Die Torah - Die fünf Bücher Mose
אשר ישבו במצרים. אַחַר שְׁאָר הַיְשִׁיבוֹת שֶׁיָּשְׁבוּ גֵּרִים בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם:
שלשים שנה וארבע מאות שנה. בֵּין הַכֹּל, מִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק עַד עַכְשָׁו, הָיוּ אַרְבַּע מֵאוֹת, מִשֶּׁהָיָה לוֹ זֶרַע לְאַבְרָהָם נִתְקַיֵּם כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ, וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה הָיוּ מִשֶׁנִּגְזְרָה גְזֵרַת בֵּין הַבְּתָרִים עַד שֶׁנּוֹלַד יִצְחָק; וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְבַדָּהּ, שֶׁהֲרֵי קְהָת מִן הַבָּאִים עִם יַעֲקֹב הָיָה, צֵא וַחֲשֹׁב כָּל שְׁנוֹתָיו וְכָל שְׁנוֹת עַמְרָם בְּנוֹ וּשְׁמוֹנִים שֶׁל מֹשֶׁה, לֹא תִמְצָאֵם כָּל כָּךְ, וְעַל כָּרְחֲךָ הַרְבֵּה שָׁנִים הָיוּ לִקְהָת עַד שֶׁלֹּא יָרַד לְמִצְרַיִם, וְהַרְבֵּה מִשְּׁנוֹת עַמְרָם נִבְלָעִים בִּשְׁנוֹת קְהָת, וְהַרְבֵּה מִשְּׁמוֹנִים שֶׁל מֹשֶׁה נִבְלָעִים בִּשְׁנוֹת עַמְרָם, הֲרֵי שֶׁלֹּא תִמְצָא אַרְבַּע מֵאוֹת לְבִיאַת מִצְרַיִם, וְהֻזְקַקְתָּה לוֹמַר עַל כָּרְחֲךָ, שֶׁאַף שְׁאָר הַיְשִׁיבוֹת נִקְרְאוּ גֵּרוּת וַאֲפִלּוּ בְחֶבְרוֹן שֶׁנֶּאֱמַר "אֲשֶׁר גָּר שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק" (בראשית ל"ה), וְאוֹמֵר "אֶת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ" (שמות ו'), לְפִיכָךְ אַתָּה צָרִיךְ לוֹמַר "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" מִשֶּׁהָיָה לוֹ זֶרַע, וּכְשֶׁתִּמְנֶה ת' שָׁנָה מִשֶּׁנּוֹלַד יִצְחָק, תִּמְצָא מִבִּיאָתָן לְמִצְרַיִם עַד יְצִיאָתָן ר"י, וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ (מגילה ט'):
Den sie sich in Mizraim aufhielten, nach den anderen Niederlassungen, wo sie als Fremde in einem Lande verweilt hatten, das nicht ihnen gehörte (Mech.). 430 Jahre, im ganzen; von der Geburt Jsaaks bis dahin waren 400 Jahre; als Abraham Nachkommenschaft erhalten hatte, ging in Erfüllung, (Bereschit 15, 13) ein Fremdling wird dein Nachkomme sein; und 30 Jahre waren vom Bunde zwischen den Stücken, wo diese Bestimmung verhängt ward, bis zur Geburt Jsaaks. Man kann aber nicht sagen, im Lande Mizraim allein; denn Kehat gehörte zu denen, die mit Jaakob nach Ägypten gekommen waren; geh und rechne alle seine Jahre und alle Jahre seines Sohnes Amram und 80 Jahre von Mosche, so findest du doch nicht soviel; und notwendigerweise hatte Kehat schon viele Jahre gelebt, bevor er nach Mizraim hinabzog, und viele Jahre von Amram sind in den Jahren von Kehat enthalten, und viele Jahre von Mosche sind in den Jahren von Amram enthalten; du erhältst also keine 400 Jahre seit ihrer Ankunft in Mizraim bis dahin, und du bist notwendigerweise gezwungen, zu sagen, daß auch die anderen Niederlassungen Land der Fremde genannt werden, selbst Chebron, wie es heißt (Bereschit 35, 27), wo sich Abraham und Jsaak als Fremde aufhielten; ferner heißt es (6, 4), das Land ihres Aufenthaltes, wo sie als Fremde geweilt hatten; darum mußt du sagen, Fremde werden deine Nachkommen sein, beginnt mit dem Tage, da er einen Nachkommen erhielt. Und wenn du die 400 Jahre von der Geburt Jsaaks an rechnest, so findest du von ihrer Ankunft in Mizraim bis zu ihrem Auszug 210 Jahre; hier ist eine von den Stellen, an welchen die 70 Gelehrten in der vom König Ptolemäus verlangten Übersetzung vom Text abweichen (Meg. 9a).
