Die Torah - Die fünf Bücher Mose
וענית. לְשׁוֹן הֲרָמַת קוֹל (סוטה ל"ב):
ארמי אבד אבי. מַזְכִּיר חַסְדֵי הַמָּקוֹם, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי — לָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת הַכֹּל כְּשֶׁרָדַף אַחַר יַעֲקֹב, וּבִשְׁבִיל שֶׁחָשַׁב לַעֲשׂוֹת חָשַׁב לוֹ הַמָּקוֹם כְּאִלּוּ עָשָׂה, שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם חוֹשֵׁב לָהֶם הַקָּבָּ"ה מַחֲשָׁבָה כְּמַעֲשֶׂה (עי' ספרי):
וירד מצרימה. וְעוֹד אֲחֵרִים בָּאוּ עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, שֶׁאַחֲרֵי זֹאת יָרַד יַעֲקֹב לְמִצְרַיִם:
במתי מעט. בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ (ספרי):
Und beginne, bedeutet die Stimme erheben (Sota 32b). Der Aramäer wollte meinen Vater vernichten, er gedenke der Wohltaten des Ewigen; der Aramäer wollte meinen Vater vernichten, Laban wollte alles zerstören, als er Jaakob nachjagte; und weil er das zu tun gedachte, rechnete es ihm der Ewige an, als wenn er es getan hätte; denn den Völkern der Welt rechnet der Heilige, gelobt sei Er, eine böse Absicht wie eine Tat an (Sifre. Jerusch. Pea I). Und er zog nach Ägypten hinab, und noch andere kamen über uns, um uns zu vernichten; denn nach diesem zog Jaakob nach Ägypten hinab. Mit geringer Anzahl, mit 70 Seelen (Sifre).
anheben. Bezeugen. Dieses Gebet (v. 5—10) mußte in hebr. Sprache gesprochen werden. Wer deren nicht mächtig war, ließ es sich vom Priester vorsprechen. Um niemand öffentlich zu beschämen, wurde schließlich angeordnet, daß alle dem Priester die Worte nachsprechen mußten.
Ein herumirrender Aramäer. Oder »ein aramäischer Nomade«. Ibn Esra, Raschbam und Sforno beziehen die Stelle auf Jaakob wegen seines unsteten und nicht seßhaften Lebens; vgl.: Jaakob »floh ins Land Aram« (Hosea XII, 13). Das hebr. Wort für Wandern bedeutet oft »verirrt«, »dem Untergang nahe«; vgl. Psalm CXIX, Schluß. Die Pessach-Haggadah übersetzt es: »Ein Aramäer (d. h. Laban) wollte meinen Vater vernichten«.
geringen Häuflein. Alles in allem siebzig Seelen.
וענית ואמרת , יתכן שישאלו הכהנים לאמר מה זה שהבאת ? על כן וענית , או כדמות תחלה , וכן ויען איוב הראשון (איוב ג' א') · (הראב"ע) · והעקר שכל עניי' היא הרמת קול כענין שיר , והונח על המשוררים במקהלות , העונים אלו לקראת אלו , ומשם הושאל על כל הרמת קול בשיר : אבד , מלת אובד מהפעלים שאינם יוצאים , ואילו היה ארמי על לבן היה הכתוב אומר מאביד או מאבד , ועוד מה טעם לאמר לבן בקש להאביד אבי וירד מצרימה , ולבן לא סבב לרדת אל מצרים , והקרוב שארמי הוא יעקב , כאלו אמר הכתוב כאשר היה אבי בארם היה אובד , והטעם עני בממון , וכן תנו שכר לאובד (משלי ל"א ו') , והעד ישתה וישכח רישו (שם שם ז') , והטעם כי לא ירשתי הארץ מאבי כי עני היה כאשר בא אל ארם גם גר היה במצרים והוא היה במתי מעט ואחר כן שב לגוי גדול ואתה ה' הוצאתנו מעבדות לחירות ותתן לנו ארץ טובה , ואל יטעון הטוען אין יקרא יעקב ארמי , והנה כמוהו יתרא הישמעאלי והוא ישראלי · (הראב"ע) · ואין טעמו עולה יפה , כי מה טעם עני היה כאשר בא אל ארם , ונראה מה היה בצאתו מארם שנאמר עליו ויפרוץ האיש מאד מאד ויהי לו צאן רבות ושפחות ועבדים וגו' (בראשי' ל' מ"ג) · והרשב"ם אמר שעל אברהם נאמר שהיה (גר בארץ ארם) , ואובד וגולה משם כדכתיב לך לך מארצך , ואובד לשון תועה הוא כדכתיב תעיתי כשה אובד (תהלים קי"ט קע"ו) , צאן אובדות היו עמי רועיהם התעו (ירמי' נ' ו') , כלומר מארץ נכריה באו אבותינו לארץ הזאת , ונתנה השם לנו , וכן תרגם המתרגם האשכנזי · ומה יעשו בויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב שע"כ על יעקב נאמר ? ולכן יראה שעל שניהם ביחד על אברהם ויעקב ידבר ולא על אחד מהם ביחוד · ואל יקשה עליך אבי , שהאבות כולם יחדיו נקראו אב , להיותם אבן ישראל שורש המשפחה והעם , ויתורגם (פאמיליענשטאם) · ולא יזכיר כי אם ראשי הטלטולים והמנודות שהוצרך אברהם לתעות מארצו כשהיה זקן ובעל משפחה רבה , והי' גולה עם שרה אשתו ולוט בן אחיו ועבדיו ואמהותיו וכל מקנהו וכל רכושו · וכן יעקב ברדתו מצרימה היה זקן ושבע ימים בצער נפשו על הרעבון ועל בניו , הוצרך לעקור עם נשותיו ובניו ועבדיו וכל חילו , לגור בארץ לא לו , וטלטולים כאלה קשים מאד , ויזכיר בקוצר הטלטולים והמקרים שאירעו לאבות המשפחה והתלאות שאירעו לזרעם אחריהם , עד אשר הניח ה' להם וכטעם בארץ טבו רבה ארץ זבת חלב ודבש : במתי , סמוך , כי לא נמצאו לשון יחיד · ומתים לשון רבים , וענינו מספר בני אדם : גדול עצום ורב , גדול בשם , עצום בכח , ורב במספר :
V. 5. וענית ואמרת וגו׳. Mit dem Korbe der bereits dem Streben für Gott und die Gesamtheit durch תנופה geweihten Früchte in der Hand, die er, wie er bereits gesagt, zum Ausdruck des Bewusstseins gebracht, daß er das Land nur der Erfüllung der Bundesverheißung Gottes an die Väter verdanke, schaut nun sein Blick zurück auf diese Uranfänge des jüdischen Volkes und hebt die Momente hervor, in denen eben für alle Zeit die Wahrheit sich bekundet, daß bei der Gründung des jüdischen Volksdaseins nur Gottes Wille und Gottes Allmacht gewaltet und kein sonstiger Faktor Teil daran hat.
