Die Torah - Die fünf Bücher Mose
נצר חסד. שֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה לְפָנָיו:
לאלפים. לִשְׁנֵי אֲלָפִים דּוֹרוֹת:
עון ופשע. עֲוֹנוֹת — אֵלּוּ הַזְּדוֹנוֹת, פְּשָׁעִים — אֵלּוּ הַמְּרָדִים שֶׁאָדָם עוֹשֶׂה לְהַכְעִיס:
ונקה לא ינקה. לְפִי פְשׁוּטוֹ מַשְׁמָע שֶׁאֵינוֹ מְוַתֵּר עַל הֶעָוֹן לְגַמְרֵי, אֶלָּא נִפְרָע מִמֶּנּוּ מְעַט מְעַט, וְרַבּוֹתֵינוּ דָרְשׁוּ מְנַקֶּה הוּא לַשָּׁבִים וְלֹא יְנַקֶּה לְשֶׁאֵינָן שָׁבִים (יומא פ"ו):
פקד עון אבות על בנים. כְּשֶׁאוֹחֲזִים מַעֲשֵׂה אֲבוֹתֵיהֶם בִּידֵיהֶם, שֶׁכְּבָר פֵּרֵשׁ בְּמִקְרָא אַחֵר לְשֹׂנְאָי (שמות כ'):
ועל רבעים. דּוֹר רְבִיעִי; נִמְצֵאת מִדָּה טוֹבָה מְרֻבָּה עַל מִדַּת פֻּרְעָנוּת אַחַת לַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, שֶׁבְּמִדָּה טוֹבָה הוּא אוֹמֵר נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים (תוספתא סוטה ד'):
Er bewahrt die Frömmigkeit, die ein Mensch 7 vor Ihm übt, auf. Tausenden von Geschlechtern, 2000 Geschlechtern. Verzeiht Schuld und Missetat, Schuld sind die Frevel, Missetat die Empörung, die ein Mensch begeht, um zu erzürnen (Joma 36b). Aber straflos läßt Er nicht ausgehen; nach dem einfachen Sinn bedeutet es, daß Er die Schuld nicht ganz erläßt, sondern den Menschen allmählich abtragen läßt. Unsere Weisen erklären, Er läßt straflos ausgehen diejenigen, die sich bessern, aber nicht diejenigen, die sich nicht bessern (Jom. 86a). Er ahndet die Schuld der Väter an den Kindern, wenn sie das Werk ihrer Väter festhalten (fortsetzen); er hat ja schon in einem anderen Vers erklärt (20, 5), denen, die mich hassen (Ber. 7a). Und bis ins vierte Geschlecht, das vierte Geschlecht; daraus ergibt sich, daß die Eigenschaft der Belohnung fünfhundertmal größer ist als die Eigenschaft der Bestrafung; denn bei der Belohnung sagt er, Er bewahrt die Frömmigkeit zweitausend Geschlechtern auf (Tosefta Sota 4).
נצר חסד, שומר וזוכר חסדו, כענין שנאמר זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל (תהלי' צ"ח ג') · לאלפים, אנשי הדור השלישי וקראו שלשים, והדור הרביעי יקראו רבעים, ואנשי הדור האלף יקראו אלפים, כן פי' הרשב"ם בפ' יתרו (לעיל כ' ו'), ורש"י ז"ל פי' לאלפים, לשני אלפים דורות · עון, משרש עוה, מעשה מעוות יקרא עון (בל"א מיסטאט), ונושא או סובל העון ההוא, אם הוא החוטא, או הגורם לחטוא, עליו לתקן המעוות, או לסבול ענשו · כמו ואכליו עונו ישא (ויקרא י"ט ח'), הענין יסבול ענשו · ונשא את עונה (במדב' ל' י"ו), העונש יסור מעליה ויהי' עליו, כי הוא הגורם לחטוא, ואם הנושא את העון הוא מי אשר חטאו לו, אין המעוות צריך לתקון כלל, ואז הוא מענין הסליחה והמחילה · ופשע, כמו שארז"ל פשעים אלו המרדים, וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי (מלכי' ב' ג' ז'), אז תפשע לבנה (שם ב' ח' כ"ב וד"ה ב' כ"א י'), והיא היציאה במרד מרשות המושל בצדק, בל"א (אבפֿאלל) · וחטאה, כוללת כל מחשבה וכל מעשה בשגגה, כי הקולע ואינו כוון אל המטרה אשר הוצב לו לירות אליו, הוא חוטא, כמו קלע באבן אל השערה ולא יחטא (שופטים כ' י"ו), וכן העושה מעשה או חושב מחשבה בלתי נכונה אל התכלית, שהוא אשרי האדם האמיתי', הוא חוטא (פעהלט בל"א), והמעשה או המחשבה ההיא תקרא חטא, חטאת או חטאה (פעהלטריט, זינדי) ומלת וחטאה היא שם המקרה כמו חטאת, אף שהטי"ת דגושה כמו ובעבות העגלה חטאה (ישעיה ה' י"ח), ואיננה כמו בממלכה החטאה (עמוס ט' ח'), שהיא שם תאר, ושאר שמות