vierhundertunddreißig Jahre. In Gen. XV, 13 ist die Periode der Bedrückung im voraus angekündigt; sie sollte vierhundert Jahre ausmachen, beginnend — entsprechend der rabbinischen Tradition — mit der Geburt Isaaks. Die dreißig hier nicht mitgerechneten Jahre sind vermutlich die zwischen dem Zeitpunkt der Voraussage der Bedrückung und der Geburt Isaaks (Luzzatto). Andere beziehen diese dreißig Jahre auf die Heldentat der Ephraimiter, die, dem Buch »Chronik« zufolge, einen Ausfall aus Ägypten bereits eine Generation vor dem Exodus gemacht hatten. Die Rabbinen sind der Ansicht, daß von diesen 430 Jahren die Israeliten eine Periode von 210 Jahren in Ägypten verbracht haben. Dies stimmt überein mit dem Bericht des Exodus und mit der in Kapitel VI gegebenen Geschlechterfolge.
אשר ישבו במצרים , אחר שאר הישיבות שישבו גרי' בארץ לא להם : שלשים שנה וארבע מאות שנה , בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ת' שנה , שמשהי' לו זרע לאברהם נתקיים כי גר יהי' זרעך (בראשית ט"ו י"ג) , ושלשי' שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרי' עד לידת יצחק , וא"א לומר בארץ מצרים לבדה שהרי קהת מן הבאי' עם יעקב הי' , צא וחשוב כל שנותיו וכל שנות עמר' בנו ושמנים של משה לא תמלאם כל כך , ועל כרחך הרבה שני' היו לקהת עד שלא ירד למצרים , והרבה משנות עמרם נבלעי' בשנות קהת והרבה משמנים של משה נבלעים בשנות עמרם , הרי שלא תמצא ד' מאות שנה לביאת מצרים , והוזקקת לומר על כרחך שאף שאר הישיבות נקראו גרות , ואפילו בחברון , כענין שנאמר אשר גר שם אברהם ויצחק (שם ל"ה כ"ז) , ואומר את ארץ מגוריהם אשר גרו בה (לעיל ו' ד') לפיכך אתה צריך לומר כי גר יהי' זרעך , משהי' לו זרע , וכשתמנה ת' שנה משנולד יצחק תמצא מביאתן למצרי' עד יציאתן מאתים ועשר שנים , וזה אחד מן הדברים ששנו הזקנים לתלמי המלך · (לשון רש"י) , ועדיין אין החשבון מדוקדק כל צרכו , שהרי כתוב ואברהם בן חמש שני' ושבעי' שנה בצאתו מחרן (בראשית י"ב ד') , ומעמד בין הבתרי' הי' אחר כך , ובן מאת שנה הי' בהולד לו את יצחק בנו , וא"כ לא עברו בין מעמד בין הבתרי' , ללידת יצחק כי אם עשרי' וחמש שנים על הרוב , ונצטרך לתרץ הענין כמו ששנו בסדר עולם אברהם אבינו הי' בן שבעי' שנה בשעה שנדבר עמו בין הבתרים שנאמר ויהי מקץ שלשי' שנה וארבע מאות שנה וגו' יצאו כל צבאות ה' וגו' , חזר לחרן ועשה שם חמש שנים שנאמר ואברהם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן , ויהי' ענין הכתוב לומר כי בצאתו מחרן ארץ מולדתו שלא חזר וראה עוד בית אביו הי' בן ע"ה שנים , ודעת הראב"ע שחשבון ד' מאות שנה הוא מיום שנולד יצחק ואלה השלשים שנה הנוספי' מספרם מיום שיצא אברהם מארץ מולדתו מאור כשדים ובא עם אביו אל חרן , כאשר כתוב ויבאו עד חרן וישבו שם (שם י"א ל"א) , ואברהם ישב עם אביו בחרן חמש שנים ובא אל ארץ כנען , והוא בן ע"ה שנים ולא שב אל חרן והנה כאשר נולד יצחק תמו שלשים שנה שיצא אברהם מאהלו כי הוא העקר כי לו נתנה ארץ הכנעני , והנה פי' ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שהיו גרים הם ואבותיהם [ככתוב כמעט וגרים בה (תהלים ק"ה י"ב וד"ה א' י"ו י"ט) , ואברהם אמר גר ותושב אנכי עמכם (בראשית כ"ג ד') ] שלשים שנה וארבע מאות שנה מיום שיצא אברהם מארץ מולדתו · והפירוש היותר מחוור מן הכל בעיני הרמב"ן ז"ל הוא שנאמר כי הגזרה היתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא כאשר הזכרנו והשלשים שנה האלו הם תוספת עליהם בעבור הדור ההוא , כי אם נגזר על האדם בחטאו גלות ועוני שנה או שנתי' והוא יוסיף פשע