Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ובא הכהן וראה והנה פשה. יָכוֹל לֹא יְהֵא הַחוֹזֵר טָמֵא אֶלָּא אִם כֵּן פָּשָׂה, נֶאֱמַר צָרַעַת מַמְאֶרֶת בַּבָּתִּים, וְנֶאֱמַר צָרַעַת מַמְאֶרֶת בַּבגדים, מַה לְּהַלָּן טִמֵּא אֶת הַחוֹזֵר אַעַ"פִּ שֶׁאֵינוֹ פוֹשֶׂה, אַף כָּאן טִמֵּא אֶת הַחוֹזֵר אַעַ"פִּ שֶׁאֵינוֹ פוֹשֶׂה, אִם כֵּן מַה תַּ"ל וְהִנֵּה פָשָׂה? אֵין כָּאן מְקוֹמוֹ שֶׁל מִקְרָא זֶה, אֶלָּא "וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת" הָיָה לוֹ לִכְתֹּב אַחַר "וְאִם יָשׁוּב הַנֶּגַע"; "וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה" הָא לֹא בָא לְלַמֵּד אֶלָּא עַל נֶגַע הָעוֹמֵד בְּעֵינָיו בְּשָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבָא בְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי וּמְצָאוֹ שֶׁפָּשָׂה — שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ בּוֹ הַכָּתוּב לְמַעְלָה כְלוּם בְּעוֹמֵד בְּעֵינָיו בְּשָׁבוּעַ רִאשׁוֹן — וְלִמֶּדְךָ כָּאן בְּפִשְׂיוֹן זֶה, שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בְּעוֹמֵד בָּרִאשׁוֹן וּפָשָׂה בַשֵּׁנִי; וּמַה יַּעֲשֶׂה לּוֹ? יָכוֹל יִתְּצֶנּוּ, כְּמוֹ שֶׁסָּמַךְ לוֹ "וְנָתַץ אֶת הַבַּיִת", תַּ"ל וְשָׁב הַכֹּהֵן, וּבָא הַכֹּהֵן, נִלְמַד בִּיאָה מִשִּׁיבָה, מַה שִּׁיבָה חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ, אַף בִּיאָה חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ, וְאִם חוֹזֵר נוֹתֵץ, לֹא חָזַר טָהוֹר. וּמִנַּיִן שֶׁאִם עָמַד בָּזֶה וּבָזֶה חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ? תַּלְמוּד לוֹמַר וְאִם בֹּא יָבֹא, בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? אִם בְּפוֹשֶׂה בָּרִאשׁוֹן, הֲרֵי כְבָר אָמוּר, אִם בְּפוֹשֶׂה בַשֵּׁנִי, הֲרֵי כְבָר אָמוּר, הָא אֵינוֹ אוֹמֵר וְאִם בֹּא יָבֹא אֶלָּא אֶת שֶׁבָּא בְסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן וּבָא בְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי וְרָאָה וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה; זֶה הָעוֹמֵד מַה יַּעֲשֶׂה לוֹ? יָכוֹל יִפָּטֵר וְיֵלֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב כָּאן וְטִהַר אֶת הַבַּיִת? תַּ"ל כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע — לֹא טִהַרְתִּי אֶלָּא הָרָפוּי, מַה יַּעֲשֶׂה לוֹ? בִּיאָה אֲמוּרָה לְמַעְלָה וּבִיאָה אֲמוּרָה לְמַטָּה, מַה בָּעֶלְיוֹנָה חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ — דְּגָמַר לָהּ זֶהוּ שִׁיבָה זֶהוּ בִיאָה — אַף בַּתַּחְתּוֹנָה כֵן וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְתוֹרַת כֹּהֲנִים. גְּמָרוֹ שֶׁל דָּבָר אֵין נְתִיצָה אֶלָּא בְּנֶגַע הַחוֹזֵר אַחַר חֲלִיצָה וְקִצּוּעַ וְטִיחָה, וְאֵין הַחוֹזֵר צָרִיךְ פִּשְׂיוֹן. וְסֵדֶר הַמִּקְרָאוֹת כָּךְ הוּא: וְאִם יָשׁוּב, וְנָתַץ, וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת, וְהָאוֹכֵל בַּבַּיִת, וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָשָׂה, וְדִבֵּר הַכָּתוּב בָּעוֹמֵד בָּרִאשׁוֹן שֶׁנּוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ שֵׁנִי לְהֶסְגֵּרוֹ, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי לְהֶסְגֵּרוֹ בָּא וְרָאָהוּ שֶׁפָּשָׂה, וּמַה יַּעֲשֶֹה לוֹ? חוֹלֵץ וְקוֹצֶה וְטָח וְנוֹתֵן לוֹ שָׁבוּעַ, חָזַר, נוֹתֵץ, לֹא חָזַר, טָעוּן צִפֳּרִים; שֶׁאֵין בַּנְּגָעִים יוֹתֵר מִשְּׁלוֹשָׁה שָׁבוּעוֹת (עי' ספרא).
