Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ויהי ממחרת. מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה, כָּךְ שָׁנִינוּ בְּסִפְרֵי וּמַהוּ מִמָּחֳרָת? לְמָחֳרַת רִדְתּוֹ מִן הָהָר; וְעַל כָּרְחֲךָ אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אֶלָּא מִמָּחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁהֲרֵי קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה אִ"אֶ לוֹמַר "וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי וְגוֹ'", וּמִשֶּׁנִּתְּנָה תּוֹרָה עַד יֹהַ"כִּ לֹא יָשַׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם, שֶׁהֲרֵי בְי"ז בְּתַמּוּז יָרַד וְשָׁבַר אֶת הַלֻּחוֹת וּלְמָחָר עָלָה בְּהַשְׁכָּמָה וְשָׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם וְיָרַד בְּיֹהַ"כּ; וְאֵין פָּרָשָׁה זוֹ כְתוּבָה כַּסֵּדֶר, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר וַיְהִי מִמָּחֳרָת עַד שָׁנָה שְׁנִיָּה – אַף לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר יִתְרוֹ קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא, שִׁלּוּחוֹ אֶל אַרְצוֹ לֹא הָיָה אֶלָּא עַד שָׁנָה שְׁנִיָּה – שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר כָּאן וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ, וּמָצִינוּ בְמַסַּע הַדְּגָלִים שֶׁאָמַר לוֹ מֹשֶׁה "נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם וְגוֹ'"(במדבר י כט), אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ" (שם לא), וְאִם זוֹ קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה, מִשֶּׁשִּׁלְּחוֹ וְהָלַךְ הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁחָזַר? וְאִם תֹּאמַר, שָׁם לֹא נֶאֱמַר יִתְרוֹ אֶלָּא חוֹבָב, וּבְנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ הָיָה, הוּא חוֹבָב הוּא יִתְרוֹ, שֶׁהֲרֵי כָתוּב "מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה" (שופטים ד'):
וישב משה וגו' ויעמד העם. יוֹשֵׁב כְּמֶלֶךְ וְכֻלָּן עוֹמְדִים, וְהֻקְשָׁה הַדָּבָר לְיִתְרוֹ שֶׁהָיָה מְזַלְזֵל בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהוֹכִיחוֹ עַל כָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (פסוק יד) מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכֻלָּם נִצָּבִים:
מן הבקר עד ערב. אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? אֶלָּא כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם וּכְאִלּוּ נַעֲשֶׂה שֻׁתָּף לְהַקָּבָּ"ה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וַיְהִי עֶרֶב וְגוֹ' (שבת י'):
Am anderen 13 Tag, es war am Tag nach Jomhakipurim; so lernen wir im Sifre (Mech.), und was heißt, am anderen Tag? Am Tage, nachdem er vom Berge herabgekommen. Notwendigerweise kann man nicht anders sagen als am Tag nach Jomhakipurim; denn vor der Gesetzgebung kann man nicht sagen, ich tue die Satzungen Gottes kund (V. 16); und von der Gesetzgebung bis Jomhakipurim saß Mosche nicht, das Volk zu richten; denn am 17. Tamus kam er herab und zerbrach die Tafeln, und am anderen Tag stieg er früh am Morgen hinauf und blieb 80 Tage und kam am Jomhakipurim herab. Dieser Abschnitt steht nicht nach der zeitlichen Reihenfolge; denn der Vers, es war am anderen Tag (mit der Entlassung Jitros am Ende des Abschnittes), spricht vom zweiten Jahr, selbst nach der Meinung desjenigen, daß Jitro vor der Gesetzgebung kam; seine Entlassung in sein Land aber war erst im zweiten Jahr; denn hier heißt es (V. 27), Mosche entließ seinen Schwiegervater, und beim Aufbruch der Lager (im zweiten Jahr) finden wir, daß Mosche zu ihm sagte (Bamidbar 10, 29), wir ziehen zu dem Orte... verlasse uns doch nicht; wenn nun das vor der Gesetzgebung gewesen wäre (V. 27), daß er ihn entließ und er wegging, wo finden wir dann, daß er wiederkam? Solltest du aber sagen, dort (Bamidbar 10, 29) steht nicht Jitro, sondern Chobeb, und dieser sei ein Sohn von Jitro gewesen; Chobeb ist aber Jitro; denn es steht (Richt. 4, 11), von den Söhnen Chobabs, des Schwiegervaters von Mosche. Da saß Mosche... und das Volk stand, er saß wie ein König, und alle standen; diese Sache mißfiel Jitro, daß er die Ehre Jisraels geringschätzte, und er wies ihn deshalb zurecht; so heißt es, warum sitzest du allein und alle stehen (Mech.). Vom Morgen bis zum Abend; ist es möglich, dies wörtlich anzunehmen? Nur, jeder Richter, der wahrhaftes Recht um der Wahrheit willen spricht, wenn auch nur eine Stunde am Tag, dem rechnet es der Vers an, als hätte er sich den ganzen Tag mit Thora beschäftigt und als wäre er ein Verbündeter des Heiligen, gelobt sei Er, am Schöpfungswerk geworden, bei dem steht (Bereschit 1, 5), es war Abend, und es war Morgen... (Schabbat 10a).
