Die Torah - Die fünf Bücher Mose
אז ישיר משה. אָז כְּשֶׁרָאָה הַנֵּס עָלָה בְלִבּוֹ שֶׁיָּשִׁיר שִׁירָה. וְכֵן "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ" (יהושע י'), וְכֵן "וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת פַּרְעֹה" (מלכים א ז') – חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ, אַף כָּאן יָשִׁיר אָמַר לוֹ לִבּוֹ שֶׁיָּשִׁיר וְכֵן עָשָׂה – וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה', וְכֵן בִּיהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁרָאָה הַנֵּס אָמַר לוֹ לִבּוֹ שֶׁיְּדַבֵּר וְכֵן עָשָׂה – "וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע י'), וְכֵן שִׁירַת הַבְּאֵר, שֶׁפָּתַח בָּהּ אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, פֵּרֵשׁ אַחֲרָיו "עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (במדבר י"א), "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה" (מלכים א י"א), פֵּרְשׁוּ בוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת וְלֹא בָנָה, לִמְּדָנוּ שֶׁהַיּוֹ"ד עַל שֵׁם הַמַּחֲשָׁבָה נֶאֶמְרָה, זֶהוּ לְיַשֵּׁב פְּשׁוּטוֹ. אֲבָל מִדְרָשׁוֹ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִ"לִ "מִכָּאן רֶמֶז לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה" וְכֵן בְּכֻלָּן, חוּץ מִשֶּׁל שְׁלֹמֹה, שֶׁפֵּרְשׁוּהוּ בִּקֵּשׁ לִבְנוֹת וְלֹא בָנָה. וְאֵין לוֹמַר וּלְיַשֵּׁב לָשׁוֹן הַזֶּה כִּשְׁאָר דְּבָרִים הַנִּכְתָּבִים בִּלְשׁוֹן עָתִיד וְהֵן מִיָּד, כְּגוֹן "כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב" (איוב א'), "עַ"פִּ ה' יַחֲנוּ" (במדבר ט'), "וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן" (שם), לְפִי שֶׁהֵן דָּבָר הַהוֹוֶה תָמִיד וְנוֹפֵל בּוֹ בֵּין לְשׁוֹן עָתִיד וּבֵין לְשׁוֹן עָבָר, אֲבָל זֶה שֶׁלֹּא הָיָה אֶלָּא לְשָׁעָה, אֵינִי יָכוֹל לְיַשְּׁבוֹ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה:
כי גאה גאה. כְּתַרְגּוּמוֹ. (דָּ"אַ – בָּא הַכֵּפֶל לוֹמַר שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לַעֲשׂוֹת; כְּשֶׁהוּא נִלְחָם בַּחֲבֵרוֹ וּמִתְגַּבֵּר עָלָיו, מַפִּילוֹ מִן הַסּוּס, וְכָאן הַסוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם, וְכָל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי זוּלָתוֹ נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן גֵּאוּת, כְּמוֹ "כִּי גֵאוּת עָשָׂה" (ישעיהו י"ב), וְכֵן כָּל הַשִּׁירָה תִּמְצָא כְפוּלָה, עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ, וְכֵן כֻּלָּם). דָּבָר אַחֵר – כי גאה גאה, עַל כָּל הַשִּׁירוֹת וְכָל מַה שֶּׁאֲקַלֵּס בּוֹ, עוֹד יֵשׁ בּוֹ תּוֹסֶפֶת, וְלֹא כְמִדַּת מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאֵין בּוֹ:
סוס ורכבו. שְׁנֵיהֶם קְשׁוּרִים זֶה בָּזֶה וְהַמַּיִם מַעֲלִין אוֹתָן וְיוֹרְדִין לָעֹמֶק וְאֵינָן נִפְרָדִין (מכילתא):
רמה. הִשְׁלִיךְ, וְכֵן "וּרְמִיו לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא" (דניאל ג'). וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר רָמָה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר יָרָה, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ עוֹלִין לָרוּם וְיוֹרְדִין לַתְּהוֹם, כְּמוֹ "מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ" (איוב ל"ח), מִלְמַעְלָה לְמַטָּה:
Damals sang Mosche, damals, als er das Wunder sah, faßte er den Entschluß, das Lied zu singen (Zukunft); ebenso (Jos. 10, 12), damals sprach Josua; ebenso (I Kön. 7, 8), ein Haus baute er für die Tochter Pharaos, er dachte in seinem Herzen, es für sie zu bauen; auch hier ישיר (Zukunft), sein Herz sagte ihm zu singen, und er tat so; sie sprachen also, ich will dem Ewigen lobsingen; ebenso bei Josua, als er das Wunder sah, sagte ihm sein Herz, daß er spreche, und er tat so, er sprach vor den Augen Jisraels; ebenso beim Lied am Brunnen, wo