Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ציץ. כְּמִין טַס שֶׁל זָהָב הָיָה, רֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת, מַקִּיף עַל הַמֵּצַח מֵאֹזֶן לְאֹזֶן:
Stirnband, es war ein Streifen aus Gold, zwei Finger breit, und umgab die Stirn von einem Ohr bis zum anderen (Sab. 63b).
36.–43. DAS SCHAU-BLECH, DER KOPFBUND UND ANDERE PRIESTERLICHE GEWÄNDER
Schau-Blech von reinem Golde. Der Überlieferung zufolge war es zwei Finger dick und hatte die Ausdehnung der gesamten Stirn.
Heilig dem Ewigen. Wörtlich: »Heiligkeit dem Ewigen«. Diese Inschrift bezeichnet sowohl die weihevolle Hingebung des Hohepriesters an den Dienst Gottes wie sie auch den eigentlichen Zweck und Inhalt des Dienstes selbst widerspiegelt.
ציץ , כמין טס של זהב הי' רוחב ב' אצבעות , מקיף על המצח מאוזן לאוזן · (רש"י) , ולפי שנותנו על המצח נקרא ציץ , דבר נראה , וככה מציץ מן החרכים (ש"ה ב' ט') · (הרשב"ם והראב"ע) · פתוחי חתם , והאותיות היו בולטות בפניו , כיצד ? חופר את האותיות מאחריו , והוא מודבק על השעוה , עד שבולט , כ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"ט מה' כה"מ ה"ב) , והראב"ד כתב אינו חופר , אלא מכה בדפוס צורת האותיות מאחריו , עד שהאותיות בולטות בפניו , ואולם אין לשון פתוחי חתם נופל על ההכאה בדפוס · (כ"מ שם) · קדש לה' , בשני שטין, קד"ש בתחלת השטה למטה , ולה' בסוף השטה למעלה · (שבת דף ס"ג ע"ב, סוכה דף ה' ע"א ובתוספת שם , ובקצת ספרי' הנוסח' קד"ש למ"ד למטה) , ולכוונה זאת הקדים המתרגם האשכנזי בלשונו מלת השם למלת קדש :
V. 36. ציץ, in Lautverwandtschaft mit זיז und שׂישׂ, äußere und innere rege werdende Bewegung, heißt ציץ, das Hervorbrechen zur Sichtbarkeit und daher: die aufbrechende Blüte, ציצת ראש: das hervorquellende Lockenhaar. מציץ בין החרכים (Hohelied 2, 9): den Blick zwischen Gitter hervordringen lassen. Davon heißt wohl hier ציץ: etwas, was sich dem Anblicke in auffälliger Weise darbietet, augenfällig ist. Es war nach Schabbat 63b ein von Ohr zu Ohr reichendes, zwei Finger breites, goldenes Blech, welches die Inschrift: קדש לה׳ trug, den Gottesnamen in erster Linie; nach Maimonides הל׳ כלי המקדש IX, ר׳ אליעזר ברבי יומי 1 berichtet (dort), er habe es unter den Trophäen in Rom gesehen mit der Inschrift קדש לד׳ in einer Zeile, woraus Maimonides schloss, daß die zweizeilige Schreibweise nicht als unumgänglich statuiert sei.