Die Torah - Die fünf Bücher Mose
אם בעליו עמו. בֵּין שֶׁהוּא בְּאוֹתָהּ מְלָאכָה בֵּין שֶׁהוּא בִמְלָאכָה אַחֶרֶת, הָיָה עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁאֵלָה אֵינוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת עִמּוֹ בִּשְׁעַת שְׁבִירָה וּמִיתָה (שם):
אם שכיר הוא. אִם הַשּׁוֹר אֵינוֹ שָׁאוּל אֶלָּא שָׂכוּר, בָּא בִּשְׂכָרוֹ לְיַד הַשּׂוֹכֵר הַזֶּה, וְלֹא בִשְׁאֵלָה, וְאֵין כָּל הֲנָאָה שֶׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי עַ"יְ שְׂכָרוֹ נִשְׁתַּמֵּשׁ, וְאֵין לוֹ מִשְׁפַּט שׁוֹאֵל לְהִתְחַיֵּב בָּאֳנָסִין; וְלֹא פֵּרֵשׁ מַה דִּינוֹ, אִם כְּשׁוֹמֵר חִנָּם אוֹ כְשׁוֹמֵר שָׂכָר, לְפִיכָךְ נֶחְלְקוּ בוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שׂוֹכֵר כֵּיצַד מְשַׁלֵּם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כְּשׁוֹמֵר חִנָּם, רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר כְּשׁוֹמֵר שָׂכָר (בבא מציעא צ"ה):
Wenn der Besitzer bei ihm ist, sei es bei derselben Arbeit, sei es bei einer anderen Arbeit; wenn er nur bei ihm war, als jener sich die Sache von ihm geliehen hat, aber er braucht nicht bei ihm zu sein, während es zerbricht oder stirbt (Bab. mez. 95b). Wenn es gemietet ist; wenn der Ochs nicht geliehen, sondern gemietet ist, so ist er für die Miete in die Hand dieses Mieters gekommen, und nicht geliehen, und dieser hat nicht den ganzen Nutzen, da er ihn nur für die Miete benutzen darf; für ihn gilt nicht die Vorschrift dessen, der geliehen hat, auch für Notfälle zu haften. Der Vers erklärt aber nicht, welches seine Vorschrift ist, ob wie die des unbezahlten Hüters oder wie die des bezahlten Hüters; darum sind die Weisen Jsraels verschiedener Ansicht darüber, wie der Mieter bezahle; R. Meir sagt, wie der unbezahlte Hüter, R. Juda sagt, wie der bezahlte Hüter (Bab. mez. 80b).
בעליו עמו, במלאכתו, שהי' המשאיל במלאכת השואל בעת השאלה, פטור השואל באונסין: אם שכיר הוא, אם השור אינו שאול אלא שכיר: בא בשכרו, ליד השוכר הזה, ולא בשאלה, שאין כל הנאה שלו, שהרי ע"י שכרו נשתמש בו, ואין לו משפט השואל להתחייב באונסין, ולא פי' מה דינו, אם כשומר חנם או כשומר שכר, לפיכך נחלקו בו חכמי ישראל, שוכר כיצד משלם, ר"מ אומר כשומר חנם, ר"י אומר כש"ש עכ"ל רש"י ז"ל, ולדבריו לא פי' הכתוב בשוכר מענייני התשלומין דבר, כי לשון בא בשכרו מוסב על ביאת השור ליד השוכר, לתת טעם מדוע דין השוכר אינו כדין השואל. ויב"ע תרגם בא בשכרו, עאל פסידי' באגרי' כאלו אמר שהנזק יצא תמורת השכר, וכן מתורגם בל"א: (טו) וכי יפתה, ענין הפתוי, הבנין הקל ממנו הוא עומד, והוראתו נטיית הלב לדברים או ענינים המקבלים אל החוש והדמיון, ופעמי' שיתנגדו משפט השכל, כמו פן יפתה לבבכם (דברי' י"א ט"ז), אם נפתה לבי על אשה (איוב ל"א ט'), ויפת בסתר לבי (שם כ"ז), ולכן האנשי' שאין דעתם שלימה להשכיל, ויטעה לבם מהר לשמוע אל הדברי' המקובלי' בתחלת ענינם, יקראו פתאי', וכמו שאמר פתי יאמין לכל דבר (משלי י"ד ט"ו), והוא מלשון מהירות ופתאומית, כי עצת נפתלים נמהרה, והנכבד ממנו הוא יוצא, שהסית את הבתולה, ויטה את רצונה בדברי שקר: אשר לא ארשה, שאם ארשה חייב סקילה, כדכתיב במשנה תורה (דברי' כ"ב כ"ד): מהר ימהרנה, יפסוק לה מוהר, כמשפט איש לאשתו שכתוב לה כתובה וישאנה, כך פירש"י ז"ל, והוא כמ"ד כתובה דאורייתא, ועל דרך הפשט הכוונה על השלוחים והדורונות שהארוס משלח לארוסתו לדרכי הנשואין, והם הנקראים בלשון חז"ל סבלונות, ובלשון ארמי וערבי נקראי' מוהרי, ושעור הכתוב שישלח לה דרכי החופה והנשואין להיות לו לאשה, ואמר הכתוב בלשון הזה, ולא אמר שיקחנה לו, כי אין מצוה עליו שישאנה, רק אם רצה, ואם לא יחפוץ בה מתחלה יפרע· (מדברי הרמב"ן): (טז) אביה, שהוא זכאי בכסף קידושין בקטנה ונערה: כמהר הבתולת, כמהר אשר יתנו האנשים לבתולות הנשאות להם, והטעם כי פסלה בעיני הבחורי' ויצטרך אביה להרבות לה מתן, והם לא יתנו לה מהר, וראוי הוא שיפרענו המפתה, ואמרו רז"ל כי ענין המהר הזה הוא נקצב בענין האונס, והוא חמשים כסף· (מדברי הרמב"ן):
bei ihm. Da es dann die Pflicht des Eigentümers ist, auf sein eigenes Vieh aufzupassen.
geht es in sein Mietgeld ein. Wenn der Eigentümer Geld für den Gebrauch seines Viehes bekommt, so muß er auch das Risiko tragen.