er beginnt (Bamidbar 21, 17), damals sang Jisrael, erklärt er nachher, steige empor, Brunnen, rufet ihm zu; (I Kön. 11, 7) damals wollte Schelomo eine Opferhöhe bauen, dabei erklären die Weisen Jisraels (Schabbat 56b), er wollte bauen, aber er baute nicht; daraus lernen wir, daß das Jud der Zukunft die Absicht wiedergibt; das Gesagte erklärt den einfachen Sinn. Aber als Midrasch sagen unsere Lehrer s. A. (Sanhedrim 91b), hier ist in der Thora eine Andeutung für die Wiederbelebung der Toten, ebenso in allen diesen Beispielen, außer dem von Schelomo, das sie erklären, er wollte bauen, aber er baute nicht; man soll aber nicht sagen, daß man diesen Ausdruck ישיר wie andere Stellen, wo die Zukunft steht und doch die Gegenwart gemeint ist, erklären wolle; wie (Job 1, 5), so pflegte Job zu tun; (Bamidbar 9, 18, 20) auf Ausspruch des Ewigen lagerten sie, zuweilen blieb die Wolke; weil es sich dort um Dinge handelt, die sich immer wiederholten und auf welche sowohl die Form der Zukunft als auch die der Vergangenheit paßt, aber unsere Begebenheit, die nur damals vorkam, kann man nicht mit dieser Regel erklären. Denn Er ist hocherhaben, wie der Targum sagt (erhaben über den Hohen, und die Hoheit ist Sein). Andere Erklärung: die Verdopplung will uns sagen, daß Er eine Sache vollbrachte, die Fleisch und Blut nicht imstande sind zu tun; wenn ein Mensch mit dem anderen kämpft und ihn besiegt, stürzt er ihn vom Roß, hier aber schleuderte Er das Roß und seinen Reiter ins Meer; und auf alles, was von keinem anderen vollbracht werden kann, paßt der Ausdruck Erhabenheit, wie (Jeschajahu 12, 5), Er hat Erhabenes vollbracht; und so findest du im ganzen Lied doppelte Ausdrücke, die Macht und die Ahndung sind des Ewigen, und sie ward mir zur Hilfe; der Ewige ist der Mann des Krieges, Ewiger ist Sein Name, und so alle; alter Raschitext. Andere Erklärung: denn Er ist hocherhaben, über alle Lieder, und zu allem, was ich von Ihm rühme, möchte man noch hinzufügen, nicht wie bei einem irdischen König, den man rühmt, ohne daß er es verdient (Mech.). Roß und Reiter, beide waren miteinander verbunden, und das Wasser hob sie empor und schleuderte sie in die Tiefe, ohne daß sie getrennt wurden (Mech.). Schleuderte Er, warf Er; ebenso (Dan. 3, 21), und man warf sie in den Feuerofen. Der agadische Midrasch (Mech.) sagt, ein Vers sagt רמה, Er erhob sie, und ein Vers sagt ירה, Er schleuderte, das lehrt, daß sie zur Höhe emporstiegen und zur Tiefe hinabsanken, wie (Job 38, 6), wer hat ihren Grundstein hinabgesenkt, von oben nach unten.
KAPITEL XV
DAS LIED AM SCHILFMEER
1.—21. Diese durch seine poetische Glut wie durch lebensvolle Schilderung und den vom schnellen Ablauf der Ereignisse beherrschten Rhythmus bemerkenswerte Lied spiegelt deutlich das Gemisch von Schrecken, Triumph und Dankgefühl wider, das die israelitischen Heere während der Schicksalsstunden erfüllte, in denen sie sich den verfolgenden Heeren Pharaos gegenübersahen. In der jüdischen Literatur spricht man von ihm als »dem Lied« שירה, und der Sabbath, an dem es in den Synagogen gelesen wird, heißt danach שבת שירה.
Moscheh und die Kinder Israel. Moses improvisierte das Lied, und die Israeliten vereinten sich mit ihrem Führer im Lobgesang auf Gott. Wir haben hier wahrscheinlich den ältesten der uns bekannten nationalen Triumphgesänge vor uns.
dem Ewigen. Zu Seiner Ehre.
Roß und Reiter. In vier hebr. Worten wird die völlige Vernichtung der militärischen Macht Ägyptens beschrieben. Seine Kriegswagen und Pferde, die Hauptstützen seiner Stärke, wurden durch Gottes Macht unwiederbringlich zerstört.