המקרה בשרש זה הבאים בה"א בסוף, החי"ת בהם בח"פ והטי"ת רפוי' · ונקה, על דרך הפשט ונקה הוא שם הפועל כמו אם ענה תענה (לעיל כ"ב כ"ב), והכוונה שאינו מוותר על העון לגמרי, אלא נפרע ממנו מעט מעט, וכן מתורגם בל"א, כי פרעון העון בל"א (אהנדונג), רק למדו חז"ל ממלות ונקה לא ינקה, מנקה הו' לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים, על כן הוסמה מלת ונקה ממספר המדות · פקד עון אבות, גם היא מדת רחמי', שאינו נפרע מן החוטא בפעם אחת, אף שאינו מוותר לו לגמרי, כי אם פוקד עוונו להפרע ממנו בצדק ובמשפט, אחת אחת, על בני' ועל בני בני' וגו', והכוונה כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, כמו שפיר' במקרא אחר לשנאי · והנה אלו הם שלש עשרה המדות שזכרו חז"ל, כי ה' ה' הם שתים, כי השם הנכבד אף הוא ממספר המדות, ומלת אל שלישית, ורחום רביעית, וחנון חמישית, וארך אפים ששית, ורב חסד שביעית, ורב אמת שמינית, נצר חסד לאלפים תשיעית, נשא עון עשירית, נשא פשע עשתי עשרה, נשא חטאה שתים עשרה, כי הנשיאות אינו שוה בעון ופשע וחטאה, אבל בכל אחד ענין מיוחד לו, לכך יקרא כל אחד מדה בפני עצמה, ונקה שלש עשרה, וכל הנאמר אחר כך הוא פירוש לנשיאות העון, כי על הדרך הזה הוא נושא, כי הוא פוקד עון אבות על בני' וגו' :
Bewahrend Huld ... Hebr. »nozer chesed laalafim« (IX). Er gedenkt der guten Taten der Ahnen bis ins tausendste Geschlecht und bewahrt Lohn und Vergeltung noch für die spätesten Nachkommen auf.
vergebend Schuld. Hebr. »noseh awon« (X). Er erträgt die Verfehlungen der Menschen mit nachsichtiger Schonung und gibt ihnen durch Seine Vergebung die ursprüngliche Reinheit ihrer Seele zurück. Das hebr. Wort für Schuld ist »awon«; es meint eine Schuld, die durch Vorbestimmung zum Schlechten (auf Grund einer derartigen Disposition) zu erklären ist.
Missetat. Hebr. »pescha« (XI). Schlechte Handlungen, die Bosheit und Auflehnung gegen Gott zur Ursache haben.
Fehl. Hebr. »chattaah« (XII). Unzulänglichkeiten und Pflichtversäumnisse aus Kopflosigkeit und Irrtum.
doch straflos hingehen. Er wird den Schuldigen nicht unbestraft lassen. Hebr. »wenakeh lo jenakeh« (XIII). Die Rabbinen erklären: »wenakeh« = der den Reuigen freispricht; »lo jenakeh« = der den Verstockten nicht freispricht.« Er ist gnädig, barmherzig und vergebend; aber Er wird die ewig-dauernden und unüberbrückbaren Gegensätze zwischen Licht und Finsternis, zwischen Gut und Böse niemals verwischen. Gott kann wiederholte Gottlosigkeit und verstocktes Verharren im Bösen nicht völlig unbestraft lassen. Seine Güte kann Seine Gerechtigkeit nicht auslöschen. Der Sünder muß die Folgen seiner Taten auf sich nehmen. Die unfehlbar und unparteiisch eintretenden Folgen der Sünde sollen den Menschen zu der Empfindung bringen, daß es in diesen Dingen keinen bloßen »Zufall« gibt. So ist die Strafe nicht etwa ein Racheakt, sondern übt eine heilsame Wirkung aus.
ahndet ... an Kindern. Siehe XX, 5. Dieses Gesetz bezieht sich nur auf die Folgen von Sünden. Vergebung ist nicht der Erlaß der Strafe, sondern Verzeihung der Schuld und Hinwegräumen des auf dem Sünder lastenden Schuldgefühls. Die Missetaten derer, die Gottes Feinde sind, werden nur bis zum dritten und vierten Geschlecht heimgesucht, während sehr bezeichnend Seine Gnade gegenüber denen, die Ihn lieben, bis zum tausendsten Geschlecht reicht.