Die Torah - Die fünf Bücher Mose
כרכב המזבח. סוֹבֵב; כָּל דָּבָר הַמַּקִּיף סָבִיב בְּעִגּוּל קָרוּי כַּרְכֹּב, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ בְּהַכֹּל שׁוֹחֲטִין אֵלּוּ הֵן גָּלְמֵי כְלֵי עֵץ כָּל שֶׁעָתִיד לָשׁוּף וּלְכַרְכֵּב, וְהוּא כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים חֲרִיצִין עֲגֻלִּין בְּקַרְשֵׁי דָּפְנֵי הַתֵּבוֹת וְסַפְסָלֵי הָעֵץ, אַף לַמִּזְבֵּחַ עָשָׂה חָרִיץ סְבִיבוֹ, וְהָיָה רָחְבּוֹ אַמָּה בְדָפְנוֹ לְנוֹי וְהוּא לְסוֹף שָׁלֹשׁ אַמּוֹת שֶׁל גָּבְהוֹ כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר גָּבְהוֹ פִּי שְׁנַיִם כְּאָרְכּוֹ, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קוֹמָתוֹ? מִשְּׂפַת סוֹבֵב וּלְמַעְלָה, אֲבָל סוֹבֵב לְהִלּוּךְ הַכֹּהֲנִים לֹא הָיָה לְמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת, אֶלָּא עַל רֹאשׁוֹ לִפְנִים מִקַּרְנוֹתָיו, וְכֵן שָׁנִינוּ בִזְבָחִים: אֵי זֶהוּ כַּרְכּוֹב? בֵּין קֶרֶן לְקֶרֶן; וְהָיָה רֹחַב אַמָּה, וְלִפְנִים מֵהֶן אַמָּה שֶׁל הִלּוּךְ רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים, שְׁתֵּי אַמּוֹת הַלָּלוּ קְרוּיִים כַּרְכּוֹב; וְדִקְדַּקְנוּ שָׁם וְהָכְתִיב תַּחַת כַּרְכֹּב הַמִּזְבֵּחַ מִלְּמָטָּה? לָמַדְנוּ שֶׁהַכַּרְכּוֹב בְּדָפְנוֹ הוּא וּלְבוּשׁ הַמִּכְבָּר תַּחְתָּיו? וְתֵרֵץ הַמְתָרֵץ תְּרֵי הֲווֹ, חַד לְנוֹי וְחַד לַכֹּהֲנִים דְּלֹא יִשְׂתָּרְגוּ, זֶה שֶׁבַּדֹּפֶן לְנוֹי הָיָה, וּמִתַּחְתָּיו הִלְבִּישׁוֹ הַמִּכְבָּר וְהִגִּיעַ רָחְבוֹ עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ, וְהוּא הָיָה סִימָן לַחֲצִי גָּבְהוֹ, לְהַבְדִּיל בֵּין דָּמִים הָעֶלְיוֹנִים לְדָמִים הַתַּחְתּוֹנִים; וּכְנֶגְדּוֹ עָשׂוּ לְמִזְבַּח בֵּית עוֹלָמִים דֻּגְמַת חוּט הַסִּקְרָא בְאֶמְצָעוֹ, וְכֶבֶשׁ שֶׁהָיוּ עוֹלִין בּוֹ אַעַ"פִּ שֶׁלֹּא פֵרְשׁוֹ בְּעִנְיָן זֶה, כְּבָר שָׁמַעְנוּ בְּפָרָשַׁת מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת – לֹא תַעֲשֶׂה לוֹ מַעֲלוֹת בְּכֶבֶשׁ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא כֶּבֶשׁ חָלָק, לָמַדְנוּ שֶׁהָיָה לוֹ כֶּבֶשׁ; כָּךְ שָׁנִינוּ בַּמְּכִילְתָּא. וּמִזְבַּח אֲדָמָה הוּא מִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת, שֶׁהָיוּ מְמַלְּאִין חֲלָלוֹ אֲדָמָה בִמְקוֹם חֲנִיָּתָן, וְהַכֶּבֶשׁ הָיָה בִּדְרוֹם הַמִּזְבֵּחַ, מֻבְדָּל מִן הַמִּזְבֵּחַ מְלֹא חוּט הַשַּׂעֲרָה, וְרַגְלָיו מַגִּיעִין עַד אַמָּה סָמוּךְ לְקַלְעֵי הֶחָצֵר שֶׁבַּדָּרוֹם, כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר עֶשֶׂר אַמּוֹת קוֹמָתוֹ, וּלְדִבְרֵי הָאוֹמֵר דְּבָרִים כִּכְתָבָן – שָׁלֹשׁ אַמּוֹת קוֹמָתוֹ – לֹא הָיָה אֹרֶךְ הַכֶּבֶשׁ אֶלָּא עֶשֶׂר אַמּוֹת, כָּךְ מָצָאתִי בְּמִשְׁנַת אַרְבָּעִים וְתֵשַׁע מִדּוֹת, וְזֶה שֶׁהוּא מֻבְדָּל מִן הַמִּזְבֵּחַ מְלֹא הַחוּט, בְּמַסֶּכֶת זְבָחִים (דף ס"ב) לְמָדוּהוּ מִן הַמִּקְרָא:
Die Einfassung des Altars, die Einfassung jedes Gegenstandes, die im Kreis um ihn herumgeht, wird כרכב genannt, wie wir in הכל שוחטין (Chul. 25a) gelernt haben, folgendes sind unfertige Holzgeräte, alles, was man noch polieren und mit einer Einfassung versehen wird; das ist, gleich jenen runden Einschnitten, die man an den Brettern der Wände von Kasten und Holzstühlen macht; auch am Altare mache einen Einschnitt ringsum. Dessen Breite sei 1 Elle, an der Wand zum Schmuck, und er befinde sich am Ende von 6 Ellen der Höhe nach den Worten dessen, der sagt, die Höhe des Altares betrug das Doppelte seiner Länge; und wie verstehe ich, 3 Ellen seine Höhe? Vom Rande des oberen Absatzes an aufwärts; aber ein um alle Seiten herumgehender Absatz, auf dem die Priester gehen sollten, war nicht am kupfernen Altar, sondern nur oben auf dem Altar innerhalb der Hörner; so lernen wir auch in Sebachim (62a), welches ist die Einfassung? Zwischen einem Horn und dem anderen; ihre Breite war eine Elle; innerhalb dieser war eine Elle als Fußweg für die Priester; diese beiden Ellen wurden Einfassung genannt; dann fragen wir dort, es steht doch, unterhalb der Einfassung des Altars, an der unteren Hälfte; daraus entnehmen wir doch, daß die Einfassung an der Wand war und das einhüllende Gitter unterhalb derselben? Darauf antwortet dort der Talmud, es waren zwei Einfassungen, eine zum Schmuck und eine für die Priester, daß sie nicht ausglitten; die an der Wand war zum Schmuck, man bekleidete den Altar unten mit dem Gitter, dessen Breite bis zur Hälfte des Altares reichte; daraus ergibt sich, daß das Gitter eine Elle breit war; diese Einfassung war auch das Zeichen für die Hälfte der Höhe, um zwischen dem oberen Blute und dem unteren zu unterscheiden; ihr entsprechend machte man am Altare des Tempels, in dessen Mitte, eine Art roter Linie. Obschon er die Anhöhe, auf der man zum Altar emporstieg, in diesem Abschnitt nicht erklärt, so haben wir sie bereits aus dem Abschnitt (20, 21), einen Altar von Erde mache mir, entnommen, steige nicht auf Stufen empor, mache keine Stufen an seiner Anhöhe, sondern mache eine glatte Anhöhe; daraus lernen wir, daß er eine Anhöhe hatte; so lernen wir in der Mechilta. Einen Altar aus Erde, das ist der kupferne Altar, dessen Hohlraum man mit Erde füllte da, wo sie lagerten (Mid. III); die Anhöhe war im Süden des Altares, eine Haaresbreite vom Altar getrennt, ihr Fuß reichte bis zum Abstand von einer Elle an die Vorhänge des Vorhofes im Süden heran, nach dem, der sagt, daß der Altar 10 Ellen hoch war. Und nach dem, der sagt, es war wörtlich, wie geschrieben steht, 3 Ellen seine Höhe, betrug die Länge der Anhöhe nur 10 Ellen; so habe ich in der Mischna מ"ט מדות gefunden; und daß die Anhöhe eine Haaresbreite vom Altare getrennt war, lernen wir im Traktat Sebachim (62b) aus dem Vers heraus.
Umring. In halber Höhe um den Altar lief eine Leiste, wahrscheinlich aus Kupfer angefertigt, die auf einem ehernen oder kupfernen Gitterwerk von dreißig Zoll Höhe ruhte. Der Überlieferung zufolge betrug die Breite dieser Leiste eine Elle. Die Priester scheinen sie benutzt zu haben, um darauf zu stehen. An dem Gitterwerk waren Ringe zum Tragen des Altars befestigt.
Hohl von Brettern. Der Altar bestand aus hölzernen mit Metall bedeckten Brettern, so daß im Innern ein Hohlraum entstand. Raschi erklärt, daß der Befehl in XX, 21: »einen Altar von Erde sollst du Mir machen«, bedeutete, daß ein Wall von Erde, an Umfang dem Hohlraum des Altars entsprechend, aufgehäuft wurde, und daß der Altar darauf wie ein Gehäuse aufgesetzt wurde.