13.—23. Jithros Rat an Moses. Ein Abschnitt, der von dem größten Interesse ist. Er gewährt Einblick in Mosis gesetzgeberische und richterliche Praxis.
am anderen Tage. Am Tage nach Jithros Ankunft.
das Volk zu richten. In den Uranfängen semitischen Gemeinschaftslebens war der Fürst zugleich Anführer im Krieg und oberste richterliche Gewalt.
ויהי ממחרת , לביאת יתרו , כן משמע מפשוטו של מקרא , וכן תרגם אנקלוס והאשכנזי , ורש"י ז"ל כתב (נוסחא שלפנינו בדפוס היא משובשת , עיין רא"ם , ואעתיק לך הנוסחא שבכ"י , והיא מתוקנת , ויש בה שנוי מעט מאותה נוסחא שהביא הרא"ם ז"ל) , ממחרת יום הכפורים היה , כך שנינו בספרי , ומהו ממחרת , ממחרת רדתו מן ההר , ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכפורים שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו , ומשנתנה תורה עד יה"כ לא הי' שהות למשה לשפוט את העם , שהרי בי"ז בתמוז ירד ושבר את הלוחות , ולמחרת עלה בהשכמה ושהה שמוני' יום וירד ביה"כ . ואין פרשה זו כתובה כסדר , שלא נאמרה עד שנה שניי' , שהרי נאמר כאן וישלח משה את חתנו , ומצינו במסע הדגלי' שאמר לו משה נוסעי' אנחנו אל המקום וגו' (במדבר י' כ"ט) , אל נא תעזב אתנו (שם ל"א) , ואם זו קודם מתן תורה , משנשלחו והלך , היכן מצינו שחזר , ואם תאמר שם חובב נאמר ולא יתרו ובנו של יתרו הי' , חובב הוא יתרו שהרי כתוב מבני חבב חתן משה (שופטי' ד' י"א) עכ"ל , כן היא הנוסחא בכ"י שבידי עם פי' הרשב"ם , ובכ"י השני' משנת רמ"ט כך היא הנוסחא , ויהי ממחרת , מוצאי יה"כ שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שניי' אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא , שילוחו אל ארצו לא הי' עד שנה שניי' , שהרי כך שנינו בספרי ויהי ממחרת מוצאי יה"כ הי' , ומהו ממחרת , למחרת רדתו מן ההר , ועל כרחך אי אפשר לומר אלא ממחרת יום הכפורים , שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר והודעתי את חקי האלהי' ואת תורותיו , ומשנתנה תורה עד יום הכפורים , לא ישב משה לשפוט את העם , שהרי בשבעה עשר בתמוז ירד ושבר הלוחות , ולמחרת עלה בהשכמה ושהה שמונים יום וירד ביה"כ , ואין פרשה זו כתובה כסדר שלא נאמרה עד שנה שניי' , שהרי נאמר כאן וישלח משה את חתנו , ומצינו במסע דגלי' שאמר לו נוסעי' אנחנו וגו' אל נא תעזב אתנו , ואם קודם מתן תורה , משנשלחו והלך היכן מצינו שחזר , וא"ת שם לא נאמר יתרו אלא חובב ובנו של יתרו הי' הוא חובב הוא יתרו שהרי כתוב ומבני חבב חתן משה , קשה הדבר לומר שלא ראו בניו של משה במתן תורה ולא עמדו על הר סיני , ובתנחומא לב יודע מרת נפשו (ולפיכך) ובשמחתו לא יתערב זר (משלי י"ד י') , אמר הקב"ה ישראל היו משועבדי' בטיט ובלבנים ויתרו יושב בהשקט ובבטח ובא לראות בשמחת תורה עם בניו ולפיכך וישלח משה את חתנו , ואחר כך בחדש השלישי כגיורת ושבוי' ומשוחררת שלא יתארסו עד ג' חדשי' עכ"ל בכ"י ההוא , והנוסחא הזאת היא היותר מתוקנת ועל ידה יתורץ כל מה שהקשה הרא"ם ז"ל , ועוד שבאו בה דברי חן שנשמטו בנוסח