אז ישיר , ידענו שמשפט הלשון בשירי' ובנבואות לשמש בעתיד במקום עבר , וזהו רגיל עד מאד , ולפי זה אם הי' אז ישיר התחלת השירה לא יקשה בעיניך היותו בזמן עתיד , כי כן דרך הלשון (וזהו דעת הרמב"ן והראב"ע) , ואולם לפי פשטות הכתוב נראה שעקר התחלת השירה הוא מן אשירה לה' , ואין דרך המקרא בהגדה פשוטית לחלוף את הזמנים , לכן פירש"י אז כשראה הנס עלה בלבו לומ' שירה וכן אז ידבר יהושע (יהושע י' י"ב) , וכן ובית יעשה לבת פרעה (מלכים א' ז' ח') , חשב בלבו שיעשה לה , אף כאן ישיר אמר לו לבו שישיר , וכן עשה ויאמרו לאמר אשירה לה' , וכן ביהושע כשראה הנס אמר לו לבו שידבר וכן עשה ויאמר לעיני ישראל , וכן שירת הבאר שפתח בה אז ישיר ישראל פירש אחריו עלי באר ענו לה (במדבר כ"א י"ז) , אז יבנה שלמה במה (מלכי' א' י"א ז') פירשו בו חכמי ישראל שבקש לבנות ולא בנה , למדנו שהיו"ד על שם המחשבה נאמרה עכ"ל , והוסיף לפרש ואין לומר וליישב לשון הזה כשאר דברי' הנכתבי' בלשון עתיד והן מיד (אף בהגדה פשוטית בלתי שירית ובלתי נבואית , ואין מקום להשגת הרמב"ן ז"ל על הרב) , כגון ככה יעשה איוב (איוב א' ה') , על פי ה' יחנו (במדבר ט' כ"ג) , אשר ישכן הענן (שם י"ח) , לפי שהן דבר ההוה תמיד ונופל בו בין לשון עתיד בין לשון עבר , אבל זה שלא הי' אלא לשעה אי אפשר ליישבו בלשון הזה ע"כ לשונו , והנה גם דברי הרמב"ן ז"ל בזה נכונים שהמספר ענין יעמיד עצמו בזמן שיחפוץ וירמוז למעשה , פעם יעמיד עצמו בזמן המעשה וידבר בו בענין הווה ועומד עליו בתחלתו ויאמר ישיר ישראל כאלו משוררי' לפניו וכו' אלא שעדיין לא תירץ הרב ז"ל איך יאמר על המשוררי' בהווה אז ישיר , וכן אלו דברי רש"י ז"ל באמת שבמלת אז העמיד המספר את עצמו בזמן הקודם לשירה , דהיינו בזמן שראה משה הנס , ואז היתה השירה עתידה , אבל רצון המשורר הי' בהווה שגמר בלבו לומר שירה וכן עשה , והוא מדוקדק מאד , והנך רואה שאמר אשירה לה' , על הרצון לשורר ( איך וויל זינגן ) , וכן אז ישיר (דאס זיך פאר גו זינגן) . ובחנם השיג הרב רמב"ן ז"ל על רש"י : לה' , אנקלוס תרגם קדם י"י , והאשכנזי (דעם עוויגען צו עהרען) , כי גם זה תשמושי הלמ"ד בלה"ק : לאמר , חז"ל דרשו על המלה הזאת , לפי שהי' מיותרת , אחרי שכבר כתב ויאמרו , ולמדו מזה שהיו כל ישראל עונין אחרי משה : כי גאה גאה , ענין גאה וגאון התרוממות וגדולה עם היציאה מן הגבול הרגיל , ומזה הענין ישית בגאון גליך (איוב ל"ח י"א) , כי גאו המים (יחזקאל מ"ז ה') , הטעם בכלם הרבוי והגדול עם העברת הגבול הרגיל , והמתגאה מרומם בעצמו במעלה יתר מן השעור והגבול הראוי , ולכך פירש"י כל שאי אפשר לעשות ע"י זולתו נופל בו לשון גאות , כמו כי גאות עשה (ישעי' י"ב ה') , כלומר דברי' העוברי' את שעור וגבול האפשר לזולתו , והנה בבני אדם הלשון הזה יבא על הרוב לגנאי , והוא תהלה ושבח להשם יתעלה המרומם באמת על כל גבול ושעור לאין תכלית , ולכך אמר אנקלוס בתרגומו וגיאותא דליה הוא , שלו לבדו יאות הגאון והגאוה , וכפל לשון גאה גאה המקור עם הפעל העבר כדרכו לפעמים (בנוסח רש"י שלפנינו הביאו מרש"י ישן שכפילת הלשון גאה גאה כדרך השרי' כמו עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה , ה' איש מלחמה ה' שמו , וכן כלם , והוא דבר תימה , כי הכפל בשירי לא יבא אלא בשתי דלתות לא בדלת אחת , כאשר הזכרנו בהקדמת השירה , וכמדומה שספר מוטעה בא ליד המדפיסי' , כי בשני הכ"י שבידי לא מצאתי את הדבר הזה) , ואנקלוס תרגם אתגאי על גיותניא וגיאותא דליה הוא , נתגאה על הגאים והגאוה שלו היא , נתגאה על הסוס המתגאה במלחמה ועל הגבור הרוכב בו , כי את שניהם רמה בים , ורש"י פי' על כל השירות וכל מה שאקלם בו עוד יש תוספת ולא כמדת מלך ב"ו שמקלסין אותו ואין בו עכ"ל , והוא מענין הגאון שזכרנו , שרוממות המעלה שלו עובר הגבול והשעור שאפשר לבני אדם לקלסו , ולכן תרגם האשכנזי (האט זיך האך ערהאבן געצייגט) , כי רוממות המעל' עם היציאה מן הגבול הרגיל יקרא בל"א (ערהאבנהייט) , ויאות לומר שהראה את עצמו מרומם ונשא על כל רוממות המעלה : רמה , תרגום של השליך וכן רומי קשת (תהלים ע"ח ט') , השליכם כמשליך אבן :