כרכב, סובב, כל דבר המקיף סביב בעגול נקרא כרכב וכו', והוא כמו שעושי' חריצין עגולין בקרשי דפנות התיבות וספסלי העץ, אף למזבח עשה חריץ סביבו, והי' רחבו אמה בדפנו לנוי, והוא לסוף שש אמות של גבהו, לדברי האומר גבהו פי שני' כארכו · (רש"י), והנה כאן כתב הרב ז"ל שהי' חריץ, ובש"ס (דזבחי' דף נ"ט ע"ב וס"ב ע"א) הזכיר שהי' בליטה, והרב בעל מעשה חושב השוה ב' הלשונות, וכת' שהי' באמת בליטה, ואולם הבליטה הזאת לא היתה חלקה כי אם חרוצה, והבליטה נקראת בל"א (אויסלאדונג, בוכט), ואם הי' חריץ צריך לתרגמו (האהל לייסטי) : עד חצי המזבח, שהוא סוף האמה החמשית, והוא חצי גובה המזבח עם הקרנות לדברי ר' יוסי, ועד שם הוא מקום הדמי' הנתנין למטה, ויב"ע בתרגומו הוסיף באור ואמר שהי' המכבר הזה לתועלת, שאם יפול עץ או גחלת מעל המזבח יקבלו המכבר, ולא יגיע לארץ, והכהני' לוקחי' אותו מן המכבר, ומחזירין אותו על המזבח, משמע שהי' המכבר יוצא קצת מדופן המזבח, לקבל דבר הנופל מעליו · (ודע שבמקצת הספרי' שבדפוס נכתב ברש"י בפסוק ה' בזה"ל והגיע רחבו (של מכבר) עד חצי המזבח, נמצא שהמכבר רחב אמה, והוא הי' סימן וכו', ואולם בשני הכ"י שבידי, וכן בדפוס וויניצי' ובשאר דפוסים ישנים תיבות הללו נמ"לא שהמכב"בר רח"ב אמ"ה אינן, ובאמת אין להם שחר, כי היכן נמצא שלא הי' רחבו כי אם אמה ? אולי צ"ל נמצא שהכרכוב רחב אמה, שהוא הגיע מן קצה הרשת שהוא סוף האמה החמשית, עד סוף האמה הששית של גובה המזבח, נמצא שהי' רחבו אמה, אבל ממה שכתוב אח"כ בדברי רש"י והוא הי' סימן וכו', משמע דקאי על המכבר, ויותר נראה שטעות נפל במקצת הספרי'), והנה למעלה על המזבח לפני' מן הקרנות, שהיו אמה על אמה כנזכר, היה אמה אחת סביב לדריסת רגלי הכהנים, נשתייר אמה על אמה באמצע, והוא הי' מקו' המערכה · וכבש חלק ומשופע הי' לדרומו של מזבח, שבו היו עולין, והי' הכבש הזה רחוק מן המזבח כמלא חוט השערה, ורגליו מגיעין עד אמה סמוך לקלעי החצר שבדרום, בדברי האומר עשר אמות קומתו, ולרבי יהודה האומר דברי' כבתבן ג' אמות קומתו, לא הי' אורך הכבש, כי אם עשר אמות · (כ"כ רש"י בשם משנת מס' מדות) :
V. 5. Es soll dieses Siebnetz von dem כרכב bis zur Hälfte des Altars hinabreichen. Wir haben כרכב Vorsprung übersetzt. Es scheint wie קרקע von רקע, so auch כרכב von רכב abzuleiten sein. רכב: heißt auf einer Unterlage sich befinden, diese Unterlage selbst heißt: מרכב ,רֶכֶב und ,מרכבה, z.B. der Wagen. (Bei der Mühle hieß der Mühlstein רכב Der Analogie nach sollte man glauben, der untere, feste, heiße רכב, und der obere, bewegliche, die Friktion bewirkende ריחים, man hält jedoch allgemein רכב für den oberen). Wie wir bei den allgemeinen Betrachtungen noch näher sehen werden, bestand der Altar aus zwei, eigentlich drei wesentlichen Bestandteilen. Es waren eigentlich drei auf einander geschichtete Quadrate, von denen jedes untere in Länge und Breite das darauf folgende übertraf. Im zweiten Tempel war die Basis eine Elle hoch und zweiunddreißig Quadratellen breit, darauf stand ein Würfel von fünf Ellen Höhe und dreißig Quadratellen, auf welchem wieder sich ein Würfel von drei Ellen Höhe und achtundzwanzig Quadratellen erhob. Dieser letzte, drei Ellen hohe Würfel, auf dessen Oberfläche sich dann die vier קרנות eine Elle hoch erhoben, der eigentliche Altar, הראל, ruhte somit auf einer Unterlage, die nach allen vier Seiten eine Elle weiter hervorstand, und eine eine Elle breite Umgebung des Altars bildete, auf welcher derselbe umschritten werden konnte, und daher סובב genannt wird. Sie heißt im Texte כרכב, weil der obere Teil, der eigentliche Altar auf ihr ruhte. (Nach רבי war dieser סובב an dem Altare Mosche nicht ein wirklicher Vorsprung, sondern nur durch eine Verzierung angedeutet (Sebachim 62a).
עד חצי המזבח, bis zu fünf Ellen Höhe vom Boden. Das Siebnetz war somit eine Elle breit.