הדפוס , ולאהבתם הארכתי להעתיקם פה . והנה לפי זה אף לשטת האומר שקודם מתן תורה בא יתרו , צריכי' אנו לומר שלא הי' כל הספור הזה בזמן אחד , כי אם אחרי שהתחיל הכתוב בדבר יתרו גמר את כל הספור ההוא , שלא להפסיק בנתיי' , וכן דרך הכתוב , ובאמת הלך יתרו עם ישראל מרפידים לסיני לקבל התורה , ולא שלחו משה כי אם בשנה השניי' , כאשר נסעו מחורב , ודעת הרשב"ם ז"ל שאף קודם מ"ת יתכן לומר את חקי האלהי' ואת תורותיו כי דיני ממונות היו להם מעולם , אף כי אמרו רז"ל כי במרה נתנו להם דיני' כדכתי' שם שם לו חק ומשפט (לעי' ט"ו כ"ה) . מן הבקר עד הערב , לפי שהוא לבדו שופט את כל העם ואין לו מסייעים :
VV. 13. —15. In diesen und den folgenden Versen gewinnen wir eine Idee von dem Lagerleben unserer Väter während der vierzig Jahre der Wanderung in der Wüste. Bei der einfachen, leicht und kurz zu bewältigenden Tätigkeit für die tägliche durch Manna versorgte Nahrung, bei der von Mosche Dewarim 8, 4; 29, 4-5 und 2, 7 gegebenen Schilderung hinsichtlich ihrer übrigen Bedürfnisse, müssen wir uns sagen: der bei weitem größte Teil ihrer Tageszeit war von keiner sonst ein Volksleben mit Industrie, Handel und häuslicher Arbeit ausfüllenden Tätigkeit in Anspruch genommen. Was füllte ihre Zeit aus? Sie kamen zu Mosche oder zu den, wie uns eben hier berichtet werden soll, ihn vertretenden Männern דרש אלקים .לדרש אלקים, wie bereits zu Bereschit 25, 22 entwickelt, heißt: von Gott Belehrung und Hilfe suchen, umfasst somit alle Beziehungen, in welchen wir mit unserm Taten- und Geschickesleben zu Gott stehen und uns erhalten müssen, wenn Gott unser Gott sein soll. Es ist somit die allumfassendste Gottesanforderung, die der Prophet in den Worten ausspricht: דרשוני וחיו (Amos 5, 4), und דורשי ד׳ zu sein ein Titel, dessen würdig zu werden, mit unserm ersten bewussten Atemzuge unsere Aufgabe zu sein beginnt und erst mit unserm letzten Atemzuge endet. Indem aber Lehre und Hilfe von Gott suchen mit "Gott suchen" ausgedrückt wird, so ist damit die beseligende Wahrheit ausgesprochen, daß mit der Lehre und der Hilfe, die wir bei Gott suchen, wir Gott selber finden, Gott selber für den Kreis unserer kleinen und kleinsten Lebensbeziehungen gewinnen, Gott einführen in unser irdisches Dasein und unser ganzes Sein göttlich gestalten, wie Gott gesprochen: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. Die Zeit der Wüstenwanderung war daher die hohe Schule des jüdischen Volkes. Die Kenntnis der Gotteslehre in alle Schichten des Volkes zu verbreiten, war ihre Arbeit für alle kommenden Jahrhunderte; das Volk umstand Mosche von morgens bis abends, und er gibt V. 15 dessen Zweck im allgemeinen an: es kommt zu mir לדרש אלקי׳.