Die Torah - Die fünf Bücher Mose

V. 2. ולקחת וגו׳. Die Pflicht, die Erstlinge der Landesfrüchte in das Haus des Gesetzesheiligtums hinaufzubringen, ist schon wiederholt im Gesetze ausgesprochen (siehe Schmot 22, 28; 23, 19 und 34, 26). Das Wochenfest heißt ausdrücklich: חג הקציר בכורי מעשיך (daselbst 23, 13) und יום הבכורים (Bamidbar 28, 26), mit welchem die Darbringung der מנחות von neuer Frucht und das Hinaufbringen der Erstlinge eingeleitet wird (siehe zu Wajikra 2, 11-12 u. 23, 16-17 und Bamidbar 28, 26). Ebenso ist bereits oben Kap. 12, 6 u. 17 die Pflicht des Hinaufbringens der Erstlinge zu der von Gott für das Heiligtum seines Gesetzes erwählten Stätte und das Verbot, sie außerhalb derselben im Lande zu genießen, im Zusammenhange mit andern dortin bestimmten Heiligtümern ausgesprochen. ביכורים werden dort unter dem Ausdruck תרומת ידך verstanden, eine Bezeichnung, die in dem hier folgenden ihre Erklärung findet.

Hier folgen nun nähere Bestimmungen der ביכורים-Institution, die, so einfach sie sind, in ihrer Ausführung sich zu einer großartigen, freudig gehobenen nationalen Bewegung gestaltete, welche jedes Jahr die Sommermonate vom Wochen- bis zum Hüttenfeste hindurch dauerte.

מראשית ולא כל ראשית ,מראשית כל פרי האדמה (Menachot 84b). Es heißt ל nicht ראשית כל פרי וגו׳, weil in der Tat nicht alle Bodenfrüchte ביכורים-pflichtig sind, sondern die Halacha mit גז׳׳ש-Hinweis auf ארץ חטה ושערה וגפן usw. (Kap. 8, 3) lehrt, daß auch hier das Land in ארצך nur in seinen dort genannten sieben seinen Bodenreichtum charakterisierenden Früchten gedacht wird. Die Bestimmung konnte daher nicht ראשית כל פרי, sondern nur מראשית כל פרי lauten, weil die ביכורים-Pflicht sich nur auf eine Auswahl der Bodenfrüchte, auf die sieben Fruchtarten bezieht, welche שבח ארץ ישראל den Bodenreichtum des Landes bilden. Und ebenso wie מראשית nur eine Auswahl bezeichnet, so bezeichnet auch das מארצך (es hätte heißen können אשר תביא ארצך, welche dein Land dir heimbringt), daß auch von diesen auserwählten Früchten nur diejenigen ביכורים-pflichtig sind, die in den für sie am besten geeigneten Gegenden des Landes wachsen. So: לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים, so Datteln nicht aus Gebirgsgegenden, andere Früchte nicht aus Tiefland (daselbst 84b כן נלע׳׳ד לפרש). כן נראה לע׳׳נ לפרש מימרא דר׳ אלעזר, דלא בא לומר דיליף ר׳׳י שאין חייב בביכורים מכל פירות ממראשית דאף הוא יש לו ג׳׳ש דארץ ארץ. אלא ה׳׳ק כמו שהוצרך הכתוב לומר מראשית ולא כל ראשית כיון דלא מחייב אלא אז׳ המינים כדילפינן בג׳׳ש כך אמר קרא מארצך ולא כל ארצך להוציא תמרים שבהרים וכו׳. כן נראה לע׳׳ד. כנלע׳׳ד ובזה מסולקת קושית המפרשים מאחר די׳׳ל ׳ג׳׳ש לימוד מראשית ולא כל ראשית ל׳׳ל עי׳ הרא׳׳ם לרשי׳ וברכת הזבח מנחות פד׳ ב ומן התימה על הגדולים הנ׳׳ל דס׳׳ל דבאמת דמראשית ולא כל ראשית דרשינן כמו בחלה דבעינן שיריה נכרים והלא בפירוש איתא פיאה א׳ א׳ דביכורים אין להם שיעור למעלה וביכורים ב׳ ד׳ עושה אדם כל שדהו ביכורים ע׳׳ש בר׳׳ש אלא ע׳׳כ מראשית גבי ביכורים לא אתי כלל לתלמודא מאחר דילפינן מג׳׳ש דלא חייב אלא בז׳ מינים ולא הוה אפשר לקרא לומר ראשית כל פרי כנ׳׳ל. ואפשר הא דמדמי הגדולים הנ׳׳ל דרשה דמראשית דביכורים לדרשה דחלה לא לגמרי מדמי להו אלא כמו דמראשית גבי חלה מלמד דאינו יכול לעשות כל עיסתו חלה כך מראשית גבי ביכורים מלמד שאינו חייב לעשות כל פירות .(שנתבכרו יחדיו באילן ביכורים אלא סגי אפי׳ ענב א׳ אפי׳ תאנה

Es waren also nur die sieben Fruchtgattungen, die den "Ruhm" des jüdischen Landes bildeten, und von diesen die auserlesensten Arten, welche ביכורים-pflichtig waren. Sollten sie jedoch, wie es im folgenden Verse heißt, gleichsam das jüdische Land in der Hand des Bringenden repräsentieren und "zeigen", daß er in Besitz des den Vätern verheißenen Landes gekommen. Begreiflich eigneten sich dazu nur die dem jüdischen Lande charakteristischen Früchte und in ihrer besten Art.