Kap. 15. V. 1. Die Eigentümlichkeit, daß אז häufig mit dem Futurum verbunden wird, wo es eine vom Standpunkt des Erzählenden vergangene Begebenheit einleitet, dürfte sich aus der Bedeutung dieser Partikel begreifen lassen. אזי ,אז, von אזה, verwandt mit חזה, dem geistigen Schauen des Unsichtbaren, Fernen, versetzt den Gedanken in die Nichtgegenwart, um das, was in einem nichtgegenwärtigen Momente der Vergangenheit oder Zukunft vorgegangen ist, im Vorgange erblicken zu lassen. Es wird daher dabei nicht die Zeitform gewählt, die dem Vorgange in seiner Zeitbeziehung zum Augenblick der Erzählung, sondern die dem Augenblick des Vorganges gemäß ist. In dem Augenblick war der Vorgang noch erst im Werden begriffen, somit zukünftig. אז שר würde heißen: damals hatte gesungen. אז ישיר: damals begann zu singen. Wo אז mit einem Präteritum verbunden ist und nicht die Bedeutung des Plusquamperfektum hat, somit das אז in den Moment des Vorganges versetzt, das Verbum aber aus dem Momente der Erzählung gesprochen ist, dürfte der Vorgang als bekannt vorausgesetzt und nur die Absicht sein, mitzuteilen, wann er vorgegangen. So אז הוחל לקרא וגו׳: daß die Berufung im Namen Gottes einmal einen Anfang genommen, ist vorausgesetzt, daß sie im Zeitalter Enosch begonnen, wird berichtet. Ebenso, wo אז das Fortschreiten in der Erzählung bezeichnet, nicht: damals, sondern: darauf bedeutet, wie: אז אמרה חתן וגו׳ (oben Kap. 4, V. 26) אז אמר שלמה (Kön. I. 8, 12), steht das Präteritum. Es bedarf dies jedoch noch eingehender Untersuchung. (Siehe V. 15.) —
שיר (verwandt mit שקר ,שכר ,שגר): die im Innern lebendig gewordenen Gedanken und Empfindungen produzieren, gewöhnlich eine begeisterte Äußerung dessen, was in einem äußern Vorgang dem Innern des Menschen offenbar geworden, was das sinnliche Auge nicht sieht, aber dem Auge des Geistes klar geworden. Daher in erster Linie: das Gott in der Geschichte besingende Wort. (Siehe Bereschit 9, 21.)
אשירה לד׳: Gott (Dat.), d. h. zu seiner Verherrlichung, zur Verbreitung seiner Erkenntnis möchte ich singen, wie unendlich hoch Er sich in dem, was wir hier erlebt, gezeigt. סוס ורוכבו, die von uns so gefürchtete Heeresmacht hat Er ins Meer geschleudert, Er, und nur Er hat in diesem ganzen Vorgang gehandelt. אשירָה möchte ich singen, möchte ein Seiner würdiges, meiner innern Erregung entsprechendes Wort finden. Wie ähnlich und doch wie verschieden dieses bescheidene, von Gott volle אשירה und jenes stolze, nur von sich erfüllte: Arma virumque cano, oder Je chante ce héros ete. — רמה kommt als Werfen vom Pfeilwurf רמה קשת vor und scheint daher nur dieses Geschoßwerfen zu bedeuten. (Auch das רמת לחי des Simson dürfte mit Hinblick auf den Umstand gesagt sein, daß er sich des Kinnbackens als Waffe bedient hatte). Verwandt erscheint es mit רמח, dem Wurfspieß. Siehe V. 4.