Die Torah - Die fünf Bücher Mose
שאת או ספחת וגו'. שְׁמוֹת נְגָעִים הֵם וּלְבָנוֹת זוֹ מִזּוֹ:
בהרת. חֲבַרְבּוּרוֹת, טיי"א בְּלַעַז, וְכֵן בָּהִיר הוּא בַּשְּׁחָקִים (איוב ל"ז):
אל אהרן וגו'. גְּזֵרַת הַכָּתוּב הִיא שֶׁאֵין טֻמְאַת נְגָעִים וְטָהֳרָתָן אֶלָּא עַל פִּי כֹהֵן (ספרא):
Eine hochweiße oder mittelweiße Stelle, das sind Namen von Aussatzschäden, von denen einer weißer als der andere ist (Tor. koh.). Weiße Stelle, Flecken, Flecken in anderen Sprachen; ebenso (Job. 37, 21), leuchtet am Himmel. Zu Aharon, es ist eine Bestimmung der Schrift, daß die Unreinheit der Aussatzschäden und ihre Reinheit vom Ausspruch des Kohen abhängig sei (Tor. koh.).
אדם , פי' ראב"ע ז"ל שלא אמר איש איש מבית ישראל להכנים הגרים , וכן אדם כי יקריב מכם (פרשה א' ב') , ואין הדברים דומים , שבקרבנות דרשו רבותינו כן לרבותו לסמיכה , אבל לנגעים אין צורך לרבותו שכבר נאמר תורה אחת יהיה לכם ולגר , וכבר כתבנו טעם זכרון שם אדם בשתי מקומות הללו בתחלת פרשת ויקרא . אדם כי יהיה בעור בשרו , כתב רשב"ם ז"ל כל פרשיות נגעי אדם ונגעי בגדים ונגעי בתים ומראותיהן וחשבון הסגרים ושערות לבנות ושער שחור וצהוב אין לנו אחר פשוטו של מקרא כלום , ולא על בקיאת דרך ארץ של בני אדם , אלא המדרש של חכמים וחוקותיהם וקבלותיהם מפי החכמים הראשונים הוא העיקר , ודבריו אמונה , ועם כל זאת ראוי לנו לפרש פשט המקרא וליישר הכתובים בדרך קבלת חכמים . בעור בשרו , נראה בעור , לא בבשר שאין עליו עור , שאם לקה בגופו והופשט העור , אין באותו המקום דיני נגעים , וכמו שכתב רמב"ם ז"ל (הלכות טומאת צרעת פ"ה הלכה ג') , ורשב"ם ז"ל פי' לפי שלפנינו אמר כי יהיה בו נגע בראש או בזקן , הוצרך כאן לומ' בעור בשרו , וזה רחוק , כי הנג' שבעור הראש או הזקן גם הוא בעור הבשר , כי מלת בשר על הגוף כלו , [°א"ה , אעפ"כ יש הבדל בין מקום הבשר , למקום השער , כי אין בראש ובזקן בשר , כי אם עור לבד ולא יקרא עור ובשר , כי אם במקום שיש בשר בין עור ועצם°] . שאת או ספחת או בהרת , שמות נגעים הן ולבנות זו מזו , מפי' רש"י ז"ל ; ובנגעים שנינו מראות נגעים שנים שהן ארבע , בהרת עזה כשלג , שניה לה כסיד ההיכל , והשאת כקרום ביצה , שניה לה כצמר לבן , דברי ר' מאיר , וחכמים אומרים השאת כצמר לבן , שניה לה כקרום ביצה , ושאת ובהרת מפורשים בכתוב , והתולדות למדו ממלת ספחת , שהיא לשון טפלה , כמו ספחני נא אל אחת הכהונות , ואמרו חכמים הטיל הכתוב ספחת בין שאת לבהרת לומר כשם שיש תולדה לשאת כך יש תולדה לבהרת , עזה שבכלן לבן כשלג , ודיהה שבכלן קרום ביצה , ואין מחלוקת בזה , אבל המחלוקת על צמר לבן וקרום ביצה מי האב ומי התולדה , ועוד נדבר בזה (פסוק ד') , ובפשט הכתוב אין הבדל בין שתי הדעות , כי האבות והתולדות דין אחד להן , וכלן מצטרפות זו לזו , אפילו חצי גרים עז כשלג וחצי גרים כקרום ביצה מצטרפין . וכבר שאלו בגמרא למה זכר ארבע מראות יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפין זו עם זו , והשיבו כדי שיהיו בקי בהן ובשמותיהן . שאת , פרשו רבותינו לשון