Die Torah - Die fünf Bücher Mose
זכר לאברהם. אִם עָבְרוּ עַל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, אַבְרָהָם אֲבִיהֶם נִתְנַסָּה בַעֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת וַעֲדַיִן לֹא קִבֵּל שְׂכָרוֹ, תְּנֵהוּ לוֹ וְיֵצְאוּ עֲשָׂרָה בַעֲשָׂרָה (תנחומא):
לאברהם ליצחק ולישראל. אִם לִשְׂרֵפָה הֵם, זְכֹר לְאַבְרָהָם שֶׁמָּסַר עַצְמוֹ לִשָּׂרֵף עָלֶיךָ בְּאוּר כַּשְׂדִים, אִם לַהֲרִיגָה, זְכֹר לְיִצְחָק שֶׁפָּשַׁט צַוָּארוֹ לַעֲקֵדָה, אִם לְגָלוּת, זְכֹר לְיַעֲקֹב שֶׁגָּלָה לְחָרָן, וְאִם אֵינָן נִצּוֹלִין בִּזְכוּתָן, מָה אַתָּה אוֹמֵר לִי וְאֶעֱשֶה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל? וְאִם כִּסֵּא שֶׁל ג' רַגְלַיִם אֵינוֹ עוֹמֵד לְפָנֶיךָ בִשְׁעַת כַּעַסְךָ, קַל וָחֹמֶר לְכִסֵּא שֶׁל רֶגֶל אַחַת (ברכות ל"ב):
אשר נשבעת להם בך. לֹא נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בְּדָבָר שֶׁהוּא כָּלֶה – לֹא בַשָּׁמַיִם וְלֹא בָאָרֶץ וְלֹא בֶהָרִים וְלֹא בַּגְּבָעוֹת – אֶלָּא בְךָ, שֶׁאַתָּה קַיָּם וּשְׁבוּעָתְךָ קַיֶּמֶת לְעוֹלָם, שֶׁנֶּ' בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' (בראשית כ"ב), וּלְיִצְחָק נֶאֱמַר וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבוּעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ (שם), וּלְיַעֲקֹב נֶאֱמַר אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה (שם ל"ה) – נִשְׁבַּע לוֹ בְּאֵל שַׁדַּי:
Gedenke Abrahams; wenn sie die zehn Gebote übertreten haben, so ist ihr Stammvater Abraham mit zehn Prüfungen geprüft worden und hat seinen Lohn noch nicht erhalten; gib ihn ihm, daß die zehn durch die zehn ausgeglichen werden (Midrasch Tanchuma). Abrahams, Isaaks, und Jisraels, wenn sie den Feuertod verdient haben, so gedenke Abrahams, der sich selbst hingab, sich für dich in Ur Kasdim verbrennen zu lassen; wenn sie den Tod durchs Schwert verdient haben, so gedenke Isaaks, der seinen Hals der Opferung darbot; wenn sie in die Verbannung sollen, so gedenke Jaakobs, der nach Charan auswandern mußte; wenn sie aber ob ihrer Frömmigkeit nicht gerettet werden, warum sagst du zu mir, ich werde dich zu einem großen Volke machen; wenn ein Thron mit drei Füßen keinen Bestand hat vor dir in der Stunde deines Zornes, wieviel weniger ein Thron mit nur einem Fuß (Ber. 32a). Denen du bei dir zugeschworen, du hast ihnen nicht bei einer Sache zugeschworen, die vergeht, nicht beim Himmel und nicht bei der Erde, nicht bei den Bergen und nicht bei den Hügeln, sondern bei dir, der du ewig bestehst und dessen Schwur ewig besteht; so heißt es (Bereschit 22, 16), bei mir habe ich geschworen, ist der Ausspruch des Ewigen, und bei Isaak steht (Bereschit 26, 3), und ich erfülle den Schwur, den ich deinem Vater Abraham geschworen habe, und zu Jaakob wurde gesagt (Bereschit 35, 11), ich bin der allmächtige Gott, sei fruchtbar und mehre dich, Er schwur ihm zu als der allmächtige Gott (Midrasch Tanchuma).
bei Dir. Bei dem großen Namen, der in Ewigkeit dauert.