Und der Kohen komme und sehe, und siehe, er hat sich ausgebreitet, ich hätte meinen können, der wiederkehrende Schaden sei nur unrein, wenn er sich ausgebreitet hat; es steht aber einfressender Aussatz bei den Häusern und ebenso bei den Kleidern (13, 52), wie er dort den wiederkehrenden Aussatz für unrein erklärt, auch wenn er nicht größer geworden ist, so macht er auch hier den wiederkehrenden Aussatz unrein, auch wenn er nicht größer geworden ist; was lehrt uns demnach, und siehe, er hat sich ausgebreitet? Hier ist aber nicht der Ort für diesen Vers, sondern (V. 45), man reiße das Haus ein, hätte er nach (43), wenn der Schaden wiederkommt, schreiben müssen. Dagegen, (V. 44) er sieht, daß er größer geworden ist, kommt, für den Fall zu lehren, daß der Schaden am Ende der ersten Woche gleichgeblieben war und der Kohen am Ende der zweiten Woche kommt und findet, daß er größer geworden; für diesen Fall, daß er am Ende der ersten Woche gleichgeblieben war, hat der Vers oben noch nichts erklärt, und er belehrt dich hier darüber bei diesem Größerwerden, das nur davon spricht, daß der Aussatz in der ersten Woche gleichgeblieben und in der zweiten größer geworden ist. Und was soll dann geschehen? Ich hätte meinen können, man reiße das Haus ein, wie gleich folgt, man reiße das Haus ein; darum steht (V. 39), der Kohen komme wieder, und hier, der Kohen komme; wir lernen nun ביאה von שיבה ab; so wie er dort erst die Steine ausreißt, das Haus abschabt, tüncht und noch eine Woche dafür bestimmt, reißt man auch hier bei ביאה erst die Steine aus, schabt ab, tüncht und bestimmt noch eine Woche; und wenn dann der Aussatz wiederkommt, reißt man das Haus ein; und wenn er nicht wiederkommt, ist es rein. Und woher weiß ich, daß man, wenn der Schaden am Ende beider Wochen gleichgeblieben ist, die Steine ausreißt, abschabt, tüncht und noch eine dritte Woche bestimmt? Darum steht, es komme und (V. 48), wenn kommt; wovon spricht jener Vers? Wenn er am Ende der ersten Woche größer geworden, das steht schon; wenn er am Ende der zweiten Woche größer geworden, das steht auch schon; es bezieht sich also, es komme und, wenn kommt, nur auf den Fall, daß der Kohen am Ende der ersten Woche gekommen und am Ende der zweiten Woche wiedergekommen und gesehen hat, daß sich der Schaden nicht ausgebreitet hat; was soll mit diesem gleichgebliebenen Aussatz geschehen? Ich hätte meinen können, er erkläre ihn für rein und gehe, wie hier steht, er erkläre das Haus für rein; darum heißt es, weil der Schaden geheilt ist, nur den geheilten