גובה כמו ועל הגבעות הנשאות , כמראה הצל גבוה מן החמה , ויתבאר לפנינו (פסוק ד') , ורש"י ז"ל שפי' בכתוב הסמוך כל מראה לבן עמוק הוא כמראה חמה עמוקה מן הצל , ולפי שגם השאת לבנה , צריך לומר לדעתו שלשון גובה שאמרו חכמים אינה כנגד העור אלא לר' מאיר שאמר שאת כקרום ביצה , היא גבוהה במראיתה משלשה נגעים האחרים , ולחכמים שאמרו כצמר לבן היא גבוהה נגד בהרת , וזהו דעת רשב"ם ז"ל שאמר שאת לשון גובה , שאינה לבנה כל כך כבהרת , אבל הבהרת לבנה הוא , כדכתיב בהיר הוא בשחקים , ונראית עמוקה יותר , כמראה חמה עמוקה מן הצל , ולפנינו ידובר על זה , אבל ראב"ע ז"ל שפי' שאת כמו שרפה , וכן והמשאת החלה (שופטים כ' מ') , וישאם דוד (שמואל ב' ה' כ"א) , ויתכן שנקרא כן שהאש תולדתה להנשא למעלה , אינו נכון כמו שיתבאר (פסוק ג') . ספחת , כבר פרשנו שאמרו חכמים שהיא לשון טפלה , לתת תולדה לשאת הנאמר לפניה , שהיא מראה קרום ביצה , ותולדה לבהרת שנאמר אחריה , והיא מראה סיד ההיכל , ודבריהם הם פשט הכתוב , כי שרש ספח הוא לשון טפל נגד העקר , ויורה גם ההתרבות , כמו ונספחו על בית יעקב , שמרבים נפשות על בית יעקב , אבל הם טפלים להם ופחותים מהם , וכן ספחני נא אל אחת הכהונות , ירב מספרם אבל יהיה טפל להם ופחות מהם וכן מראות נגעים שנים אבות ועקרים והן שאת ובהרת , שאת עז במינו בלובן שאינו מזהיר , והו' מראה צמר לבן נקי , ובן יומו , ויש שאת פחות ממנו שהו' מראה קרום ביצה , וכן בהרת עז במינו בלובן המזהיר , והוא מראה השלג , ויש בהרת פחותה ממנה שהוא מראה סיד ההיכל , ולפי שהתורה נתנה בנגעים שלשה סימני טומאה שער לבן , ופסיון , ומחיה , ומדרך הבהרת כשלג להפוך שער ללבן , ומדרך השאת כצמר להוליד מחיה , אבל תולדותיהן פעמים לא יביאו סימני טומאה הללו , אבל יולידו הפסיון שתפשה הנגע אחר שבעת ימי הסגר , על כן קראה תורה ספחת , לנגע הפסיון המטמא והן תולדותיהן של שאת ובהרת ועליה נאמר בענין והנה פשתה המספחת בעור (פסוק ח') , וא"כ מלת ספחת יורה על התולדות הטפלות ועל פסיון נגע , והוא דרך נאות להבין פשוטי המקראות ולהבין דברי חכמים , ועוד יתבארו דברים אלו בפי' הפרשה . וראב"ע פי' ג"כ שהוא מגזרת ספחני נא , ונספחו על בית יעקב חלי שיתחבר אל מקום אחד , ואינו נכון בעיני כי שאת ובהרת גם הן חליים מחוברים אל מקום אחד . בהרת , כבר אמרנו בשם חכמים שהיא עזה כשלג , ואומר אני שאין זה פי' מלת בהרת כמו שחשב רשב"ם ז"ל ואמר שהוא לשון זריחת אור כמו בהיר הוא בשחקים , שהרי כתוב על הבהק שהוא למטה מד' מראות נגעים בהרות כהות לבנות (פסוק ל"ט) , גם רבותינו לא אמרו כן , שהרי שנו בת"כ יכול כשם שהיא שלישי לכתוב כך תהא שלישי למראות, ת"ל ואם בהרת לבנה היא , היא לבנה ואין למעלה הימנה וכמה תהא לבנוניתה כשלג , שנאמר והנה מרים מצורעת כשלג , ואם מלת בהרת תורה על זריחת לובן כשלג , איך יעלה על דעתנו שהוא שלישי למראות , ועוד שאת הוא לשון גבוה נגד בהרת , אבל אין בהרת אלא לשון כתם איזו מראה שתהיה , ולכן פי' בסמוך ואם בהרת לבנה היא (פסוק ד') , להוציא שחור ירוק ואדום , וכן דעת רש"י ז"ל , כי פי' בהרת , חברבורות טיי"א בלע"ז [°(והוא טאש"ע , ובל"א