Die Torah - Die fünf Bücher Mose
כי קללת אלהים תלוי. זִלְזוּלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הוּא, שֶׁאָדָם עָשׂוּי בִּדְמוּת דְּיוֹקָנוֹ, וְיִשְׂרָאֵל הֵם בָּנָיו; מָשָׁל לִשְׁנֵי אַחִים תְּאוֹמִים שֶׁהָיוּ דּוֹמִים זֶה לָזֶה, אֶחָד נַעֲשָׂה מֶלֶךְ וְאֶחָד נִתְפַּס לְלִסְטִיּוּת וְנִתְלָה, כָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ אוֹמֵר הַמֶּלֶךְ תָּלוּי. כָּל קְלָלָה שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן הָקֵל וְזִלְזוּל, כְּמוֹ (מלכים א ב') "וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת":
Denn eine Lästerung Gottes ist ein Aufgehängter, es ist eine Geringschätzung des Königs; denn der Mensch ist in Seinem Ebenbilde erschaffen, und Jisrael sind Seine Kinder; das gleicht zwei Zwillingsbrüdern, die einander ähnlich sind; der eine wird König und der andere als Räuber ergriffen und aufgehängt; wer diesen sieht, sagt, der König ist aufgehängt (darum befiehlt der König, daß man ihn herabnehme) (Sanh. 46b). קללת bedeutet überall im Vers geringschätzen und verächtlich machen; wie (I Kön. 2, 8), er verwünschte mich mit einem ausgesprochenen Fluche.
begraben. Begraben und nicht Verbrennen ist die jüdische Art der Totenbestattung. S. Genesis, S. 191.
Entwürdigung Gottes. Gottes Fluch liegt auf ihm. »Es ist eine Geringschätzung des Königs, weil der Mensch im göttlichen Ebenbilde geschaffen ist« (Raschi), und die Menschenwürde muß selbst im Verbrecher respektiert werden. Das Judentum lehrt, daß der Tod seine Sünde sühnt, und darum soll sein Körper so früh wie möglich dieselbe ehrenvolle Behandlung erfahren wie der jedes anderen Toten. Das Aufhängen wurde bis kurz vor Sonnenuntergang hinausgezögert, so daß der Leichnam dann gleich wieder zum Begraben abgenommen werden mußte.
du sollst nicht verunreinigen. Ein Leichnam ist die primäre Quelle ritueller Unreinheit(אבי אבות הטומאה), und wenn der Leichnam bis zur Verwesung am Pfahle hängen und herunterfallen oder den Vögeln zur Speise dienen würde, so würde diese Unreinheit weit verbreitet (Luzzatto).
ולא תטמא את אדמתך, מוסב על כי קבר תקברנו: והשעור לא תלין נבלתו על העץ, כי קללת אלהים תלוי, כי אם קבר תקברנו ולא תטמא את אדמתך, כי היה אפשר שיניחנו בלא קבורה, וצוה לקברו שלא יטמא בו נוגע או מאהיל בדברי הרשב"ם, ואמרו רז"ל שמצות קבורה אף לשאר מתי ישראל בכל מקום ובכל זמן: כב
V. 23. לא תלין וגו׳ כי קבר תקברנו וגו׳. Wir haben schon zum vorigen Verse bemerkt, daß dieses Verbot und Gebot an sich allgemein gelten, כל המלין את מתו עובר בלאו (daselbst), hier sind sie nur bei Gelegenheit einer mit תליה verbundenen Hinrichtung niedergelegt, um zu sagen, daß auch hier dieselben in Geltung bleiben sollen.
כי קבר וגו׳ der Pfahl, an welchem die תליה vollzogen war, wurde auch begraben.
כי קללת אלקי׳ תלוי (siehe Wajikra 20, 2). Die תליה hat nicht den Zweck der Abschreckung, sondern ist eine für מגדף (und so auch für ע׳ ע׳׳ז) die vorangegangene סקילה ergänzende מצוה. Diese מצוה ist mit geschehener תליה vollzogen und ist daher die Leiche sofort herabzunehmen und zu Grabe zu bringen.
ולא תטמא וגו׳. Wir haben wiederholt erkannt, wie der durch eine Menschenleiche vergegenwärtigte Wahngedanke der Unfreiheit des Menschen die Grundquelle aller טומאה ist.
אדמתך, "dein Menschenboden", der dir zur Verwirklichung des sittlich reinen, freien, gottebenbildlichen Menschenwirkens gegebene Boden, hat keinen Raum für die dem Zwange physischer Notwendigkeit anheimgefallene Leibeshülle eines aus ihr geschiedenen Menschen, sie ist von der Oberfläche des "Menschenbodens" weg, der Erde zu übergeben, der sie angehört und der sie entstammte, כי עפר אתה ואל עפר תשוב (Bereschit 3, 19), וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה (Pred. 12, 7), deine "Adama" bleibe rein dem lebendigen und im Leben freien, reinen "Adam", ולא תטמא את אדמתך אשר ד׳ אלקיך נתן לך נחלה. —
Es wird aber die Pflicht des Begräbnisses einer Leiche zugleich als eine Pflicht gegen den heimgegangenen Menschenbruder begriffen, dessen Persönlichkeit in der zurückgelassenen Leibeshülle uns gegenwärtig sein und vor entwürdigendem Anblick geschützt werden soll, wie sich diese Pflicht ja auch in dem היתר טומאה לקרובים für die כהנים ausspricht (Wajikra 21, 2 u. 3), und auch die Halacha lehrt, daß, obgleich כל המלין את מתו עובר בלאו, dennoch הלינהו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו, Verschiebung des Begräbnisses zu Ehren des Toten, das Erforderliche zur Bestattung herbeizuschaffen, nicht gesetzwidrig ist (Sanhedrin 46a-b). Wird ja die Bestattung einer unversorgt liegenden Leiche, מת מצוה, als eine so hohe Liebespflicht begriffen, daß vor ihr die sonst höchsten positiven Pflichten und auch die טומאה-Verbote eines כה׳׳ג und Nasir, selbst wo sie kumulativ auftreten, zurückzustehen haben, z. B. הרי שהיה בה׳׳ג ונזיר והלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו מטמא למת מצוה wenn er gleich dadurch an Erfüllung der פסח ומילה-Pflicht gehindert wird (Berachot 18b תוספו׳ daselbst; – siehe Wajikra 21, 11 und Bamidbar 6, 7). Ja, eine unbestattete Leiche wäre als בזיונא דכלהו חיי, als eine Entwürdigung aller Lebenden zu begreifen, deren leibliche Würde durch den Anblick der Verwesung litte (siehe im übrigen לחם משנה zu הל ׳אבל יב׳ א׳).
(וצ׳׳ע׳׳ע דמאי קמבעי ליה בסנהדרין אי קבורה משום בזיונא או משום כפרה הא בברכות י׳׳ט ב׳ סברת הש׳׳ם בפשיטות דמת מצוה איכא משום כבוד הבריות וגם כמו שכתבתי בפנים הא דמותר להלין לכבודו מוכיח דקבורה משום בזיונא, וצ׳׳ע. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דהאבעי׳ הוא דוקא אי קבורת קרקע משום בזיונא או משום כפרה.דהא רק ע׳׳י קרקע הויא כפרה ע׳׳ש וצ׳׳ע)