Die Torah - Die fünf Bücher Mose

V. 17. לא תטה וגו׳. Wir haben schon zu Vers 16 bemerkt, wie die Stellung dieses Ausspruchs, dessen Zusammenhang mit dem unmittelbar folgenden לא תחבל, ganz besonders aber das Schlussmotiv וזכרת וגו׳ ,על כן וגו׳, das sich offenbar ja auch auf לא תטה משפט גר וגו׳ bezieht, verglichen mit Vers 23 und anderen ähnlichen Stellen, sehr dafür sprechen, die Tendenz des לא תטה משפט וגו׳ nicht auf die gerichtliche Sphäre der eigentlichen Rechtssprechungen allein zu beschränken. Analogien für ähnliche Auffassungen bieten לא תשא שמע שוא (Schmot 23, 1), בצדק תשפט עמיתך (Wajikra 19, 15). Auch hier dürften unter משפט גר יתום, außer dem allgemeinen gerichtlich zu wahrenden Recht, die in der jüdischen Volksgesellschaft dem Fremdling und der Waise besonders eingeräumten Gerechtsame, wie deren ja gleich Verse 19-22 folgen, zu verstehen sein (vergl. משפט הכהנים Kap. 18, 3). Wollte man das לא תטה משפט nur von der Rechtsbeugung im gerichtlichen Prozess verstehen, so würde ja der Inhalt des Verses 17 sich also aussprechen: tue einem verwaisten Fremdling kein schreiendes Unrecht und sei rücksichtsvoll milde gegen die Witwe! Schwerlich ließe sich auch von dem Verbot gerichtlicher Rechtsbeugung sagen, einem Verbot, das uns ja nicht erst als Juden träfe: וזכרת כי עבד וגו׳ על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה! Wohl aber wird die Pflicht zu rücksichtsvoller Milde gegen sozialgedrückte Menschen der jüdischen Volksgesellschaft überall mit erinnerndem Hinweis auf unser Sklavengeschick in Ägypten ans Herz geredet. Und so dürfte auch hier – außer der besonderen Verwarnung vor Rechtskränkung eines verwaisten Fremdlings noch ganz besonders die Mahnung ausgesprochen sein, nichts an den dem גר יתום vom jüdischen Gesetze zugesprochenen Vergünstigungen und Leistungen zu kürzen (siehe Kap. 27, 19).

ולא תחכל בגד אלמנה. Auch unter den Versen 10-13 für משכון שלא בשעת הלואה gegebenen Beschränkungen darf eine Witwe nicht gepfändet werden, und zwar ist nach סמ׳׳ע und ט׳׳ו zu Ch. M. 96, 14 אלמנה nur exemplikatorisch, und erstreckt sich das Verbot auf jedes alleinstehende Frauenzimmer, selbst wenn es noch unter väterlichem Schutz befindet. ש׳׳ך (daselbst) bezieht jedoch das Gesetz nur auf אלמנה.

B. M. 115a lehrt die Mischna, die auch als Halacha rezipierte Bestimmung, daß, dem Wortlaut unseres Textes gemäß, kein Unterschied zwischen einer reichen oder armen Witwe bestehe und beide nicht gepfändet werden dürfen, אלמנה בין שהיא ענייה ר׳ שמעון .בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שנא׳ לא תחבול בגד אלמנה jedoch lehrt in der ברייתא, das Gesetz habe nur eine arme Witwe im Auge, welcher das Pfand täglich zum Gebrauch zurückzugeben ist (V. 13), und welche durch diesen Verkehr mit dem Gläubiger leicht in übeln Ruf kommen könnte, ר׳ שמעון אומר עשירה ממשכנין .אותה ענייה אין ממשכנין אותה שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה.

