודת הכהן הגדול ביום הצום, ואחריו כתוב ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך, וזהו מה שיאמר משה לאהרן, והן הדברים שיכתוב גם בתורה, אלא שבעל פה פירש לאהרן פירוש המאמרים הללו, וזהו דבר אל אהרן אחיך, שתדבר לו בהרחבת דברים פי' האמירות שתאמר לו. אחרי מות שני בני אהרן, פרשנו למעלה (פרשה א' י'), שחלילה לבני אהרן קדושי עליון שיחטאו בזדון לעבור את פי ה' ואת פי משה עבדו, ומה שנאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה, פרושו מתנה אש לא צוה להם, לא שעברו על אזהרה מפורשת בתורה, ושמא תאמר עברו על ואל יבוא בכל עת אל הקדש שהוא במיתה, והם נכנסו לפנים שלא כדת, לכן אמר כאן אחרי מות שני בני אהרן, ללמדנו שלא נאמרה אזהרה זו למשה עד אחרי מות שני בני אהרן, וזה כפי פשוטו, אבל בברייתא אמרו שהאזהרה נאמרה קודם לכן, והעונש אחרי כן. בקרבתם לפני ה' וימתו, פירש למה מתו, לפי שקרבו אל ה', והיה ראוי לגדולים שכמותם לנהוג בניעות בעצמם, לבלתי גשת אל הקדש, ואם מאהבת המקום ב"ה עשו, היה להם לימלך במשה רבינו, ולשאל פיו, ואם היו עושים כן, היה משה שואל מאת ה', כמו שעשה בפסח שני, והיה השם מודיע לו ענין הפרשה ואל יבוא בכל עת אל הקדש, וזהו מלת בקרבתם, כאשר קרבו לפנים לפני ה', לא שמתו בעבור ההקטר לבד, שהרי שמו הקטרת על האש בחוץ, כאמרו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת, ואח"כ כתוב ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, ואילו חטאו בהקטר היה להם למות מיד, אבל מתו בעבור שנכנסו לפנים, ויפה נמשך הענין דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקדש וגו' ולא ימות, שתלה הענין בביאת פנים שלא כמצותו, בין לעבוד שלא כדת בין שנכנס ביאה ריקנית. בקרבתם, אמר ראב"ע ז"ל מלת בקרבתם שם הפעל, וה"א לקרבה אל המלאכה שבה תי"ו כמנהג ה"א הנקבה, ונכון הוא:
Kap. 16. V. 1. Mit dem letzten Verse des vorigen Kapitels war der mit dem elften Kapitel begonnene Zyklus der Gesetze über טומאת גויות und טומאת קדושות geschlossen. Wir haben zu Kap. 11 einleitend den innigen Zusammenhang anzudeuten versucht, in welchem diese Gesetze zu dem in Kap. 10 berichteten Untergange der Priesterjünglinge mit ihrem Opfer, an ihrem Opfer, stehen. Der Tod dieser geistigen Elite der Nation im Momente der Heiligung des Gesetzesheiligtums durch die "Stätte auf Erden nehmende Gegenwart Gottes" zeigt die ganze Höhe und den ganzen Ernst der Anforderung, die mit dem Einzuge dieses Gesetzes in die Mitte des Volkes an dieses Volk herangetreten, wie sich selbstbeherrschende Unterordnung unter das Gesetz dieses Heiligtums die unerlässliche Bedingung des Daseins als Glied dieses Gesetzesvolkes selbst für die Gott nahesten Glieder desselben bildet, und daher eine diese sittliche freie Unterordnung unter dieses Gesetz erleichternde und fördernde Nahrungswahl und ein das ganze genießende und schaffende Leben mit der Mahnung an sittliche Reinheit und dem Bewußtsein der Beziehungen zu Gottes Gesetzesheiligtum durchwebendes und heiligendes Regime, wie sie durch die מאכלות אסורות- und טומאה וטהרה-Gesetze gegeben sind, die unmittelbare Konsequenz der Heiligung des Heiligtums in Mitte des Volkes bilden, auf daß dieses Volk bei allem seinem Tun und Lassen sich seiner nur in sittlicher Freiheit zu lösenden Beziehungen zu dem Gesetze dieses Heiligtums bewusst bleibe und nicht in einen solchen Gegensatz sittlicher Unfreiheit zu dem Heiligtum dieses Gesetzes versinke, daß die Rettung dieses Gesetzesheiligtums für die Zukunft der Menschheit nur über das Grab dieses Volkes ihr Ziel erreichen könne, wie die die טומאה- und טהרה-Gesetzgebung schließende Mahnung am Schlusse des vorigen Kapitels lautet: והזרתם את בני ישראל מטמאתם ולא ימתו בטמאתם בטמאם את משכני אשר בתוכם (K. 15, 31).
Alles dieses wird nun in diesem Kapitel zu einer großen Institution zusammengefasst, zu deren Verwirklichung ein Tag des jüdischen Nationaljahres bestimmt wird, und deren Stiftung einleitend wieder an das Ereignis anknüpft, an welches die ganze טומאה- und טהרה-Gesetzgebung sich angeschlossen hatte.
V. 1. בקרבתם לפני ד׳ וימתו: in ihrem Nahehinantreten vor Gott lag der Grund ihres Todes. Eine die Höhe des jüdischen Ideals und die eigene Unzulänglichkeit völlig verkennende Selbstüberschätzung bildet die persönliche Seite der Verirrung, קריבה, die ihren Untergang herbeiführte (siehe zu Kap. 10, 1).