Die Torah - Die fünf Bücher Mose
וירד ה' על הר סיני. יָכוֹל יָרַד עָלָיו מַמָּשׁ, תַּ"לֹ כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם (שמות כ'), מְלַמֵּד שֶׁהִרְכִּין שָׁמַיִם הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים וְהִצִּיעָן עַל גַּבֵּי הָהָר כְּמַצָּע עַל הַמִּטָּה וְיָרַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד עֲלֵיהֶם (מכילתא):
Und der Ewige ließ sich auf den Berg Sinai herab, ich hätte meinen können, daß Er sich auf den Berg Sinai selbst herabließ; darum steht (20, 22), daß vom Himmel aus ich mit euch gesprochen habe, das lehrt, daß Er die oberen und die unteren Himmel herabbog und über dem Berg ausbreitete wie eine Decke über einer Lagerstätte und der Thron Seiner Herrlichkeit sich auf diese herabließ (Mech.).
der Ewige stieg hinab. »Die Torah spricht in der Sprache der Menschen«, so daß der Hörer oder Leser die Erzählung zu verstehen vermag.
וירד ה', כתב הרא"ע כלל נכבד כעין מה שזכרנו למעלה מהמכילתא, דע כי נשמת האדם עליונה ונכבדת, ואין מדבר בעולם השפל כי אם האד', גם השומע הוא אד', שהמדבר אליו, הוא רוצה להבינו מה שיש בלבו' ויוכל המשכיל לחדש לשון רק שידוע הנמצא, וכל הלשונות בנויות על מתכונת דמות אדם, שהוא מורכב מנשמה שאינה גוף ומגוף שהוא מורכב מד' שרשי', והנה כאשר ידבר האדם לאדם בדברי אדם בלשון שהוא יודע, יבין דבריו ודמותם במתכונתם, ואם ירצה לדבר על שפלים מבני אדם יערוך להגביה מעלתם ולשומם כדמות בני אדם, עד שיבין השומע, על כן שמו ראש לארץ וראש לעפרות תבל (משלי ח' כ"ו), ופה, ותפתח הארץ את פיה (במדבר ט"ז ל"ב וכ"ו י'), גם ירך, מירכתי ארץ (ירמי' ו' כ"ב), ואמר יד הירדן (במדבר י"ג כ"ט), בלב ים (לעיל ט"ו ח'), ורבי' ככה, והנה הכל בדברי משל כי אין לים לב, ועוד כי ישימו אבר מן הגוף כדמות כל הגוף ואמר מות וחיי' ביד הלשון (משלי י"ח כ"א), ורבי' ככה, וכאשר יבקש האדם לדבר על נכבדי' ממנו, מוריד מעלתם עד שידמה לאדם כאלו הם בדמות אדם כדי שיבין השומע, אמר והאיש גבריאל (דניאל ט' כ"א), וזרעתיו ומרגלתיו וגו' וקול דבריו כקול המון (שם י' ו'), והדרך הזאת תפשו בעליון העליוני', אמר וכובע ישועה בראשו (ישעי' נ"ט י"ז), כי פי ה' דבר (שם א' כ' ומ' ה' ונ"ח י"ד), עיני ה' אל צדיקים (תהלים ל"ד ט"ז), פני ה' בעושי רע (שם י"ז), ותחת רגליו (לקמן כ"ד י'), ועל זה הדרך וירד ה' ויעל ה' מעל אלהים, כי הכל מלא כבודו, ובפ' כי תשא אתן לך משל בטעם הירידה' והעליי' עכ"ל, וכבר זכרנו ענין הירידה והעליי' והשאלתם כלפי מעלה בפ' נח (בראשית י"א ה') בשם הרמב"ם ז"ל, פי' בפנות מחשבות המשכיל אל ענין פחות ממנו במדריגה, יאמר עליו שירד (האט זיך הראב געלאזן), ובהסתלקו ממנו יאמר עליו שעלה (האט זיך ערהאבן) ע"ש· ויקרא ה' אל משה וגו', כדי שיכירו ישראל גודל מעלת משה שקראו השם לאזניהם אל ראש ההר אשר שם הכבוד הנגלה להם· ויעל משה, למעלה קרוב לראש ההר, ששם הכבוד מחיצה לעצמו, כי לא נגש משה אל הערפל אשר שם האלהי' עד לאחר מתן תורה ובשעת מתן תורה עמד בין ה' ובין ישראל להגיד להם את דבר ה' כמ"ש אנכי עמד וגו' (דברים ה' ה')· (מדברי הרמב"ן):
VV. 20-25. פן יהרסו וגו׳ לראות וגם הכהנים וגו׳ יתקדשו, nicht zu sehen, zu hören war ihre Aufgabe, und zwar zu hören mit dem vollen, klaren Sichbewußtwerden, daß das Wort objektiv, von außen an sie komme, daß sie Gott gegenüber stehen und Gott an sie sein Wort richte. Und auch die Priester — damals noch die Erstgebornen (siehe oben zu Kap. 13, 1), — die sonst als die Familien-Repräsentanten zu Gott beim Opfer hintreten, sollen sich nicht höher und heiliger, nicht Gott näher als das Volk dünken, und nicht in diesem Dünkel dem Volke vorandrängen, sollen vielmehr daran denken, daß auch für sie noch erst die Aufgabe sei: להתקדש, sich zu derjenigen Stufe der Heiligkeit, d. h. des absoluten Bereitseins für Gott, hinanzuarbeiten, die sie befähige, dem Volke voranwandelnd vorzuleuchten. Keiner, auch die Priester nicht, war bereits auf der Stufe, zu welcher erst das zu erwartende Gesetz alle hinauf rufen und hinauf erziehen werde. Daher die wiederholten Warnungen vor dem Vordrängen. Und selbst Mosche sollte sich unten beim Volke befinden in dem Augenblick, als Gott aus der Höhe sein Wort an Israel richtete. Mosche (V. 25) ging hinab zum Volke und sprach mit ihnen, da (Kap. 20, 1) sprach Gott alle die Worte, die folgen. Das Gesetz sollte nicht nur durch Mosche, sondern an Mosche wie an das Volk gerichtet sein.