Diese Differenz zwischen den חכמים und ר׳ שמעון hinsichtlich der Ausdehnung des Verbots לא תחבול בגד אלמנה ist ein klassisches Beispiel von der grundsätzlichen Meinungsverschiedenheit der חכמים und ר׳ שמעון, ob דרשינן טעמא דקרא oder nicht דרשינן טעמא דקרא, ob für die Interpretation des Gesetzes dessen Motive aufzusuchen seien. ר׳ שמעון legt dem Gesetze das Motiv zu Grunde: שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה und von diesem Motive aus beschränkt er das ganz allgemein lautende Gesetz nur auf arme Witwen. Er ist דריש טעמא דקרא. Die חכמים gehen aber auf eine solche Motivierung nicht ein, sie sind nicht דריש טעמא דקרא und halten daher dem allgemein lautenden Gesetzesworte gemäß die allgemeine Geltung des Gesetzes aufrecht. Irriger Weise ist von manchen diese Differenz dahin verstanden worden, als ob nun nach der Lehre der חכמים, daß לא דרשינן טעמא בקרא, ein Forschen nach den Motiven des Gesetzes überhaupt unstatthaft sei. Allein – abgesehen davon, daß nach כ׳׳מ zu רמב׳׳ם Issure Biah 12, 1 die Halacha wie ר׳ שמעון wäre, wogegen siehe כ׳׳מ zu רמב׳׳ם Hilch. Malweh 3, 1 – so erläutert schon תוספות zu Gittin 49 b ד׳׳ה ר שמעון und ausführlicher noch zu Sota 14 a ד׳׳ה כדי ליגעה, daß die Differenz, ob דרשינן טעמא דקרא in keiner Weise auf das Erforschen der Motive des Gesetzes im allgemeinen sich beziehe, – wofür ja auch im Talmud und Midrasch Beispiele in Fülle zur Hand sind, — sondern nur die Frage berühre, ob da, wo ein Gesetz ohne Andeutung eines Motivs ganz allgemein lautet, man durch Unterlegung eines Motivs dessen Sinn in beschränktem Umfange aufzufassen berechtigt wäre, und wird das allerdings von den חכמים verneint. וז׳׳ל התוספות גטין מט ב׳. ור׳׳ש הוא דדריש טעמא דקרא לא פליגי אלא היכא דאיכא נפקותא כגון גבי חובל בגד אלמנה וגבי לא ירבה לו נשים. וה׳׳נ משום האי טעמא שיימינן בדמזיק (כלומר משום דדריש ר׳ שמעון טעמא דמיטב שדהו כדי למנוע המזיקין מלהזיק). וכן סוטה י׳׳ד א׳ ד׳׳ה כדי ליגעה .ולא שייך למימר דדריש טעמא דקרא אלא היכא דנפקא לן מיניה מידי דמרבי מיניה (פי׳ רש׳׳ל בתכמת שלמה וז׳׳ל לאו דוקא אלא כלומר שמרבה לנו הטעם שום חידוש שזולתו לא היינו יודעים ואפי׳ הוא למיעוט בדמסיק ודו׳׳ק) וקרא סתמא כתיב וכולל הכל ואנו דורשין טעמן ואומרים והו הטעם של פסוק הואיל וטעמו בשביל כך איכא דוקא כגון לא תחבול בגד אלמנה משמע בין ענייה ועשירה וקאמר ר׳׳ש טעמא דקרא שאם אתה ממשכן אותה אתה משיא לה שם רע בשכנותיה מתוך שאתה משיב לה העבוט ונאמר ענייה דוקא אין ממשכנין אותה עכ׳׳ל. Also nur, wo durch ein im Gesetze nicht angedeutetes, sondern demselben nur untergelegtes Motiv der Inhalt des Gesetzes beschränkend oder erweiternd, oder überhaupt sachlich modifiziert werden soll, da gilt nach den חכמים die Norm: לא דרשינן טעמא דקרא. Forschungen nach den Gesetzesmotiven aber, wie die von unserem Kommentare angestrebten Versuche, durch welche in keiner Weise der sachliche Inhalt der Gesetze alteriert werden soll, die vielmehr im Gegenteil den gegebenen sachlichen Inhalt der Gesetze in möglichster Vollständigkeit zu Grunde legen und nur den den gegebenen Bestimmungen eines Gesetzes zu Grunde liegenden einheitlichen Gedanken zu ermitteln streben, solche Forschungen werden durch אין דורשין טעמא דקרא in keiner Weise berührt, sie bildeten vielmehr von je einen Teil der Geistesarbeit der Weisen im Talmud und Midrasch. Wir verzeichnen einige Beispiele aus den verschiedenen Büchern der Gesetzgebung.