פלעקן) °] וכן בהיר הוא בשחקים , וזה נכון שאין בהיר לשון אור , אלא לשון כתם שהעננים עושים כדמות כתם המכסים אור השמש , וסוף המקרא יוכיח ורוח עברה ותטהרם , כי הרוח העביר את העננים , ומטהר את השחקים מכל כתם , והאמת כמו שאמרו חכמים אין שאת אלא גבוהה , שהוא מראה לובן שאינו מזהיר בעין , וכמ"ש (פסוק ד') , ובהרת עזה בלובן יותר מכלם כמו שלמדו מן בהרת לבנה היא , שאין לבנה למעלה הימנה , על כן אמרו שהיא עזה כשלג , ועוד אפרש בעז"ה , [°א"ה , שאת מתורגם (ערהאבן שיינענדי שטעללי) , כמו שארז"ל , שהוא לשון גובה , ואנקלוס שתרגמו עמקא לא ידעתי כוונתו , ומלת ספחת יתכן לפשטות הכתוב שענינה הקבוץ והאסיפה אל מקום אחד , ומתורגם ( אנלויפן ) , ובהרת מתורגם ( פלעקן ) , כמו שכת' רש"י ז"ל °] והיה בעור בשרו לנגע צרעת , לפי הפשט נראה בעיני , כי צרעת שם חלי ידוע בגוף , איננו כמו השחין , אלא החלי הזה מדרכו להראות חולה בעור , על ידי אחת ממראות הלובן והמראות הללו הם נגע הצרעת ומטמאין בהיות בהן סימני טומאה שער לבן או מחיה או פסיון , והנגעים הללו נהוגים בתולדות , ואינן כנגעי בגדים ובתים שהן חוץ ממנהגו של עולם , אלא כמו טומאת קרי וזיבה ונדה הנהוגים בתולדות ומטמאין , כן טומאת צרעת עור בשר בישראל גזרת הכתוב שיטמא , ולפי שלפעמים חלי הצרעת שבגוף לא יוליד נגע בעור הבשר , אמר והיה בעור בשרו לנגע צרעת , אבל רשב"ם ז"ל פי' שיהיה מקום הנגע בשר לבן , כדכתיב מצורעת כשלג כך נקרא הנגע כשהוא לבן , ולא ידעתי מה בא ללמדנו , ומפורש בפרשה שמראות נגעים לבנים הם , [°א"ה על דעתי נגע שם כולל לכל מדוה הבא מסבה שחוץ לגוף , מלשון נגיעה , ואין נגע יקרא נגע צרעת , והוא אם יהיה טמא , ושעור הכתוב כך הוא , אדם כי יראה בעור בשרו מקום גבוה , או מקום נצרר , או מקום מצויין בכתם , ואפשר שיהי' או ישוב להיות נגע הצרעת שהוא טמא , אז יביאוהו אל הכהן°] . והובא , מבנין שלא נזכר שם פועלו , ואפילו הצרוע חכם ומורה ויודע שהוא טמא מוחלט , יכריחוהו לבוא אל הכהן , לפי שטומאת נגעים וטהרתן צריכין להיות על פי כהן , וראב"ע ז"ל פי' ברצונו ושלא ברצונו , כי הרואה בו אחד מסימנים אלו יכריחנו שיבא , ועוד אפרש (פרשה י"ד ד') . או אל אחד מבניו הכהנים , לכהן המשיח או לאחד הכהנים ההדיוטים . מבניו , כל שהן בניו אפילו בעלי מומין . הכהנים , יצאו חללים , עוד קבלו רבותינו ז"ל שכל אדם מישראל רואה את הנגעים , ודן לטומאה ולטהרה , אלא שאומר לכהן עם הארץ אמור טמא והוא אומר טמא , אמור טהור והוא אומר טהור , וגזרת הכתוב הוא , שאין טומאה וטהרה אלא מפי כהן :
V. 2. אדם :אדם כי יהיה וגו׳ nicht nur איש ואשה, als Erwachsenen, schon תנוק בן יום אדם ein Kind am ersten Tage seines Alters ist מטמא בנגעים (Nidda 44a). כי יהיה: wenn fortan ein נגע entsteht, מן הדבור ואילך (Horiot 10, 1). Das Gesetz ist nicht rückwirkend. Die im Momente der Gesetzgebung vorhandenen מצורעים unterlagen nicht den hier folgenden טומאה-Gesetzen. Ebenso nicht קטן ונולד ,נכרי ונתגייר wenn das נגע schon vor dem Eintritt ins Judentum oder vor der Geburt vorhanden war (ת׳׳כ).
