Die Torah - Die fünf Bücher Mose

Buch: Kapitel: Vers:
Hebräischer Text (nach der Masorah)
וְזֹ֛את תִּהְיֶ֥ה טֻמְאָת֖וֹ בְּזוֹב֑וֹ רָ֣ר בְּשָׂר֞וֹ אֶת־זוֹב֗וֹ אֽוֹ־הֶחְתִּ֤ים בְּשָׂרוֹ֙ מִזּוֹב֔וֹ טֻמְאָת֖וֹ הִֽוא׃
Deutsche Übersetzung (Samson Raphael Hirsch)
Dies aber soll seine durch seinen Ausfluss verursachte Unreinheit sein — es mag sein Körperteil seinen Ausfluss rinnen, oder seinen Körperteil schließen lassen durch seinen Ausfluß, immer bewirkt es seine Unreinheit —:
Übersetzung von Moses Mendelssohn (1780 bis 1783)
Mit seiner Unreinigkeit, wegen des Flusses, soll es folgende Beschaffenheit haben: das Glied mag den Fluß triefen lassen, oder verstopft sein vom Flusse, so ist seine Unreinigkeit in beiden Fällen gleich.
Übersetzung von Lazarus Goldschmidt (1921 bis 1925)
Dies gilt von seiner Unreinheit durch seinen Fluß: schleimt sein Fleisch den Fluß oder ist sein Fleisch durch den Fluß verstopft, so ist dies seine Unreinheit.
Mendelssohn-Übersetzung im Original
מיט זיינער אונרייניגקייט, וועהגען דעם פֿלוסעס· זאלל עס פֿאלגענדע בעשאפֿענהייט האבען· דאז גליד מאג דען פֿלוס טריפֿען לאסען, אדער פֿערשטאפֿפֿט זיין פֿאם פֿלוסע, זא איזט זיינע אונרייניגקייט אין ביידען פֿעללען גלייך·
Onkelos
וְדָא תְּהֵי סוֹבְתֵהּ בְּדוֹבֵהּ רָר בִּשְׂרֵהּ יָת דוֹבֵהּ אוֹ חָתִים בִּשְׂרֵהּ מִדוֹבֵהּ סוֹבְתֵהּ הִיא
Raschi

רר. לְשׁוֹן רִיר — שֶׁזָּב בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ כְּמוֹ רִיר, שֶׁיּוֹצֵא צָלוּל:

או החתים. שֶׁיּוֹצֵא עָב, וְסוֹתֵם אֶת פִּי הָאַמָּה, וְנִסְתָּם בְּשָׂרוֹ מִטִּפַּת זוֹבוֹ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ; וּמִדְרָשׁוֹ: מָנָה הַכָּתוּב הָרִאשׁוֹן רְאִיּוֹת שְׁתַּיִם וּקְרָאוֹ טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא, וּמָנָה הַכָּתוּב הַשֵּׁנִי רְאִיּוֹת שָׁלֹשׁ וּקְרָאוֹ טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת זוֹבוֹ אוֹ הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא, הָא כֵיצַד? שְׁתַּיִם לְטֻמְאָה, וְהַשְּׁלִישִׁית מַזְקִיקַתּוּ לְקָרְבָּן (נדה מ"ג: מגילה ח.):

Kommentar von R. Samson Raphael Hirsch

V. 3. טומאתו בזובו תלויה ואינה תלויה בימים :טומאתו בזובו, die טומאה ist lediglich an die Erscheinungen, ראיות, des זב-Flusses geknüpft, und eine zwei- oder dreimalige Wiederholung selbst an einem Tage begründet eine Steigerung der טומאה (siehe unten und V. 14), die bei זבה (V. 25) nur bei Wiederholungen an verschiedenen aufeinander folgenden Tagen eintritt (ת׳׳כ) רר בשרו וגו׳ – : die Erscheinung mag fließend, somit reichlich sein, so ריר (Sam. I. 21, 14), oder: החתים בשרו וגו׳, oder nur soviel daß der Körperteil damit sich selbst schließt, das Ausfließende in der Mündung verharrt (הל׳ מחוסרי כפרה ,רמב׳׳ם ,ת׳׳כ 2, 9; siehe jedoch כ׳׳מ zu הל׳ אבות הטומאה 5, 1). Da in רר בשרו את זובו wohl בשרו Subjekt ist, so dürfte dies auch in החתים das Subjekt bilden und das darauf folgende בשרו Objekt sein. – V. 2 sind zweimal זב Erscheinungen genannt und ist darauf טומאה ausgesprochen. – יזב זובו טמא הוא – V. 3 werden dreimal זב-Erscheinungen genannt und dann טמאה ausgesprochen – בזובו את זובו מזובו טמאתו היא – daran wird (Megilla 8 a) die Halacha festgehalten, daß mit zweimaligen ראיות die טומאת זב vollständig מגע ומשא ומשכב ומושב ז׳ נקיים וביאת מים חיים, aber erst nach dreimaligen ראיות die V. 14 ausgesprochene Opferpflicht zur Reinheitsühne eintritt: מנה הכתוב שתים וקרא טמא שלש וקרא טמא הא ביצד שתים לטומאה ושלש לקרבן. Eine ראיה begründet nur einen dem V. 16 besprochenen Falle gleichen Zustand (Sabim 1, 1).

Biur von Moses Mendelssohn

וזאת תהיה טמאתו בזובו , אם כונת המאמר על מה שהוא מטמא , כגון מגע משכב ומושב , אין זה מקומו , אלא בפסוק שלאחריו , אבל הכונה על איזו אופן תהיה הזיבה שיקרא זב ויטמא , ובפי' רא"ע ז"ל וזאת וגו' הטעם כי הזהב הוא על ג' דרכים , ויפה פי' , ורבותינו למדו מכאן שטומאתו תלויה בזובו , ואינה תלויה בימים כזבה שצריכה שלשה ראיות בשלשה ימים רצופים , וזב מטמא בג' ראיות ביום אחד · רר בשרו את זובו , פעל משם ויורד רירו על זקנו (שמואל א' כ"ד י"ד) , והוא הרוק הדק הנוטף מן הפה ויורד על הזקן , וכן הזיבה היוצא ממנו קלוש ונוטף מבשרו · או החתים בשרו מזובו , החתים שרשו חתם , כמו כי חתום הוא (ישעיה כ"ט י"א) , והחתים מן ההפעיל ופי' רש"י ז"ל שיוצא עב וסותם את פי האמה , ונסתם בשרו מטפת זובו , ולפרושו יאמר או נחתם בשרו מזובו , ואפשר החתים יוצא , שבשרו החתים את פיו , מפני זובו שאינו יוצא , והוא פי האמה , וכשהתולדות דוחהו אח"כ לחוץ יוצא טפות עבות , ואולי שעליו אמ' רא"ע ז"ל שהתחבר הזוב ונקרש , ולא יצא הקרי בשכבו עם האשה , שעל כל פנים אינו מטמא עד שיצא לחוץ , כמו שאמרו רבותינו מבשרו עד שתצא טומאתו חוץ לבשרו , ולכל הפרושים ילמדנו הכתוב שהזוב מטמא בין יוצא צלול כריר בין יוצא עב · טמאתו היא , כל אחד מב' דרכים אלו , טומאתו היא לטמא טומאה חמורה :

Text herunterladen