Aus dem Schmot Mechilta מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח :בא קודם לשחיטתו ד׳ ימים. Peßachim 115a: מרור זה על שום מה. Kiduschin 30b: השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום וגו׳ וכן בדין וגו׳. Midrasch (Jalkut Mischpatim); וכי מה ראה ברזל ליפסל יותר מכל מתכות וכו׳ und so auch Mechilta יתרו: המזבח נברא להאריך וכו׳. Kiduschin 22b: ורצע אדניו וגו׳ מה נשתנה אזן מכל איברים שבגוף וכו׳ מה נשתנה דלת ומזוזה מכל כלים שבבית אמר ה׳׳ב׳׳ה וכו׳. Baba Kama 2a: לא הרי שור וכו׳ ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים וכו׳ ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק וכו׳ וכן בהרבה למודי ק׳׳ו דרשינן טעמא דקרא. Joma 85b: מ׳׳ט דמחתרת. Mechilta Mischpatim: חמשה בקר וגו׳ בא וראה כמה חביבה מלאכה וכו׳ חס המקום על כבודן של בריות וכו׳. Baba Kama 79b: מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מגזלן. Ketubot 18a: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע.

Aus dem Wajikra Sebachim 53b: וקרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד מ׳׳ט וכו׳. Menachot 110a: נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח וגו׳ לומר לך אחד המרבה וגו׳. Rabbot והסיר את מוראתו העוף הזה פורח וטם בכל העולם ואוכל מכל צד :ויקרא ׳ואוכל מן הגזילות ומן החמסים אמר הב׳׳ה הואיל והזפק הזה מלא גזילות וכו׳. Daselbst: ונפש כי תקריב מנחה ומה נשתנה מנחה שנאמר בה נפש אמר הב׳׳ה מי דרכו להביא וכו׳. Tana de be Elia: ואם מנחה על המחבת וכו׳ כיצד יש בו באדם דברי תורה יהא זהיר וכו׳ אמר לו הב׳׳ה בני למה לא בללת מעשיך בשמן ואין שמן אלא תורה ומעשים טובים ׳וכו. Sebachim 41b: מפני מה נאמרה פרוכת הקדש בפר כהן משיח ולא נאמר בפר ׳העלם דבר של צבור משל למלך וכו. Sifra כאשר יורם משור זבח שלמים מה :ויקרא ומעלה מעל בד׳ מה ת׳׳ל לפי וכו׳ .שלמים מביאין שלום לעולם אף זה מביא שלום לעולם אבל המפקיד אצל חבירו אינו רוצה שתדע או נשמה אלא שלישי שביניהם. Jeruschalmi Sota 8, 9: במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת שלא לפרסם את החטאים. Sifra ויאמר אל אהרן קח לך עגל מלמד שאמר לו משה לאהרן אהרן אחי אע׳׳פ :שמיני שנתרצה המקום לכפר על עונתיך וכו׳ וכו׳ יבא שעיר ויכפר על מעשה שעיר יבא עגל ויכפר על מעשה עגל. ושור ואיל לשלמים לפי שנידמית עבירה לשני מינים וכו׳ יבא שור ׳ויכפר על מעשה שור וכו. Nidda 31 b: מפני מה אמרה תורה יולדת מביא קרבן וכו׳ ומפני מה זכר לשבעה נקבה לי׳׳ד וכו׳ ומפני מה אמרה אמרה מילה בשמנה וכו׳ מפני מה אמרה תורה נידה לשבעה וכו׳. Arachin 16a: מה נשתנה מצורע שאמרה תורה בדד ישב מחוץ למחנה מושבו אמר הב׳׳ה הוא הבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו וכו׳. Daselbst: על שבעה דברים נגעים באים וכו׳. Daselbst: מפני מה אמרה תורה מצורע יביא שתי צפורין לטהרו וכו׳. Jelamdenu: מפני מה מצורע זה מטהר בגבוה שבגבוהים ובנמוך שבנמוכים בעץ ארז ואזוב וכו׳. Pesikta: למה .והובא אל הכהן והובא למה וכו שוחט אחת ומשלח אחת וכו׳. – Schabbat 22 a: בשביל ד׳ דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף שדהו וכו׳. B. M. 111b: וצריכא דאי אשמעינן אביון משום דלא כסיף וכיוצא רוב פעמים דעביד צריכותא דרשינן טעמא דקרא( למתבעיה וכו׳). Sifra קדושים: והרגת את האשה ואת הבהמה וגו׳ בהמה מה חטאה אלא מפני שבאתה תקלה על ידה. In Rabboth: שלא תהא עוברת בשוק ויהו אומרים זו היא הבהמה וכו׳. Peßikta אמור: אמור אל הכהנים משל לה׳׳ד וכו׳ לפיכך וכו׳. Rabbot daselbst: והיה שבעת ימים למה שבעת ימים כדי וכו׳ ד׳׳א וכו׳ usw.

