Die Torah - Die fünf Bücher Mose

VV. 22-27. כי ימצא וגו׳. Die hier folgenden Gesetze besprechen das Problem bewussten Ehebruchs, dieses Verbrechens gegen die Fundamentalinstitution aller Menschengesittung und Gesellschaft, und zwar nach den bereits oben angedeuteten Momenten, der vollendeten Ehe נשואין nach vorgängigen קידושין (V. 22), und der erst vollzogenen Antrauung: קידושין) אירוסין – Verse 23-27), die ja die geistig sittliche Basis des ganzen ehelichen Verhältnisses bildet. Wir haben schon oben bemerkt, wie das Gesetz das Verbrechen gegen אירוסין (bei גערה בתולה) mit der schwersten Strafe, סקילה, trifft und damit eben das geistig sittliche, vom physischen Momente unbeeinflusste Fundament der jüdischen Ehe bedeutungsvoll hervortreten lässt.

ספרי) בעדים :כי ימצא), wie bereits Schmot zu Kap. 22, 3 bemerkt, ist das zur gerichtlichen Verhandlung führende "Finden" eines Vorgangs immer eine auf eigener Wahrnehmung beruhende Zeugenaussage, die bei Strafverbrechen auch die geschehene Verwarnung, התראה, konstatieren muss (vergl. Bamidbar 15, 32 u. 33). – ׳ומתו וגו, wie bereits zu Wajikra 20, 10 bemerkt, ist diese Todesstrafe חנק, wie כל מיתה האמורה בתורה סתם (siehe daselbst). – גם שניהם, bei allen Geschlechtsverbrechen ist die Strafbarkeit beider gleich, mit alleiniger Ausnahme von שפחה חרופה (siehe Wajikra 19, 20). – האיש וגו׳: Fehlt der einen Seite die Oualifikation der Strafbarkeit, etwa wegen Unmündigkeit, Zwang, oder Irrtum, קטן oder שוגג ,אונם ,קטנה, so erliegt doch die andere der Strafe. Daher die Wiederholung: ספרי) האיש וגו׳ והאשה; Sanhedrin 66b und Nidda 44b u. 45a).

את הנערה על דבר וגו׳: צ׳׳ע מאחר דקי׳׳ל דאין מיתה בלא התראה ואפי׳ חבר צריך התראה וצריך לקבל עליו התראה ולהתיר עצמו למיתה (עי׳ סנהדרין מ׳ ב׳ ,מא׳ א׳) ואם כן מה בכך שלא צעקה אפי׳ שתקה אפי׳ הרכינה ראשה אינה נהרגת כל שלא התירה עצמה למיתה ואמרה על מנת כן אני עושה (שם פא ב׳) ולולא דמסתפינא הייתי אומר ודאי כל שהעובר עבירה עושה מעשה די כשעושה המעשה המכוער תוך כדי דבור לקבלתו ההתראה והתירו עצמו למיתה. אכן כשהעובר עבירה אינו עושה מעשה אלא סובל אחרים עושים בו מעשה הרי הוא כקרקע עולם אף שקיבל התראה והתיר עצמו למיתה צריך הוכחה בשעת מעשה שסובל מעשה אחרים ברצון דאי לא כן איכא למימר אף שקבל עליו ההתראה והתיר עצמו למיתה לולא נאנס לא היה עובר. ואם כן מיירי הכא ששניהם קבלו ההתראה והתירו עצמן למיתה והוא עשה את המעשה תוך כדי דבור ואעפ׳׳י כן אי צעקה כשבא לעשות מעשהו עצמו למיתה והוא עשה את המעשה תוך כדי דבור ואף על פי כן אי צעקה כשבא לעשות מעשהו אינה נהרגת וכיון שלא צעקה במקום שהיה לה לצעק מוכח שברצונה נעשה המעשה אכן בפסוק כ׳׳ה אדרבא נתברר על ידי עדים שהחזיק בה כלומר שנאנסה לבא עליה אחר שקבלו שניהם התראה הא דלא צעקא אז אינו מוכיח שנתרצית קדם המעשה מפני שהיה במקום שצעקתה לא הועילה לה ואם כן חיזקתה שבאנס נעשה המעשה ואף שקבלה ההתראה אינה נהרגת כד נראה לע׳׳ד.

EHEBRUCH
alle beide sterben. Der Mann sowohl wie die Frau; vgl. Lev. XX, 10. Es gibt keine »doppelte Moral« zugunsten des Mannes in Israel. Wie bei allen Kapitalverbrechen, forderten auch hier die Rabbinen, daß die schuldigen Parteien vor den schweren Folgen ihrer beabsichtigten Tat gewarnt sein mußten. Ohne eine solche Warnung (hathraah) konnte die Todesstrafe nicht vollstreckt werden. Ferner: Die Beweisaufnahme bei Kapitalverbrechen und die Erbringung des Beweises für die Vorsätzlichkeit der Tat waren so erschwert, daß ein Todesurteil nahezu unmöglich war. R. Tarphon und R. Akiba sagten: »Wenn wir im Sanhedrin gesessen hätten, würde niemals ein Mensch durch dessen Urteil hingerichtet worden sein.« Einige Zeilen vorher steht zu lesen: »Ein Sanhedrin, das einmal innerhalb von sieben Jahren eine Person hinrichtet, wird ein Blutsanhedrin genannt.« R. Eleasar ben Asarjah sagte: »Einmal in siebzig Jahren.«