erkläre ich für rein. Was soll also mit ihm geschehen? Oben steht ביאה (V. 44), und unten steht ביאה (V. 48); wie er oben die Steine ausreißt, das Haus abschabt, tüncht und noch eine Woche bestimmt, da er oben שיבה (V. 39) = ביאה setzt; so auch unten... wie im Tor. koh. steht. Die Regel ist die, Einreißen des Hauses findet nur dann statt, wenn der Aussatz wiederkommt, nachdem man die Steine ausgerissen, abgeschabt und getüncht hat; dieser wiederkehrende Aussatz braucht nicht größer zu sein. Und die Reihenfolge der Verse ist so, (43) wenn wiederkommt, (45) so reiße man ein, (46) wer ins Haus geht, (47) wer im Haus ißt; (44) der Kohen komme und sehe, daß sich ausgebreitet hat; und da spricht der Vers von dem Aussatz, der am Ende der ersten Woche gleichgeblieben war, den er noch eine zweite Woche verschlossen hatte und bei dem der Kohen am Ende der zweiten Woche des Verschlusses bei seinem Wiederkommen sieht, daß er größer geworden; was soll da geschehen? Er reiße die Steine aus, schabe das Haus ab, tünche und bestimme dafür wieder eine Woche; kommt der Aussatz wieder, so reiße man das Haus ein; kommt er nicht wieder, so sind Vögel vorgeschrieben; mehr wie drei Wochen Beobachtung gibt es nicht bei Aussatzschäden.
ובא הכהן , לא באותו היום , אלא לסוף שבעה , כמו שלמדו רבותינו בת"כ · וראה , יתבונן במראה הנגע , אם היא מראה טמאה ובשיעור המטמא · והנה פשה הנגע בבית , לדעתי כל שיבת נגע קרוי פסיון , והדעת נותנת כן , שהרי אלו האבנים שהיו בהן הנגע , וכל הנראה עתה במקומו על האבנים החדשות עודף על הנגע הראשון , וכשהוא כשני גריסין צריך נתילה , אפילו נראה פחות מנגע הראשון , כגון שהאבנים שחלצו היה עליהן נגע כשלשה גריסין , וכששב הנגע הוא כשני גריסין , ג"כ פסיון הוא , שפשה הנגע שבבית , על שלשה גריסין הראשונים שניטלו ממנו , וכן אם נראה במקום אחר מן הבית , תמיד פתיון הוא , שפשה על מה שהיה תחלה , שהרי הנגע הראשון במקומו באבנים שחלץ , והרי הנגע מכת הבית , ודומה לען פורח , וכלשון הכתוב ופרח בבית , שזה סימן שעודו בבית , וכן לשון הכתוב בבגד שחזר בו הנגע אחר שנקרע ממנו , שאמר פורחת היא באש תשרפנו (לעיל י"ג נ"ז) , ופרשנוה למעלה , ואם כן יפה אמר על נגע החוזר והנה פשה הנגע , ואין אנו צריכין לומר שאין כאן מקומו של מקרא זה , ושאי אפשר להעמידו במקומו , אלא המקרא כתוב כהלכה וכמשפטו , רק שאין צורך להאמר , שהרי כל שיבת נגע פסיון הוא , כיון שהנגע הראשון במקומו על האבנים שחלץ , כמו בבגדים שהוא במקומו על הטלאי שקרע מן הבגד , ואינו דומה לנגע חדש שצריך הסגר מתחלה שאין זה חדש אלא פסיון על הראשון , אבל בא ללמד על פסיון של שבוע שניה שחולץ וקולה וטח ונותן לו שבוע שלישית לראות אם יחזור , וכן דעת רבותינו ז"ל שהרי אחרי שנמדו ג"ש צרעת ממארת