נשבעת להם בך, לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה, לא בשמים ולא בארץ, לא בהרים ולא בגבעות, אלא בך, שאתה קיים ושבועתך קיימת לעולם, שנאמר בי נשבעתי נאם ה' (בראשית כ"ב ט"ז), וליצחק נאמר והקמתי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך (שם כ"ו ג'), וליעקב נאמר אני אל שדי פרה ורבה (שם ל"ה י"א), נשבע לו באל שדי · (רש"י מגמ' דברכו' דף ל"ב ע"א) · ותדבר אלהם ארבה וגו' אשר אמרתי, דבור בלא אמירה, ואחריו הגעת הדברי' כמות שהן, והראוי לפי דרכי הלשון ותדבר אליהם לאמר ארבה וגו', או ותדבר אליהם להרבות וגו' וגו' וכל הארץ הזאת אשר אמרת אתן לזרעם. והנה בגדר זמן התפלה הזאת מתי היתה, אם קודם שירד משה מן ההר, או אחרי עלותו שנית, מצאתי לרז"ל דעות שונות, בילמדינו פרשת שלח לך איתא, אל תרפה את ידך בשעת כעסו, ממי אתה למד, ממשה, בשעה שעשו ישראל את העגל, אמר לו הקב"ה לך רד, אמר משה שעת כעס הוא איני צריך לדבר עכשיו, ירד מן ההר, ובדקו ג' בדיקות כמפורש שם, ואמר שהמתין כל כך שב להקב"ה ונרצה לו ע"כ. (הועתק מתוספת רש"י כ"י שבידי), ותהי' א"כ התפלה הזאת היא בעצמה הנזכרת במשנה תורה (דברי' ט' כ"ו), בשנוי לשון קצת, אולם הטעם בהם שוה. ושם נזכרה אחרי רדתו מן ההר, וזה הדרך במר הראב"ע, כי לדעתו לא יתפלל משה בעד ישראל כל זמן שהיתה עבודה זרה בידיהם (וזהו מתוק מליצת חז"ל שקראוהו שעת כעס), אלא ירד וביער העגל, ואח"כ שב להתפלל בארבעי' יום, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ואולם בואלה שמות רבה שנינו, אמר משה אם מניח אני את ישראל ואורד לי, אין לישראל תקומה בעולם, אבל איני זז מכאן עד שאבקש עליהם רחמים, מיד התחיל משה ללמד עליהם סניגורי' וכו', וזהו הדרך שבחר בו הרמב"ן ז"ל, ולדעתו היו שם שתי תפלות, האחת קודם רדתו מיד כשאמר הקב"ה הניחה לי ויחר אפי בהם, ונחם השם על הרעה אשר דבר לכלותם, אבל לא נתרצה להם עדיין, רק אמר נחמתי לא אעשה בהם כלה, וכיון שהי' לו פנאי ירד משה ושרף את העגל והרג עובדיו, ואח"כ אמר לעם אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם שימחול להם לגמרי, וכן משמע ממשמעות הכתובי' [°והתפלה הנזכרת שם גם הרמב"ן יודה שהיא התפלה הנזכרת כאן שהיא הראשונה, בעבור הטעם והענין השוה בשתיהן, אף כי יש בהן קצת שנוי בלשון, והתפלה השנית לא נזכרה שם, כי מי יוכל לכתוב כמה תחנונים ובקשות אשר התנפל עליהם ארבעים יום°], ובאור מה שנזכר מן התפלה הזאת במשנה תורה תמצא שם אי"ה: (טו) לחת כתבים, בעבור האותיות הנכתבות על הלוחות נקראו הלוחות כתובים: מזה ומזה הם כתבים, בירושלמי דשקלים נחלקו רבותינו ז"ל, כיצד היו הלחות כתובים, יש אמרו חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה, והנראה לדעתם זאת היו האותיות מפולשות מעבר אל עבר, וזהו כתבים משני עבריהם, והיו נקראות מצד האחד כסדרן, ומצד השני למפרע, ועל כן אמר רב חסדא (בשבת דף ק"ד ע"א ובמגילה דף ב' ע"ב) מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין, ואמר (שם בשבת) כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ כגון נבוב בובן רהב בהר סרו ורס, ויש אמרו עשרה על לוח זה ועשר' על לוח זה, ויתכן לפי הדעה הזאת שהיו חמשה מהן כתובי' על העבר האחד וחמשה על העבר שכנגדו, וזהו כתבי' משני עבריהם וגו'. ולדעת ר"ש בן יוחאי היו עשרי' על כל לוח, ונכתבו כל עשרת הדברי' על כל עבר ועבר, וזהו כתבים משני עבריהם, והוסיף לאמר מזה ומזה הם כתבים, להגיד שכל מה שהי' כתוב בעבר