שאת או ספחת או בהרת: Schebuot 6b werden die hier genannten נגעים als weiße Flecken in vier Nuancen erläutert, die in absteigender Folge: Schneeweiß, Wollweiß, Kalkweiß, Eihäutchenweiß, כקרום ביצה ,כסיד ההיכל ,כצמר לבן ,עזה כשלג bezeichnet sind. בהדת ist בהרת ,כצמר לבן :שאת ,עזה כשלג, von בהר (offenbar lautverwandt mit בער ,באר, und so auch בהיר הוא בשחקים Job 37, 21, "wenn man auch jetzt das Licht nicht sieht, ist es doch in ungetrübter Helle in Wolkenhöhen, der Wind fährt hinüber, reinigt sie, und aus mitternächtigem Dunkel tritt es golden hervor" usw.), leuchtend, glänzend: Schneeweiß. אין שאת אלא גבוה ,שאת (daselbst) heißt: erhabenes Weiß. Es wird nämlich das Dunklere neben dem Hellen als das Helle deckend, auf ihm liegend, begriffen, das Helle somit als das "Tiefere", עמוק, und das Dunkle als das Aufliegende, "Höhere", שאת, angesehen, כחמה עמוקה מן הצל, "wie die sonnenhelle Fläche unter dem Schatten liegend" erscheint. Die durch שאת bezeichnete Nuance ist auch weiß, also im Verhältnis zu anderen Farben עמוק, tief, allein sie ist dunkler, somit "aufliegender"; "erhabener" als בהרת, daher (daselbst) שאת, wie הגבעות הנשאות neben ההרים הרמים (Jesaias Kap. 2, 14), wo ”נשא“ ebenfalls nur eine relative Höhe, ein sich Erheben, im Verhältnis zu רום, der absoluten Höhe der Berge bedeutet שאת, das Hochweiße im Verhältnis zu dem tieferen Schneeweiß, nach unserer Ausdrucksweise: das Dunklere im Verhältnis zum Helleren, ist כצמר לבן, wie es dort näher bestimmt wird, צמר נקי בן יומו שמכבנין למילת, d.h. die Weiße der reinen Schafwolle, die man vom ersten Tage der Geburt an auf dem Rücken des Schafes durch Bedeckung vor Beschmutzung zum Behufe der feinen Miletwolle geschützt hat. – ספחת wird daselbst mit Hinweisung auf ספחני נא (Sam. I. 2, 36) als טפילה, als Bezeichnung eines Nebensächlichen, Unselbständigen, einem anderen sich Anschließenden, daher als Nebennuance von שאת und בהרת, als deren תולדה, erklärt. בהרת und שאת, Schneeweiß und Reinwollweiß, sind אבות, die beiden Hauptnuancen von Weiß; כסיד, Kalkweiß, ist die תולדה, die untergeordnete Nuance, das ספחת von Schneeweiß, von כקרום ביצה ;בהרת Eihautweiß, die תולדה von Wollweiß, von שאת. Daher der Satz in der Mischna Schebuot 2a: ספחת .מראות נגעים שנים שהן ארבעה ist somit die Bezeichnung der nächstliegenden Nuancen unterhalb und oberhalb des שאת.
