Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ואל הזקנים אמר. בְּצֵאתוֹ מִן הַמַּחֲנֶה:
שבו לנו בזה. וְהִתְעַכְּבוּ כָּאן עִם שְׁאָר הָעָם בַּמַּחֲנֶה, לִהְיוֹת נְכוֹנִים לִשְׁפֹּט לְכָל אִישׁ רִיבוֹ:
חור. בְּנָהּ שֶׁל מִרְיָם הָיָה וְאָבִיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקַּח לוֹ כָלֵב אֶת אֶפְרָת וַתֵּלֶד לוֹ אֶת חוּר (דהי"א ב'), אֶפְרָת זוֹ מִרְיָם כִּדְאִיתָא בְּסוֹטָה:
מי בעל דברים. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִּין:
Und zu den Ältesten sprach er, als er das Lager verließ. Bleibet für uns hier, bleibet hier bei dem übrigen Volke im Lager, um bereit zu sein, einem jeden seinen Rechtsstreit zu entscheiden. Chur, war der Sohn von Mirjam, und sein Vater war Kaleb; so heißt es (I Chr. 2, 19), Kaleb nahm sich Efrat, und sie gebar ihm Chur; Efrat ist Mirjam, wie in Sota (11b) steht. Wer ein Anliegen hat, wer eine Rechtssache hat.
Erwartet uns hier. Diese Aufforderung kam auf eine Anweisung, ins Lager zurückzukehren, hinaus. Sollten sie dann noch einmal zurückkommen, um sie zu treffen, so sollten sie nicht weiter als bis zu dieser Stelle gehen.
uns. Moses und Josua.
Chur. Siehe bei XVII, 10.
wer Rechtshändel hat. Moses hatte auf Jithros Rat Beamte zur Schlichtung von Streitigkeiten ernannt; aber diese schwierigen Fälle, in denen Moses sich sonst die Entscheidung vorbehalten hatte, sollten Aaron und Chur vorgetragen werden.
הזקנים , הידועים, הם שראו כבוד השם : שבו לנו בזה, שבו לשון המתנה ועכוב , כמו קום עלה בית אל ושב שם (בראשית ל"ה א'), וכן ת"א אוריכו לנא הכא (ערווארטעט אונש היר), ואין הכוונה שיעמדו שם כל היום וכל הלילה עד שובם, כי אמר והנה אהרן וחור עמכם , מי בעל דברי' יגש אלהם , ובמחנה יהיו בעלי הדברים ושם מקום המשפט , אבל הטעם שיעמדו ויבאו עד המקום ההוא . ולא יהרסו לעלות אפי' למקום יהושע : חור , בנה של מרי' הי' , ואביו כלב בן יפנה , שנאמר ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור (ד"ה א' ב' י"ט), אפרת, זו מרים, כדאי' בסוטה (דף י"א ע"ב)· (רש"י): מי בעל דברים, מי שיש לו דין : (טו) ויעל וגו' ויכס, וכבר כסה הענן בששה לחדש:(טז) וישכן, וכבר שכן הכבוד, כי כן כתוב וירד ה' על הר סיני (לעיל י"ט כ'), ועוד ומש' נגש אל הערפל אשר שם האלהי' (שם כ' י"ח): ויכסהו הענן, רבותינו (ביומא דף ד' ע"א וע"ב) חולקי' בדבר, יש מהם אומרי' אלו ששה ימים שמר"ח עד יום מתן תורה, ויכסהו הענן, להר (שהרי משה לא עמד שם כל אותן ששת הימים , כי אם הי' עולה ויורד, כמבואר בפ' יתרו) , ויקרא אל משה ביום השביעי לומר עשרת הדברות (והוא כמ"ד בז' נתנה תורה לישראל) , ומשה וכל ישראל עומדי' , אלא שחלק הכתוב כבוד למשה· וי"א ויכסהו הענן למשה ששת ימים לאחר עשרת הדברות, והם היו בתחלת מ' יום שעלה משה לקבל הלוחו', ולמדך שכל הנכנ' למחנ' שכינה טעון פרישה ששה ימים · (רש"י) · וגם הראב"ע פי' כשטה האחרונה שכסה הענן את משה ששת ימים , ולא ראהו אדם · והנה כתוב אחר כך ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן, ונאמר ויבא משה בתוך הענן, ולפי השטה הזו כבר הי' משה מכוסה בענן ששת ימים , וצריך לפרש תוך הענן הוא ראש ההר, ששם השם הנכבד נראה כאש אוכלת, ומשם קרא אל משה ביום השביעי, ויבא משה, שנכנס להלן ממקום שגבו בענן, אל תוך הענן, שהוא ראש ההר , אל הערפל אשר שם האלהים , וזהו שכפל לומר ויעל אל ההר, אחרי שכבר אמר (בפסוק ט"ו) ויעל משה אל ההר , והכוונה פה (בפסוק י"ח) שעלה אל ראש ההר ששם הכבוד , וכן כתב הראב"ע , אבל אין בכל זה די באר המשך הכתובים וכפילת המאמרים על אופנם· והנה אם נפרש הכתוב דרך כלל ואחריו פרט, כדרכו בספורים, כמו שכתבנו בהקדמת הספר, ובכמה מקומות מהבאור, יבואר לך המשך וסדר המאמרי' בלי לחץ כלל · זכר למעלה (בפסוק י"ג) שעלה משה אל הר האלהים, ומה שאמר אל הזקנים טרם עלותו (בפסוק י"ד), ואח"כ גמר הספור שפתח בו, ואמר דרך כלל, שמשה עלה אל ההר, והענן כסה את ההר, שבו פרט לך האיך הי' זה ? ואמר שהי' כבוד ה' שוכן על הר סיני, והענן כסה את ההר ששת ימים , וביום השביעי קרא ה' למשה מתוך הענן, ואחרי שהזכיר כבוד ה', באר (בפסוק י"ז) מראה הכבוד הזה , ובאיזו אופן הי' נראה לבני ישראל [°ויהי' הפסוק הי"ז כמו מאמר מוסגר , שאיננו עיקרי פה , רק בא אגב גררא , ולכן הסגירו המתרגם האשכנזי°] , ואח"כ גמר ספורו ואמר שכאשר קרא השם מתוך הענן , בא משה בתוך הענן , ויעל אל ההר , והי' העלי' בעצמה שזכר למעלה דרך כלל · זהו לדעתי באור הכתובי' לפי פשטות הענין, וכן מתורגם בל"א : כה
V. 14. שב׳ לנו wie: ימים רבים תשבי לי (Hoschea 3, 3). — בזה: hier, in der Nähe des Berges; ziehet inzwischen nicht weiter. — בעל דברים ,מי בעל דברים וגו׳, wörtlich: der Besitzer von Worten, im Gegensatz zum Sachbesitzer, also: derjenige, der einen Anspruch an den faktischen Besitz eines andern erhebt, der יגש, der hat zum Gerichte hinzutreten, nicht aber der Sachbesitzer. Darin liegt der Kanon: המוציא מחברו עליו הראי׳, derjenige, der ein Eigentumsrecht auf den Besitz eines andern beansprucht, hat den Anspruch zu beweisen, und so lange dieser Beweis nicht erbracht ist, liegt dem Besitzer nicht die Rechtsverteidigung seines Besitzes ob. Es heißt ferner nicht יבא אליהם, wie oben Kap. 18, 15 u. 16 בא אלי ,בא אלי, sondern יגש אליהם, und liegt in diesem Ausdruck ein im Verhältnis zu einem andern näheres Hintreten. Daher zugleich der Kanon: נזקקין לתובע תחלה, d.h. das Gericht hat sich auf die Sache des Klägers zuerst einzulassen, eine Regel, die eine vielseitige Anwendung findet, z. B. in gewissen Fällen, wo der Angeklagte eine Gegenklage hat, oder: daß der Verklagte in der Regel nicht ein Urteil provozieren kann, wenn der Kläger eine Sistierung des Urteils beantragt, oder allgemein: daß in der Regel der Kläger zuerst angehört werden muss, damit der Verklagte nicht ihm mit einem Teilzugeständnis zuvorkommt und damit die ihm sonst als מודה במקצת zukommende Eidespflicht illudiert (B. K. 46b, Ch. M. 24 ש׳׳ך daselbst).