מבגדים שהנגע החוזר מטמא בלי פסיון , אמרו אם סופנו לרבות את החוזר מה ת"ל ובא הכהן וראה והנה פשה הנגע , הנח לו , לא שאלו רקמה ת"ל , מקרא שאינו צריך הוא , לא איך אפשר! לומר כן , לפי שאין מלת פשה סותר ההלכה , ושלא תאמר שעל כן נאמר שצריך פסיון ממש בנגע החוזר בבתי' , למדו תחלה בג"ש מבגדי' שאין החוזר צריך פסיון , ורמב"ן ז"ל לתקן מלת פשה כפשוטו אמר שמלת פשה לשון תוספות , נאמר על דבר נוסף על אחר , כמו ונוסף גם הוא על שונאנו (שמו' א' י') , ונוספה נחלתן (במדב' ל"ו ד') , ונאמר על דבר החוזר , כמו יוסיף ה' שנית ידו (ישעי' י"א י"א) , ויתנבאו ולא יספו , לא חזרו עוד להנבא , וכאן נאמר על החוזר , לא שנעקור הכתוב ממקומו ונקבענו במקום אחר , וממה שפרשנו תראה שהכל כפשוטו שהחוזר תמיד פסיון ממש הוא , וגם רש"י ז"ל שכתב אין כאן מקומו של מקרא זה , כוונתו שלא היה צריך להאמר במקום זה , ונראה עוד כפי הפשט שעל כן נאמר בנגע החוזר והנה פשה , ללמדנו שאין פסיון מחייב נתילה , אלא פסיון חזרת הנגע , אבל כל זמן שהאבנים במקומן אין הפסיון גורם נתילה , ואין צורך ללמדנו כך בפושה בשבוע ראשון , שהרי מפורש למעלה , אבל בא ללמד על העומד בראשון ופושה בשני שאינו נותן אלא חולץ וקולה וטח , וכן אמרו רבותינו ז"ל וסמכוהו על לשון המקרא ושב הכהן ובא הכהן זו היא שיבה זו היא ביאה · צרעת ממארת הוא , פרשנוה בנגעי בגדים (פרשה י"ג נ"א) , וכן כאן שאין תרופה לבית זה וצריך נתילה , כשילון ממאיר שאין לו תקנה ושרוף ישרף · בבית , בכל הבית , ולכן חוזר ופורח :
V. 44. ובא הכהן וראה והנה פשה וגו׳. An dem gleichen Ausdruck צרעת ממארת hier und bei בגדים Kap. 13, 51 u. 52 wird in ת׳׳כ die Halacha festgehalten, daß ebenso wie bei בגדים die bloße, unvergrößerte Wiederkehr des החזוזר אע׳׳פ ,נגע שאינו פושה, daselbst V. 57 das Verbrennen des Kleides fordert, ebenso hier beim Hause das bloße Wiedererscheinen des נגע nach חולץ וקוצה וטח selbst ohne פשיון die נתיצה des Hauses veranlasst. In dem Zusammenhange mit dem vorigen wäre somit dies פשה als gleichbedeutend mit dem im V. 43 stehenden ופרח zu fassen, und dürfte nach Wessely die Wiederkehr des נגע auf jedenfalls anderen Steinen, da die alten entfernt sind, füglich auch als ein פשיון sich begreifen lassen. Siehe jedoch unten. — טמא הוא, obgleich es :auch als מוסגר bereits טמא war, so wird dessen טומאה doch jetzt als מוחלט gesteigert בית המוסגר מטמא מתוכו מוחלט מתוכו ומאחוריו וזה וזה מטמאין בביאה (Negaim 13, 4). Nach unserer Lesart in רש׳׳י Jebamot 103b brächte die Berührung der Wände eines בית beim טומאה von innen ohne Betretung des Hauses dem Berührenden בית מוטגר מוחלט auch die Berührung der Wände von außen. Es ist jedoch die Auffassung dieser Unterscheidung nicht sicher. Siehe תוספו׳ daselbst und מ׳ל׳מ zu הל׳ ט׳צ 16, 3.