Schon am Baume, selbst noch vor vollendeter Reife, bestimmte man die Früchte zu כיצד מפרישין הביכורים יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה אשכול ,ביכורים שביכר רימון שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו ביכורים (Bikurim 3, 1). Heißt doch darum die Bikurimpflicht מלאה (siehe Schmot 22, 28).

ולקחת והבאת עד שתהא לקיחה והבאה באחד ,ולקחת וגו׳ ,והלכת וגו׳ (B. B. 81b), (נראה דכולל הש׳׳ם כל ענין והלכת אל המקום וגו׳ ובאת אל הכהן וגו׳ בלשון) הבאה דהא לא כתיב והבאת). Es soll das Entnehmen der Früchte vom Boden – nach ר׳׳ת vom Hause – und das Hinaufbringen zum Heiligtum durch einen und denselben geschehen, so daß כצרן ושגרן ביד שליה, wenn der Eigentümer die Erstlingsfrüchte von seinem Acker und Feld gepflückt, sie aber durch einen andern hat hinaufbringen lassen, מביא ואינו קורא er die Früchte nur schweigend in den Tempel zu bringen hat, die hier folgenden Bekenntnisse aber nicht aussprechen kann. Ebenso, wenn sein שליח die Früchte gepflückt, unterwegs aber gestorben ist und, der Eigentümer oder für ihn ein anderer das Hinaufbringen vollendet hat. Hat aber der שליח die Früchte gepflückt und vollends hinaufgebracht, so daß לקיחה והכאה באחד geschehen, so מביא וקורא, so können die בעלים auch die vorgeschriebenen Bekenntnisse aussprechen (רשב׳׳ם daselbst; siehe jedoch תוספו׳ daselbst. וע׳׳׳ מהרשא שם ,סוף ד׳׳ה בצרן ושגרן). Nach חדושי הרמב׳׳ן (daselbst) wäre unter הבאה nicht das ganze Hinaufbringen, sondern nur הכנסתן לעזרה, das Hineinbringen in den Tempelraum begriffen, und solle dies und die לקיחה, das Entnehmen vom Hause, durch die בעלים geschehen sein. Auf dem Wege dürften die Früchte auch abwechselnd von andern getragen werden. Jedenfalls steht לקיחה und הבאה, das Fortnehmen vom Felde – nach ר׳׳ת vom Hause – und das Hinaufbringen zum מקדש, in einem so wesentlichen Zusammenhange, daß beides durch eine und dieselbe Person geschehen soll und so dieser Zusammenhang zum Bewusstsein gebracht wird, und ist die Mizwa nur mangelhaft erfüllt, wenn לקיחה והבאה nicht באחד geschehen.

Wir haben schon zu dem Satze: ראשית בכורי אדמתך תביא בית ד׳ אלדיך (Schmot 23, 19) geäußert, daß in ביכורים der Gedanke sich ausspricht, daß die ersten Früchte unserer Acker und Felder nicht als תבואה für unser Haus, sondern für Gottes Haus, für das Haus seines Gesetzesheiligtums reifen, und damit die Erkenntnis und das Bekenntnis gepflegt werden soll, daß wir den Segen unserer Äcker und das Gedeihen unserer Arbeit nur in zweiter Linie unserem Fleiß und der Gunst der physischen Einflüsse, in erster Linie aber Gott und unserem treuen Verharren in seinem Gesetzesbunde verdanken. Es ist also nicht nur הבאה, das positive Hinaufbringen zu diesem Gesetzesheiligtum, sondern auch לקיחה, das negative Fortnehmen von unserem Felde, oder nach ר׳׳ת von unserem Hause, zum Zwecke des Hinaufbringens in Gottes Haus, die לקיחה לצורך הבאה ein wesentlicher Teil des ביכורים-Gedankens, der eben durch die Norm: לקיחה והבאה באחד seinen Ausdruck erhält. Dagegen ist aber die הבאה מעכב, und wenn die ביכורים vor vollendetem Hinaufbringen verloren gehen, müssen andere gebracht werden. חייב באחריותן עד שיביאן להר הבית שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ד׳ אלקיך (Bikurim 1, 9). Im Zusammenhange hiermit dürfte auch die Bestimmung:

ספרי) מלמד שטעונים כלי ,ושמת בטנא) stehen, wonach es obligatorisch ist, die zum Hinaufbringen bestimmten ביכורים in ein Gefäß zu legen. Es wird damit die Bestimmung ihrer הבאה von Haus aus sichtbar.

von den Erstlingen aller Frucht. Nicht die Erstlinge von jeder Art von Früchten, sondern nur von den sieben in Deut. VIII, 8 als für die Fruchtbarkeit des Landes typisch erwähnten. Diese sind: Weizen, Gerste, Wein, Feigen, Granatäpfel, Oliven und Honigdatteln.