Aus dem Bamidbar Tanchuma והביא קרבנה עליה וגו׳ ולמה קמח שעורים .נשא לפי שנהגה עמו מנהג בהמה וכו׳ לא יצוק עליה שמן למה וכו׳ שהשמן אור וקרוי יצהר וזו אהבה האפלה וכו׳ למה לא יתן עליה לבונה וכו׳ למה לוקח מים ועפר וכו׳ (siehe auch Sota 14a). Nedarim 10a: מאשר חטא על הנפש וכי באיזה נפש חטא וכו׳. Menachot 43 b: מפני מה נשתנה תכלת מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וכו׳. Peßikta פרה אדומה מפני מה כל הקרבנות באים זכרים והיא נקבה וכו׳ :חוקת. Rosch haschana 16a: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח וכו׳ ומפני מה וכו׳ שתי לחם בעצרת וגו׳ ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג וכו׳ ואמרו לפני בר׳׳ה מלכיות זכרונות ׳ושופרות וכו׳ למה תוקעין בשופר של איל וכו׳. Sifra עד מות הכהן הגדול רוצח :מסעי מקצר ימיו של אדם וכה׳׳ג מאריך ימיו של אדם אין בדין וכו׳ usw.

Aus dem Dewarim Sifra אם נאמר בכל לבבך למה נאמר בכל מאדך :ואתחנן וכו׳. Chulin 134b: דורשי חמורות )מקראות הסתומים רש׳׳י( היו אומרים הזרוע כנגד היד וכו׳ ולחיים כנגד תפילה וכו׳ קיבה כמשמעה וכו׳. Sota 44a: הירא וגו׳ שהוא ׳מתיירא מן העברות שבידו לפיכך תלה לו התורה וכו׳. Daselbst 46a: מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל אמר הב׳׳ה יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאין עושה פירות ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות. Kiduschin 21b: יפת תואר לא דברה תורה אלא כנגד יצ׳׳ה מוטב שיאכלו וכו׳. Sifra וישבה בביתך בבית שנשתמש :כי תצא בו וגו׳ ורואה בנוולו. Sanhedrin 72a: בן סרר ומורה נידון על שם סופו וכי מפני שאכל זה וכו׳ אלא הגיעה תורה לסוף דעתו שסוף מגמר וכו׳ אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב וכו׳ usw. (Siehe auch תוספו׳ יום טוב Sanhedrin 10, 5).

17.—18. UNGERECHTIGKEIT GEGENÜBER FREMDEN, WAISEN UND WITWEN
»Es ist erstaunlich zu sehen, wie viele Gesetze — besonders in dem großherzigen Buch Deuteronomium — ausdrücklich den Interessen armer und schutzloser Glieder der Gesellschaft dienen« (Mc. Fadyen). »Kein anderes Rechtssystem in irgend einem anderen Lande zu welcher Zeit auch immer zeichnet sich durch so viel Menschlichkeit gegenüber den Armen aus« (Houghton). Fremdling, Waise und Witwe sollen in einer Weise behandelt werden, die auf das Großzügigste den besonderen Schwierigkeiten ihres Schicksals Rechnung trägt. Fürsorge für sie ist das Charakteristikum jüdischer Zivilisation sowohl im Altertum, wie in Mittelalter und Neuzeit.