Die Torah - Die fünf Bücher Mose

V. 3. כי שם ד׳ וגו׳, denn es ist nicht sein Wort, das er zu sprechen habe, er ist es nicht, in dessen Namen er Himmel und Erde auffordere, es ist Gott, dessen Name, dessen der menschlichen Erkenntnis zugängliche Waltungsweisen (vergl. Schmot 33, 19) er verkündet; Ihm, seinem und ihrem Meister, sollen sie die Größe geben, הבו גדל לאלקינו, in Seinem Namen erwartet er die Mitwirkung zu seinem Werk.

Die ersten drei Verse sind Einleitung zum שירה-Wort, das mit dem folgenden Verse beginnt. Berachot 21a wird an diesem כי שם ד׳ אקרא הבו גדל לאלקינו die Vorschrift der ברכת התורה לפניה, der vor dem Lesen aus der Tora zu sprechenden Beracha gelehrt. Wie Mosche hier, bevor er das Gotteswort der שירה begann, deren Bedeutung als Gotteswort, als Verkündung seines Namens aussprach, und damit die Aufforderung an seine Hörer verband, in diesem Sinne sein Wort anzuhören, und dies durch huldigende Hingebung an Gott zu betätigen, הבו גדל לאלקינו, so ist ja in Wahrheit die ganze תורה eine "Verkündung des Gottesnamens", die Offenbarung Gottes in der Welt, in der Menschheit, in Israel und in dem von Israel zu gestaltenden Leben, und namentlich wer hintritt zum Lesen und Vorlesen der תורה im Kreise seiner Genossen, spricht zuvor es aus, daß es תורתו, daß es die Gotteslehre sei, daß Er sie uns gegeben, und wie er selber in ברוך die Huldigung des Gehorsams an den Geber dieses Gesetzes ausspricht, so fordert er auch die zuhörenden Genossen zu gleicher ברוך-Huldigung auf: ברכו את ד׳ המבורך ganz gleichbedeutend mit dem הבו גדל לאלקינו. Ebenso wird Joma 37a überhaupt hieran gelehrt, einem den Gottesnamen verkündenden Ausspruch mit dem huldigenden Worte ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד oder dem zustimmenden sich anschließenden אמן zu begegnen. (Siehe Raschi Berachot daselbst; vergleiche zu Dewarim 8, 10; Bamidbar 6, 27)

וכן איתא במכלתא פ׳ בא וז׳׳ל: אין לי אלא אכילת מזון שטעון ברכה לפניו ולאחריו תורה מנין וכו׳ רבי חנינא וכו׳ אומר כי שם ד׳ אקרא .זה המברך הבו גדל לאלדינו אלו העונין אחריו ומה הן עונין אחריו ברוך ד׳ המברך לע׳׳ו לללל והנה הרמב׳׳ן בהשנותיו על הרמב׳׳ם בס׳ המצות על מצות עשה לפי דעתו השיג עליו במצוה טו׳ על שלא חשב ברכת התורה לפניה שהיא דאוריתא על פי סוגיא הנ׳׳ל ובעל מגלת אסתר לא מצא להליץ בעד הרמב׳׳ם אם לא שחשב שמדרש הנ׳׳ל בזה הפסוק הוא על דרך אסמכתא בלבד אמנם עליו להביא ראיה עב׳׳ל. ולענ׳׳ד אפשר ראיה גדולה להרמב׳׳ם דהא לכאורה הדבר ברור מתוך המכלתא ומתוך הסוגיא שמדרש הזה לא מיירי כי אם מקריאת התורה בצבור דהא רק בצבור יש עונין אחריו לדרוש בזה הבו גודל לאלדינו ורק בצבור יש ברכה לאחריה שרוצה ללמוד הש׳׳ם מק׳׳ו ע׳׳ש והנה קריאת התורה בצבור גופה אינה אלא דרבנן — אם לא בפ׳ זכור והקהל — אחר זמן מצאתי אשר גם מעדני י׳׳ט פ׳׳ק דברכות סי׳ יג מוכיח דהסוגיא לא מיירי כי אם בצבור ומשום .הכי הדרשא רק אסמכתא ע׳׳ש

den Namen des Ewigen. Dieser v. gibt den Grund für die Anrufung von Himmel und Erde an (v. 1) und ebenso für den in v. 2 ausgesprochenen Wunsch. Er will den Namen des Ewigen verkünden, d. h. die Wesensart des Ewigen, so wie sie sich in Seinen Handlungen gegenüber Israel offenbart.
Gebet . . . die Ehre. Erkennt Ihn in Seiner vollen Größe an.