הזה, היה כתוב גם בעבר שכנגדו. ועוד שם דעת ר' סימאי שהיו ארבעים על כל לוח, והשעור לדעת ר' סימאי שהיו עשרת הדברי' כתובי' פעם אחת מלמעלה למטה ופעם השנית מלמטה למעלה, וכן בעבר שכנגדו, נמצאו ארבעי' על כל לוח, וזהו שכפל הכתוב כתבם משני עבריהם, מזה ומזה הם כתבי', ענין משני עבריהם, על שני שטחי הלוחות, ומזה ומזה על ג' הקצוות מעלה ומטה, ולפי משפט השכל נכפלו הדברי' כל כך לדעת ר' סימאי, כדי שמכל צד שיאחז משה את הלוח בידו יוכל לקרוא בהבטה ראשונה כל עשרת הדברי', מבלי שיצטרך להפכו מלמטה למעלה, או מעבר לעבר. (מדברי בעל עין יעקב במס' שקלים): (טז) מעשה אלהים המה, הוא בכבודו עשאן, לא כלוחות השניות שפסלן משה, והזכיר פה מעלת הלוחות לומר שעם כל זה לא נמנע משה מלשברם, כי חרה לו. חרות, לשון חרת ומרע אחד הוא [°ר"ל בחלוף אותיות דטלנ"ת°], שניהם לשון חקוק אנט"לייר בלע"ז. (רש"י), ובל"א (איינהויאן, איינשניידן):
V. 13. Diese Erinnerung an die Erzväter und an die ihnen gegebene eidliche Zusicherung dürfte wohl nicht in dem Sinne zu verstehen sein, als ob diese Zusicherung der beabsichtigten Vernichtung des Volkes entgegenstehe. Denn durch die zugleich angedeutete Neubildung eines großen Volkes aus Mosche Nachkommenschaft würde ja gleichwohl diese Zusicherung sich erfüllen. Mosche Nachkommen sind doch auch Abrahams, Isaaks und Jakobs Nachkommen. Vielmehr scheint diese Erinnerung in tieferem Zusammenhange mit Mosche ganzer bisherigen Betrachtung und der darauf gegründeten Bitte zu stehen und folgt daher als Schlussunterstützung dieser Bitte nach. Zuerst wird durch Nennung Abrahams, Isaaks und Jakobs an den edlen Keim erinnert, aus dem dennoch dieses ganze jetzt "hartnäckige" Volk entsprossen, der doch von so urkräftigem, sittlichem Adel gewesen sein muss, daß dem Abraham ein gleich edler Isaak und dem Isaak ein gleich edler Jakob gefolgt, und der daher gewiss in dem ihm entsprossenen Volke nicht ganz verloren sein kann, somit sicher im Laufe der Zeit sich durcharbeiten und ihrem Ursprunge ähnliche Menschen erzeugen wird. Ferner wird durch Erinnerung an den Eid hervorgehoben, daß doch die Gewissheit eben dieser unverlierbaren Würdigkeit, oder doch der unverlierbaren Fähigkeit würdig zu werden, bei dem Eide vorgeschwebt haben müsse, sonst würde eben nicht eidlich haben zugesichert werden können, daß die Nachkommen ein ewiges Anrecht auf das Land haben sollen. Wie, wenn sie nun alle entarteten, und nicht einmal ein Mosche sich unter ihnen fände? Dieser Eid selbst setzt voraus, daß Abrahams Nachkommen in ihrer Gesamtheit nie so entarten können, daß sie nicht durch eine erziehende Gottesführung zum Bessern gebracht zu werden vermöchten, und eben an diese, bei der ganzen Erwählung Israels vorauszusetzende Erziehung zum Besseren, an diese notwendigerweise mögliche Zukunft appelliert Mosche, um die augenblickliche Vernichtung abzuwenden.
Wir haben daher, da uns der Nachdruck auf לעלם zu liegen scheint, den Akzenten gemäß, das אשר אמרתי אתן לזרעכם zusammen attributiv zu הארץ הזאת gefasst, so daß das ונחלו לעלם die einzige Aussage des Satzes bildet.