יוסיפו עליו גלות ויסורין שאין ענשו הראשון הבטחה לו שלא יענש עוד אם יוסיף סרה , והנה הי' על אברהם אבינו גזרה שיהי' זרעו גר בארץ לא להם ד' מאות שנה ושלא ישובו הנה עד דור רביעי כי לא שלם עון האמרי ולא היתה לו הבטחה רק באמרו כן יצאו ברכוש גדול , והוא מיד או מופלג כמה , וגם הוא על תנאי כמו שאמר וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכש גדול שיעמיד בדין את הגוי אם עשו כראוי לישראל לפי מעשיהם ולפי הנגזר עליהם , ועוד שאין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה אלא במקום שבועה , ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעי' וחטאים מאד ובטלו גם המילה דכתיב וימרו בי ולא אבו לשמע אלי איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרי' לא עזבו ואמר לשפך חמתי עליהם בתוך ארץ מצרים (יחזקאל כ' ח') , ועל כן נתארך גלותם שלשי' שנה , והי' ראוי שיתארך יותר אלא שצעקו והרבו בתפלה , וזה טעם ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם וגו' וישמע אלהי' את נאקתם וגו' (לעיל ב' כ"ג וכ"ד) , ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי (שם ג' ט') , וכתיב ונצעק אל ה' אלהי אבתינו וגו' (דברים כ"ו ז') , כי לא היו ראוי' להגאל מפני הקץ שבא אלא שקבל צעקתם עכ"ד :
V. 40. Es heißt nicht: ושלשים שנה וארבע מאות שנה ישבו בני ישראל במצרים, sondern: ומושב אשר ישבו וגו׳. Nun heißt מושב nirgend sonst die Zeitdauer des Wohnens oder Sitzens, sondern durchweg die Örtlichkeit des Wohnens oder Sitzens, Wohnsitz, Sitz. Einmal heißt es auch die Art des Sitzens. So bewundert die Königin von Seba beim Salomo (Kön. I. 10, 5) מושב עבדיו ומעמד משרתיו: die Art und Weise, wie seine Diener an seine Tafel gesetzt und seine Bedienten um seine Tafel gestellt waren. Wir glauben daher, auch hier den Sinn dahin verstehen zu dürfen: Dieselbe Art des Aufenthaltes, wie Israel in Mizrajim gewohnt, hatte vierhundertdreißig Jahre gedauert. Unmittelbar zuvor erfahren wir den letzten und prägnantesten Zug aus dieser Art des Aufenthaltes: sie wurden mit dem unfertigen Teig auf der Schulter aus dem Lande gejagt; in diesem einzigen letzten Moment konzentrierte sich noch das עברות, גרות und ענוי ihres Aufenthaltes in ungeschwächter Mächtigkeit. Und nun heißt es weiter: Dieses Fremdsein im Lande, das ihren Aufenthalt in Mizrajim charakterisierte, und alle die Ungeheuerlichkeiten erzeugte, hatte eigentlich vierhundertdreißig Jahre gedauert. So lange war Israel bereits als Fremdling, ohne berechtigte Heimat auf Erden, und es datiert dieses Geschick bis zu dem Augenblick zurück, in welchem ihrem Stammvater Abraham, der selbst ja als Fremdling auf fremdem Boden lebte, das Verhängnis des noch Jahrhunderte andauernden גרות angekündigt worden. Von Isaaks, des ersten זרע אברהם Geburt an waren vierhundert Jahre, von dem Tage an, an welchem das verhängnisreiche: ידוע תדע כי גר יהי׳ זרעך וגו׳ gesprochen worden, waren vierhundertdreißig Jahre verstrichen. Von Jakobs Einzug in Ägypten waren zweihundertzehn Jahre verflossen. Wenn, nach einer Überlieferung, die Siegesnacht Abrahams, ויחלק עליהם לילה (Bereschit 14, 15) die Nacht vom 14. auf den 15. Nissan gewesen, so kann jenes Verhängnis im ברית בין הבתרים am 15. Nissan ausgesprochen worden sein, und darin das בעצם היום הזה des folgenden Verses seine Erklärung finden.