אבד ,ארמי אבד אבי im Kal ist immer intransitiv und heißt: zu Grunde gehen. אֹֹֹבד daher: ein zu Grunde gehender, einer, der dem Untergange nahe ist. ארמי und und zwar läßt der trennende Akzent auf ,אבי sind daher beides Prädikate von אבד ארמי den Gedanken zuerst auf diesem ruhen und fügt dann noch אובד als zweites Prädikat hinzu: ein Aramäer, dem Untergange nahe war mein Vater.
Den größten Gegensatz zu der gesegneten Selbständigkeit im eigenen Lande, von welcher die Früchte im Korbe als bekundende Zeugen gebracht sind, spricht das Prädikat "Aramäer" aus, unter welchem der Bringende seinen Ahn erblickt.
Kanaan war nicht die Heimat der Väter, in Aram stand Abrahams Wiege, Aram nannte er ארצי ומולדתי, sein Land und seine Geburtsheimat; kein Heimatsrecht hatte er selber im Lande, daß nunmehr etwa die Enkel sich desselben als naturberechtigte Erben erfreuen dürften. Heimatlos in der jetzigen Heimat der Enkel war ihr erster Ahn, musste es als Gnade betrachten, wenn ihm in der jetzigen heimatlichen Erde der Enkel ein Grab für sein Weib gewährt würde. Und als sein erster Enkel, Jakob-Jisrael, dessen Namen das Volk jetzt trägt, als Flüchtling in die aramäische Heimat zurückgepilgert war und sich dort durch schweren Knechtesdienst eine Existenz errungen hatte, duldete ihn wieder die aramäische Heimat nicht; mit Untergang bedroht, musste er, vor seinem ränkevollen Schwäher fliehend, wieder als Flüchtling mit Weib und Kind Kanaans Boden aufsuchen, um auch dort die Ruhe nicht zu finden, und endlich, einer Hungersnot entfliehend, immer noch ארמי, immer noch heimatlos, und schon um dieser noch dazu mit widrigsten Geschicken bisher gepaarten Heimatlosigkeit willen: אובד, nach menschlichem Urteil ohne alle Hoffnung für eine einstige selbständige Zukunft, in die an Sprache und Sitte und Lebensanschauungen noch gegensätzlichere Fremde, nach Ägypten, hinabzuziehen.
Volkeszukunft in Kanaans Land war den Vätern verheißen – und als eine nur in Aram berechtigte, zukunftlose Familie zogen sie nach Mizrajim, ארמי אובד אנוס על פי הדבור – אבי וירד מצרימה, fügt die Agadaerläuterung hinzu, der Hinabzug der Jakobsfamilie nach Mizrajim war nach menschlicher Berechnung nur eine noch größere Entfernung von der Verwirklichung der ihnen verheißenen Zukunft. Es war trotz des augenblicklichen Glanzes, dem sie entgegen ging, eine wahrhafte ירידה. Daher bedurfte es des ermutigenden Zuspruchs: אל תירא מרדה מצרימה (Bereschit 46, 3). Daher schied Josef, in seinem Glanze, mit der Überzeugung, daß es einer besonderen פקידה, eines besonderen Eingreifens der göttlichen Waltung bedürfen werde, und mit der Zuversicht, daß diese sich bezeugen werde, sie einst wieder hinaus und hinaufzuführen zu dem verheißenen Lande (daselbst 50, 24). Allein sie zogen hinab, scheinbar אנוס ,אובד durch die Macht der Verhältnisse gezwungen, und על פי הדבור, und der göttlichen Weisung gehorchend.
ויגר שם von vornherein war nicht die Absicht להשתקע במצרים, sich dort bleibend anzusiedeln; einen Fremdlingsaufenthalt suchten sie dort, und den erhielten sie mit allen bitteren Konsequenzen, die sich für heimatlose, unberechtigte Fremde in einem Staate wie Ägypten daran knüpften. במתי מעט, mit siebzig Seelen.
ויהי שם und dort, wider alle berechtigte Erwartungen, wurden sie, durch ihre im Gegensatz zu der übrigen Bevölkerung bewahrte geistige und sittliche Eigentümlichkeit geeint, לגוי, zu einer gesonderten Volkeseinheit, מצוינים שם, und zwar zu einer großen Volkeseinheit, durch Gottes Segen stark und zahlreich.