Die Torah - Die fünf Bücher Mose
וכי יהיה באיש חטא משפט מות. סְמִיכוּת הַפָּרָשִׁיּוֹת מַגִּיד שֶׁאִם חָסִים עָלָיו אָבִיו וְאִמּוֹ, סוֹף שֶׁיֵּצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה וְיַעֲבֹר עֲבֵרוֹת וְיִתְחַיֵּב מִיתָה בְּבֵית דִּין (עי' תנחומא):
ותלית אתו על עץ. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, כָּל הַנִּסְקָלִין נִתְלִין, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי", וְהַמְבָרֵךְ ה' בִּסְקִילָה (סנהדרין מ"ה):
Wenn auf einem Manne eine Sünde, eine Todesschuld ist, die Verbindung der Abschnitte lehrt, daß, wenn sein Vater und seine Mutter ihn verschonen, er zuletzt vollkommen entarten und Sünden begehen wird, durch die er vom Gericht zum Tode verurteilt wird (Tanch.). So hänge ihn an ein Holz, unsere Lehrer sagen (Sifre), alle, die gesteinigt werden, werden dann aufgehängt; so heißt es hier, denn eine Lästerung Gottes ist ein Aufgehängter; und wer den Ewigen lästert, wird gesteinigt (Sifre).
b) XXI, 22—XXII, 4. VORSCHRIFTEN ÜBER LIEBESDIENSTE
22.—23. DER LEICHNAM EINES VERBRECHERS
Schuld .. Todesstrafe. Wörtl. »eine Sünde des Todesurteils«; wenn ein Mann zum Tode verurteilt ist.
er wird getötet, und du hängest ihn. Das Hängen fand nach der erfolgten Hinrichtung statt. Die teuflische Strafe des Kreuzigens bei lebendigem Leib, das Annageln am Kreuz und die Verlängerung des Todeskampfes um Tage, war eine römische Erfindung. Im alten Israel gab es vier Arten der Hinrichtung: Steinigen, Verbrennen, Tötung durch das Schwert und Erwürgen. Das Hängen wurde manchmal nach der Hinrichtung zum Zeichen der Ehrlosigkeit oder zur Abschreckung angewandt. Jos. X, 26.
ותלית אתו , רז"ל אמרו כל הנסקלין נתלין • (רש"י) , ויהיה לפ"ז ותלית מתשובת התנאי : אמנם אלו דברי יחיד הם , והלכה כדברי חכמים , שאינו נתלה אלא המגדף והעובד ע"ז , ואמרו שזהו טעם כי קללת אלהים תלוי , שיאמרו מפני מה זה תלוי ? על שברך את השם , או עבד ע"ז , ולפ"ז גם ותלית אותו חלק מהתנאי , שכאשר יתחייב תליי' ותתלה אותו , אז לא תלין וגו' • וע"ד הפשט כי קללת אלהים תלוי כמ"ש רש"י , שכל אדם הנברא בצלם אלהים כשהוא תלוי זלזולו של מלך הוא , שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו • משל לשני אחים תאומים שהיו דומים זה לזה , האחד נעשה מלך , והשני נתפס ללסטיות ונתלה , כל הרואה אותו אומר המלך תלוי • כל קללה שבמקרא לשון הקל וזלזול (גרינגשעצונג) , כמו והיא קללני קללה נמרצת (מלכים א' ב' ח') :
V. 22. וכי יהיה באיש וגו׳. Das vorangehende בן סו׳׳מ-Gesetz schloss mit der Bestimmung: וכל ישראל ישמעו ויראו, und wird damit das dort behandelte Verbrechen zu den drei andern gefügt, deren Strafvollzug als Warnung für alle andere zu veröffentlichen war. Daran schließt sich hier das Verbot, nicht etwa in gleicher Absicht diejenigen Verbrecher, deren Leichen nach der Hinrichtung vorschriftsmässig an einen Pfahl schwebend hingehängt werden, zur Abschreckung anderer an dem Pfahle hängen zu lassen. Vielmehr sollen sie sofort wieder herabgenommen und, wie jeder andere Verstorbene, vor Sonnenuntergang begraben werden. Denn das augenblickliche Schwebenlassen der Leiche an dem Pfahl hat einen anderen Zweck und geschieht keineswegs in der Absicht, einen abschreckenden Anblick zu bereiten.
Dieser ganze V. 22 ist Vordersatz und לא תלין וגו׳ ist der Nachsatz. Denn keineswegs ist die Leiche eines jeden Hingerichteten aufzuhängen. Nur bei zwei Verbrechen, מגדף und ע׳׳ז, ist dies Vorschrift, daß ihre Leiche nach der סקילה aufgehängt werde. Wir haben dies, sowie die Bedeutung dieser תליה als Vervollständigung des in סקילה sich verwirklichenden Gedankens des דמיו בו bereits Wajikra 20, 2 zu entwickeln versucht. Hier folgt nur die gesetzliche Bestimmung, daß selbst bei diesen das allgemeine Verbot und Gebot לא תלין und קבר תקברנו nicht außer acht gelassen werden soll. Daher die Form: קבר תקברנו.
ת׳׳ר אילו נאמר כי יהיה באיש חטא משפט מות ותלית, הייתי אומר :והומת ותלית תולין אותו ואחר כך ממיתין אותו כדרך שהמלכות עושה ת׳׳ל והומת ותלית ממיתין אותו ואחר כך תולין אותו (Sanhedrin 46b). Offenbar ergibt sich aus dem Wortlaut unseres Textes, daß תליה keine Todesart, sondern eine Prozedur ist, welche nach der Hinrichtung vorzunehmen sein soll, und zwar, wie daselbst bemerkt wird, verschob man bei den Verbrechen, die תליה erforderten, Urteilsfällung und Hinrichtung bis gegen Ende des Tages, vollzog nach der Hinrichtung die תליה der Leiche an einen Pfahl und nahm sie sogleich wieder herab.