Die Torah - Die fünf Bücher Mose
במקום אשר ישחט וגו'. עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ בַּצָּפוֹן, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר בְּתוֹרַת אָשָׁם בְפָרָשַׁת צַו אֶת אַהֲרֹן שֶׁהָאָשָׁם טָעוּן שְׁחִיטָה בַצָּפוֹן? לְפִי שֶׁיָּצָא זֶה מִכְּלַל אֲשָׁמוֹת לִדּוֹן בְּהַעֲמָדָה, יָכוֹל תְּהֵא שְׁחִיטָתוֹ בִּמְקוֹם הַעֲמָדָתוֹ, לְכָךְ נֶאֱמַר "וְשָׁחַט … בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט וְגוֹ'" (ספרא):
כי כחטאת. כִּי כְּכָל הַחַטָּאוֹת האשם הַזֶּה הוא לכהן — בְּכָל עֲבוֹדוֹת הַתְּלוּיוֹת בַּכֹּהֵן הֻשְׁוָה אָשָׁם זֶה לְחַטָּאת. שֶׁלֹּא תֹאמַר הוֹאִיל וְיָצָא דָמוֹ מִכְּלַל שְׁאָר אֲשָׁמוֹת לִנָּתֵן עַל תְּנוּךְ וּבְהוֹנוֹת, לֹא יְהֵא טָעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵמוּרִים לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, לְכָךְ נֶאֱמַר כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן יָכוֹל יְהֵא דָמוֹ נִתָּן לְמַעְלָה כַּחַטָּאת, תַּלְמוּד לוֹמַר וְכוּ' בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים:
Wo man schlachtet, an der Seite des Altares im Norden; was will uns das lehren? Es steht doch bereits in der Lehre des Schuldopfers im Abschnitt צו (7), daß das Schuldopfer im Norden geschlachtet werden muß? Nur, weil dieses aus der Regel der übrigen Schuldopfer herausgetreten ist, indem es hingestellt werden muß, hätte ich meinen können, es soll auch da geschlachtet werden, wo man es hinstellt; darum steht, er schlachte... an dem Orte, wo man schlachtet (Tor. koh.). Denn gleich dem Sündopfer; denn gleich allen Sündopfern ist dieses Schuldopfer für den Kohen; in allen Dienstverrichtungen, die dem Kohen obliegen, ist dieses Schuldopfer dem Sündopfer gleich; daß du nicht sagest, weil sein Blut aus der Regel anderer Schuldopfer herausgetreten ist, indem es auf den Ohrknorpel und die Daumen gebracht wird, sei für es die Sprengung des Blutes und die Darbringung der Fettstücke auf dem Altare nicht vorgeschrieben; darum steht, denn gleich dem Sündopfer ist das Schuldopfer für den Kohen; ich hätte nun meinen können, sein Blut solle gleich dem des Sündopfers an die obere Hälfte des Altares gebracht werden, darum steht... im Tor. koh.
ושחט את הכבש, אבל שחיטה קוראו כבש לא אשם, כי השחיטה גם בבהמות חולין, כמו ושחט את בן הבקר (פרשה א' ה'), ושם פרשנו. במקום אשר ישחט וגו' על ירך המזבח בצפון, ומה ת"ל והלא כבר נאמר בתורת אשם בפרשת צו אהרן שהאשם טעון שחיטה בצפון, לפי שיצא זה מכלל אשמות לידון בהעמדה יכול תהא שחיטתו במקום העמדתו לכך נאמר ושחט במקום אשר ישחט וגו' מפי' רש"י ז"ל והוא מברייתא דת"כ, ואם גם החטאת והעולה בהעמדה, כי ואותם שב על כל המובא לכפרת ולטהרת המצורע, ונאמר שישחטו במקום העמדתן, על כרחך פי' את החטאת ואת העולה, המפורשין בפרשת ויקרא ובפ' צו את אהרן, שהרי לא פירש כאן מקום שחיטתן, ולא אמר ושחט אותו במקום אשר ישחטו את האשם, שגם הוא מפורש בצו את אהרן? לפי שמלבד זה הוצרך להקיש במקרא זה אשם לחטאת לענין מתן דמים ואמורים, כמו שיהיה באר הקישו ג"כ לחטאת ולעולה לענין השחיטה, ועוד הרי אלו באין ללמד על אשם שלא ישחט במקום העמדתו, ונמצא למדין שגם שחיטתן היא בצפון לא במקום העמדתן, ולפי שעדיין יש מקום לומר שישחט האשם במקום שחיטת חטאת ועולה זו ושחיטת שלשתן במקום העמדתן, על כן הוסיף במקום הקדש, שהוא המקום המפורש בפרשת ויקרא ובפרשת צו, שהוא בצפון העזרה, ועתה נתפרש מה ששנו עוד בברייתא אין לי אלא אשם במקום הקדש, מניין אף חטאת ועולה במקום הקדש ת"ל את החטאת ואת העולה במקום הקדש, הרי שבאין ללמד ונמצאו למדין על דרך שאמרנו, וסרה תמיהת מפרשי הת"כ ז"ל. כי כחטאת פי' רש"י ז"ל כי ככל החטאות האשם הזה הוא לכהן, בכל העבודות התלויות בכהן הושוה אשם זה לחטאת, שלא תאמר הואיל ויצא דמו מכלל שאר אשמות לינתן על תנוך ובהונות, לא יהא טעון מתן דמים ואימורים לגבי המזבח, לכך נאמר כי כחטאת האשם הוא לכהן, יכול יהא דמו נתן למעלה כחטאת ת"ל וכו', וכן הוא בזבחים (דף מ"ט ע"א), רק לשון בכל העבודות התלויות בכהן הושוה אשם זה לחטאת, תמוה קצת, שבאמת אינן שוין שדם חטאת באצבע ולמעלה, ודם אשם בכלי ולמטה, ומלת לכהן הביא לרבינו ז"ל לפרש כן, ואולי מלת לכהן כפשוטו לומר שבשר אשם זה הוא לכהן כבשר החטאת, מה בשר חטאת אינו נאכל לכהן עד אחר שנזרק הדם והורמו החלבים, כן האשם הזה טעון תחלה מתן דמים ואימורים למזבח קודם שיובשר בשרו לכהן, ולמדנו שהאשם הזה שוה לחטאת בכל מתיריו, וראיה מברייתא דת"כ ששנו על כי כחטאת האשם הוא לכהן מה חטאת דם מזבח מתירה, אף אשם דם מזבח מתירו, כלומר שוה לחטאת שצריך מתן דם ואימורין למזבח להתיר הבשר לכהן, לא שדם בהונות ואזן מתירם. ועל כן אמר הכתוב קדש קדשים הוא, שכן נאמר באשם כל זכר בכהנים יאכלנו במקום קדוש יאכל קדש קדשים הוא, כחטאת כאשם תורה אחת להם הכהן אשר יכפר בו לו יהיו (פרשה ז' ו' וז'), ולכן לא זכר בסוף הכתוב עולה, לפי שהיא כלה למזבח, ואין ממנה לכהן. אבל לענין העבודה עצמה לא השוה אותן הכתוב כמו שאמרו ת"ל וזאת תורת האשם, תורה אחת לכל האשמות ואשם מצורע בכלל שיהא דמו נתון למטה, וכן הזאה בכלי:
V. 13. ושחט וגו׳ : daß אשם wie עולה und חטאת ein קדש קדשים, und als solches שחיטתו בצפון sei, ist schon oben (Kap.7, 1-2) ausgesprochen, und sind dort bereits dessen מתנות wie עולה, und הקטרת אימורים ואכילת בשרו wie חטאת bestimmt. Wenn gleichwohl hier für אשם מצורע seine עולה und חטאת gleiche Behandlung noch besonders wiederholt wird, so findet das (Sebachim 49a) in dem hermeneutischen Kanon seine Erklärung, daß דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה רשאי להחזירו כלכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש וכו׳ לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש בבוהן יד ובוהן רגל ואזן ימנית יכול לא יהא טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח ת׳׳ל כחטאת האשם הוא וכו׳, daß ein aus einer Gesamtkategorie durch eine "neue", d.h. durch eine mit dem für die Gesamtkategorie Geltenden im Widerspruch stehende Vorschrift (siehe תוספו׳ daselbst) hervorgehobener besonderer Fall überhaupt aus dem für die Gesamtkategorie Geltenden so lange ausgeschlossen ist, als das Gesetz ihn nicht ausdrücklich wieder der Gesamtkategorie eingereiht hat. Während nämlich für alle sonstigen אשמות die Hingebung des ganzen Blutes an den מזבח, hier aber dessen מתנה an Körperteile des Menschen vorgeschrieben ist, so würde man, ohne diese wiederholte Gleichstellung mit חטאת, haben annehmen können, daß überhaupt von ihm weder דם noch אימורים auf den Altar kämen. Erwägen wir die V. 10 למצוה geforderte auch äußere Gleichheit des כבש אשם und des כבש עולה, so dürfte das העולה ,החטאת und כחטאת unseres Verses sich sogar speziell auf das חטאת und עולה des מצורע selbst beziehen, und dürfte somit im Sinne des eben erwähnten Kanons sich der Gedanke also aussprechen: Durch die מתנות des Blutes an den Körper des אשם-Bringenden tritt die dem אשם innewohnende Bedeutung der aus Verödung zu Leben und Gesundheit hervorgehenden Persönlichkeit in solchem Maße hervor, daß eben dieser persönliche Zweck, die Hingebung an das eigene Selbst, zu dem Altarzweck, zur Hingebung an die durch den Altar gestellten Ziele, in ausschließendem Gegensatz zu stehen scheinen könnte. Demgegenüber spricht nun die völlige Gleichstellung mit חטאת und עולה nicht nur des אשם im allgemeinen, sondern selbst dieses אשם מצורע im besonderen die bedeutsame Wahrheit aus: die Sorge für die eigene Persönlichkeit, das Streben für Leben und Gesundheit, gehört, wahr begriffen, mit zu den am Altare zu weihenden Lebenszielen und wird, auf dem Boden der im Gesetzesheiligtum gelehrten "Pflicht" hervorgegangen und nur von ihr getragen, ebenso heilige, gottgeweihte Tat als irgend eine andere in עולה und חטאת ihre Weihe und Richtung empfangende Aufgabe der Lebenstätigkeiten. Das אשם des מצורע ist ebenso קדש קדשים wie seine עולה und חטאת. Sebachim (daselbst) wird noch die Tatsache, daß hier, um צפון für אשם zu lehren, dessen Gleichstellung, היקש, nicht nur mit עולה, dem klassischen Fall für צפון (11, 1), sondern auch mit חטאת ausgesprochen ist, für welches צפון selbst nur durch היקש von עולה gefunden wird, als Lehre des Satzes begriffen, daß דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש, indem damit gezeigt ist, daß der היקש mit הטאת nicht genügt hätte. Dieser die Übertragung beschränkende Kanon, sowie auch דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגזרה שוה und andere, gehört mit zu der für קדשים geltenden Regel: בכל התורה כולה למידין למד מלמד חוץ מן הקדשים שאין דנין למד מלמד (daselbst 49b).