והיה :והיה בעור בשרו לנג צרעת , nicht ת"כ) מלמד שמצטרפין זה עם זה :והיו), diese Singularform fasst alle die zuvor genannten vier Nuancen in einen Begriff zusammen und lehrt, daß das נגע, das mindestens eine גריס-Größe (= 1/2 Bohne = 9 Linsen) haben muss, nicht lediglich aus einer מראה bestehen müsse, sondern daß mehrere zusammen gerechnet werden, nach טומאת צרעת) רמב׳׳ם 1, 3) ohne Unterschied alle, nach anderen nur die beiden אבות oder ein אב mit der entsprechenden ראב׳׳ד) תולדה daselbst). – נגע. Bei weitem die meisten Stellen, in welchen sonst noch נגע vorkommt, sprechen entschieden dafür, daß mit נגע nicht ein gewöhnlicher Krankheitszustand, sondern ein solcher bezeichnet wird, der als Folge einer besonderen Gottesschickung eintritt. Der davon Betroffene ist נגוע, buchstäblich: von Gottes Finger berührt. Es ist das schwächere נגף, wovon מגפה, der plötzliche Todesstoß. Der Ausdruck Schaden, mit welchem man es gewöhnlich wiedergibt und den wir auch aus Mangel eines geeigneten Wortes beibehalten haben, entspricht dem Begriff נגע durchaus nicht. Auch "Plage" entspräche nicht viel mehr, da es die Erscheinung nur vom Standpunkt ihrer schmerzlichen Wirkung .auf den Betroffenen, nicht aber wie נגע vom Standpunkt ihres Ursprunges bezeichnet. So wird auch Horiot 10a auf: ונתתי נגע צרעת בבית וגו׳ (Kap. 14, 34) hingewiesen, und werden damit auch für נגעי אדם diejenigen נגעים von טומאה ausgeschlossen, die als nicht unmittelbare Gottesschickung auf andere pathologische Einflüsse zurückzuführen sind,.פרט לנגעי רוחות נגעי כשפים צרע ,צרעת – (verwandt mit זרה ,זרע: hinauswerfen, mit סרה, chaldäisch סרח: faulen), weist auf eine von innen heraus ausbrechende Fäulnis hin, während נגע eine Entstehung von außen, und zwar, wie bemerkt, durch besondere Gottesschickung andeutet. Die Zusammenfügung נגע צרעת dürfte daher lehren nicht jeder צרעת ist מטמא, sondern nur ein solcher, der sich als נגע, als besondere Gottesschickung ankündigt, und zwar nur ein נגע, der als צרעת, als innere, von innen heraus in der Haut sichtbar hervorbrechende Fäulnis sich darstellt. – Nach ת׳׳כ z. St liegt im Begriff נגע zugleich das Lästige, Schmerzhafte, מלמד שמצטער ממנו, und zwar hier so, daß gleichzeitig אחרים מצטערים ממנו, die Nähe desselben auch anderen lästig werde, wie ראב׳׳ד z. St. meint מריחה. Vielleicht liegt letzteres auch in dem folgenden והובא es finden sich andere veranlasst, ihn zum כהן zu bringen.
לנגע צרעת. Es ist schon bemerkt, daß das נגע nur מטמא ist, wenn die Stelle die Größe eines גרים, einer halben gebrochenen Bohne, und zwar כגריס הקלקי, wahrscheinlich silizische Bohne (Negaim Vl, 1) hat. Alle שיעורין, gesetzliche Maßbestimmungen sind הלכה למשה מסיני (Sucka 5b).
והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים. Die Überlieferung lehrt, daß nur der Ausspruch: טהור ,טמא, an den כהן geknüpft ist. Er wird nur טמא oder טהור, wenn ein כהן (und zwar wenngleich ein בעל מום, wenn nur kein חלל, der den כהן-Charakter eingebüßt) das: טמא oder טהור über ihn ausspricht. Die Untersuchung und Erkenntnis jedoch kann, wenn der כהן nicht kundig ist, auch durch jeden anderen Kundigen geschehen, nach dessen Entscheidung dann der כהן das טמא oder טהור auszusprechen hat. Vielleicht findet diese Bestimmung ihren Ausdruck in unserem Satze. והובא bezeichnet schon die Intervenierung anderer, Nichtkohanim, die den נגע als des כהן's bedürftig erkennen, und während אהרן den כהן בקי bezeichnet, ist אחד מבניו הכהנים, im Gegensatz zu אהרן הכהן, der כהן שאינו בקי, der כהן, für welchen nur die reine Abstammung von Aharon erforderlich ist und schließt nur חללים aus. – Dewarim 21, 5 werden in dem Satze: ריבים ,ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, Zivilprozesse und נגעים für die Wirksamkeit der כהנים zusammengestellt, und Nidda 50a daran die Bestimmung gelehrt, daß wie bei ריבים die Verwandten zu richterlicher Funktion untauglich sind, also auch der priesterliche Ausspruch über נגעים nicht durch Verwandte geschehen könne. Dagegen bedarf es für נגעים keines Kollegiums von dreien; auch einer genügt, es heißt nämlich: או אל אחד מבניו.