Die Torah - Die fünf Bücher Mose
אם זרחה השמש עליו. אֵין זֶה אֶלָּא כְמִין מָשָׁל: אִם בָּרוּר לְךָ הַדָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שָׁלוֹם עִמְּךָ, כַּשֶּׁמֶשׁ הַזֶּה שֶׁהוּא שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, כָּךְ פָּשׁוּט לְךָ שֶׁאֵינוֹ בָא לַהֲרֹג אֲפִלּוּ יַעֲמֹד בַּעַל הַמָּמוֹן כְּנֶגְדּוֹ, כְּגוֹן אָב הַחוֹתֵר לִגְנֹב מָמוֹן הַבֵּן, בְּיָדוּעַ שֶׁרַחֲמֵי הָאָב עַל הַבֵּן וְאֵינוֹ בָא עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת (שם):
דמים לו. כְּחַי הוּא חָשׁוּב, וּרְצִיחָה הִיא אִם יַהַרְגֶנוּ בַּעַל הַבַּיִת:
שלם ישלם. הַגַּנָּב מָמוֹן שֶׁגָּנַב וְאֵינוֹ חַיָּב מִיתָה; וְאֻנְקְלוֹס שֶׁתִּרְגֵּם אִם עֵינָא דְּסַהֲדַיָּא נְפָלַת עֲלוֹהִי, לָקַח לוֹ שִׁטָּה אַחֶרֶת, לוֹמַר, שֶׁאִם מְצָאוּהוּ עֵדִים קֹדֶם שֶׁבָּא בַּעַל הַבַּיִת, וּכְשֶׁבָּא בַּעַל הַבַּיִת נֶגְדּוֹ הִתְרוּ בוֹ שֶׁלֹּא יַהַרְגֵהוּ, דמים לו – חַיָּב עָלָיו אִם הֲרָגוֹ, שֶׁמֵּאַחַר שֶׁיֵּשׁ רוֹאִים לוֹ, אֵין הַגַּנָּב הַזֶּה בָא עַל עִסְקֵי נְפָשׁוֹת, וְלֹא יַהֲרֹג אֶת בַּעַל הַמָּמוֹן:
Wenn aber die Sonne über ihm aufgegangen, das ist nur ein Gleichnis; wenn dir die Sache so klar ist, daß er dir friedlich gesinnt ist, wie die Sonne der Welt Frieden bringt; so sicher ist dir, daß er nicht töten will, auch wenn sich der Besitzer des Vermögens ihm entgegenstellen sollte; wenn z. B. der Vater einbricht, um das Vermögen des Sohnes zu stehlen, dann ist sicher, daß sich der Vater über den Sohn erbarmen würde und nicht an eine Bedrohung des Lebens denkt (Mech.). Hat er Blutschuld, er ist wie ein Lebender angesehen (er hat Blut), und es ist ein Mord, wenn ihn der Besitzer des Hauses tötet. Er soll bezahlen, der Dieb das Vermögen, das er gestohlen hat, und ist nicht todesschuldig; Onkelos, der übersetzt, wenn das Auge des Zeugen darauf gefallen ist, hat sich eine andere Deutung gewählt und sagt, daß, wenn ihn Zeugen angetroffen hatten, bevor der Besitzer des Hauses kam, und wie der Besitzer des Hauses gegen ihn kam, warnten sie diesen, er solle ihn nicht töten, dieser Blutschuld hat, durch ihn schuldig wird, wenn er ihn tötet; denn, nachdem Zuschauer dabei sind, hat der Dieb nicht mehr die Absicht, das Leben zu bedrohen, und würde den Besitzer des Vermögens nicht töten.
אם זרחה השמש עליו, כתב הרמב"ן ז"ל דרך הפשט ידוע, יאמר שאם חתר במשך בתים ונמצא שם במחתרת בלילה יהרג (שוודאי או להרוג או ליהרג בא), ואם זרחה השמש על הגנב, ואדם רואהו ומכירו, לא יהרג, אבל ישלם מה שגנב והוצי' משם ביום, וטעם השמש האור, לעיני הרואים, וכן לעיני השמש הזאת (שמואל ב' י"ב י"א), בגלוי עכ"ל, וכן פי' הרשב"ם והרא"ע, וחז"ל הוציאו מזה, מה שמש שלום בעולם (ובעת שתזרח יש שלום בין הבריות, ואין דרך הגנבי' לבא על עסקי נפשות), אף זה אם ידוע (ובדור הדבר כשמש) שבשלום עמו (ולא בא להרוג, כגון האב הבא במחתרת על בנו, וביוצא בו, שאינו בא על עסקי נפשות, כי אם לגנוב), והרגו, הרי זה חייב, וכ"כ הרא"ד ז"ל בפ"ע מה' גניבה שנראה לו שאע"פ שדרשו חז"ל אם זרחה השמש עליו דרך משל, אעפ"כ אינו יוצא מידי פשוטו, ביום אינו רשאי להרגו וכו', והרמב"ם ז"ל כתב שרשאי להרגו בין ביום ובין בלילה, וכן אי' במכילתא להדי', שהיום והלילה שוים לענין זה· ואנקלוס הלך בדרך אחר· שלם ישלם, אין הלשון הזה נופל כי אם על הדבר שאינו בעין, כגון על הקרן אם נאבד או נפסד הדבר, וכן על הכפל ותשלומי ארבעה וחמשה, ועל הקרן שהוא מחזיר בעין יאמר והשיב את הגזלה (ויקרא ה' כ"ג), וכן מלשון אם אין לו ונמכר בגנבתו משמע שאין הגנבה בעין, מעתה שעור הכתוב כך הוא, אם במחתרת ימצא וגו' אין לו דמים, והגנב פטור מתשלומין כדין חייבי מיתות שאין הב"ד מחייבין אות' בתשלומין, ואיכא למ"ד בגמר' (סנהדרין דף ע"ב ע"א) שאף הכלים שגנב ויצא, והם אצלו בעין, אינו צריך להשיב, כי קנה אותם בדמיו, אלא שאין הלכה כמותו, כל עוד שהם בעין, אבל אם הפסידם וודאי דפטור. אם זרחה השמש עליו דמי' לו, מעתה הוא כשאר כל אדם, וחייב לשלם קרן וכפל וד' וה', ואם אין לו נמכר [° וכן תיב"ע מוכח שפיכות אדם זכאי עלוי ואין איסתזיב מן ידוי שלמא ישלם וכו', ושב לפי זה על הסמוך לו, ואין צורך לפרש שמוסב על הפסוק שלפני פניו, כדעת הרא"ע והרמב"ן °]· בגנבתו, בעבור גנבתו:
aufgegangen, d. h. über dem Dieb. Wenn der Einbruch bereits nach Tagesanbruch stattfand (Ibn Esra, Nachmanides), so war es ein nicht mehr unumgänglicher Akt des Selbstschutzes, den Einbrecher zu töten. Daher galt in diesem Fall der Hausbewohner als Mörder.
seinetwegen. Für den ermordeten Einbrecher.
bezahlen soll er. Wer bei Tageslicht einbricht, ebenso natürlich der nächtliche Einbrecher, der lebend gefangen genommen wurde (Herxheimer).
um seinen Diebstahl. Nach der rabbinischen Lehre durfte der Dieb nicht verkauft werden, wenn der Wert des gestohlenen Tieres geringer als der für einen Sklaven übliche Preis war. Wurde der Dieb verkauft, so war maßgebend nur der effektive Wert des Gestohlenen, nicht etwa der vier- bis fünffache Wert, der bei der Rückerstattung angesetzt wurde.