Die Torah - Die fünf Bücher Mose

V. 2. והיה כקרבכם וגו׳. Nach Sota 42a-b geschehen die hier folgenden Anreden in zwei verschiedenen Zeiten, die Verse 5-8 ergehenden Aufforderungen zur Rückkehr bei Überschreiten der Landesgrenze, die Ermunterung zu furchtlosem Mute (Verse 3 und 4) vor Beginn des Kampfes. פעמים מדבר עמם אחת בסְפַר ואחת במלחמה בספר מה הוא אומר שמעו דברי מערכי המלחמה וחזרו במלחמה מה הוא אומר אל ידך לבבכם. Demgemäss hätte die Anrede Verse 3 und 4 nach den Aufforderungen Verse 5-8 stattgefunden, und stände sie dann nur als unmittelbare Konsequenz des vorhergehenden לא תירא מהם voran. Wenn die jüdische Staatsleitung glaubte, zum Kriege schreiten zu müssen, sollte sie von vornherein in den Beistand Gottes, dessen sie sich bei dem ernsten Schritte bewusst sein durfte, und nicht in die Zahlengröße der Heeresmacht den Schwerpunkt legen und dieselbe Gesinnung auch im Momente der Schlacht durch die Diener des göttlichen Gesetzes als den einzigen Geist, der zum Siege führt, in der Brust ihrer Streiter wecken lassen. רמב׳׳ם hat eine andere Auffassung (siehe הל׳ מלכים 2 , 7 ל׳׳מ daselbst).

ונגש הכהן. Es wurde zu dieser Funktion ein Priester ausdrücklich ernannt und durch משיחה geweiht, er führt den Namen משוח מלחמה. Nach Horiot 12b nimmt dieser Priester im Volksleben eine ganz hohepriesterliche Stellung ein. Die חמשה דברים, welche Wajikra 21, 10-14 den כהן גדול im Volke kennzeichnen: לא פורע ולא פורם ואין מטמא לקרובים ומוזהר על הבתולה ואסור באלמנה (siehe daselbst), sind auch für ihn verpflichtend. Welche Stellung er im מקדש einnimmt, ist nach Joma 73a nicht ganz entschieden. רמב׳׳ם rezipiert die Ansicht als Halacha, daß er im Heiligtum nur als כהן הדיוט in den vier Dienstgewändern des כהן הדיוט fungiert, משמש בארבעה בגדים. Dagegen scheint er (daselbst) im Kriege als משוח מלחמה mit den acht hohenpriesterlichen Gewändern bekleidet gewesen zu sein. בגדים שהכהן הגדול משמש בהן משוח מלחמה נשאל בהן (siehe Raschi daselbst).

Es ist daher ein Diener des jüdischen Gesetzesheiligtums, und zwar in der Repräsentanz des höchsten sittlichen Nationalideals, der die Nation im Kriege zu begleiten und die Worte der Siegesgewissheit zu sprechen hatte. Nicht in der Kriegestüchtigkeit und der Schlachtenkunde, in demselben Gesetze wohnt die Zuversicht des Krieges, dem die Künste des Friedens gelten, dem die inneren sittlichen Kämpfe des Einzeln- und Gesamtlebens die Siege des Friedens erstreiten, und dessen Herrschaft und ungestörter Entfaltung den Boden der Verwirklichung zu sichern Zweck und Palme des Krieges bildet. Als Volk des Gottesgesetzes zieht die Nation in den Streit, und ein, in den Farben und den Gewändern der sittlichen Vollkommenheiten gekleideter Diener des göttlichen Gesetzesheiligtums, der auch in den Lebenskreisen des Friedens mit den das Sittenideal des Einzel- und Familienlebens vergegenwärtigenden טומאה- und איסורי כהונהVerpflichtungen hohenpriesterlich voranleuchtet, spricht die Worte des Krieges. (והנה הרמב׳׳ם השמיט הלכה זו דמשוח מלחמה אינו מטמא לקרובים ואינו פורע ואינו פורם ולא הביאה לא בהל׳ כלי מקדש ולא בהל׳ אבל ולא הביא אלא שהוא מוזהר על הבתולה ואסור באלמנה ככ׳׳ג בהל׳ איסורי ביאה פ׳ י׳׳ז א. וכבר תמה על זה משנה למלך פ׳׳ה מהל׳ כלי מקדש הל׳ ה׳ והניחו בצ׳׳ע. והנה מנזיר מו ב׳ משמע קצת דאין במשוח מלחמה מעלה דאינו מטמא לקרובים ככ׳׳ג. דאיבעיא להו התם משוח מלחמה וסגן הי מינייהו עדיף משוח מלחמה עדיף דחזי למלחמה או דלמא סגן עדיף דחזי לעבודה [ע׳׳ש תוספ׳] ופשיט ת׳׳ש דתניא אין בין משוח מלחמה לסגן אלא שאם היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה יטמא משוח מלחמה ואל יטמא הסגן ע׳׳כ ואם משוח מלחמה אין מטמא לקרובים ככה׳׳ג תמוה׳ ההלכה שיטמא משוח שהוא בענין טומאת מת ככה׳׳ג ואל יטמא ללל הסגן שאינו אלא ככהן הדיוט לענין טומאה, ויותר תמוה הצעת האיבעיא דשבקא מעלת טומאה שהיא מאותו ענין דאיירי ביה ומביאה מעלת מלחמה, והכי הוי ליה למימר משות מלחמה עדיף דאינו מטמא לקרובים או דלמא וגו׳ וגם היה לו להש׳׳ס שם להורות דין כהג׳ או לפחות דין משוח שעבר ומשוח מלחמה הי מינייהו עדיף לענין מת מצוה [ובמסכת שמחות ד׳ לב׳ איתא] מסוגיא זו היה נלע׳׳ד קצת ראיה להרמב׳׳ם מ׳׳מ אין בכל זה כדאי לדחות ש׳׳ם מפורש בהוריות י׳׳ב ב׳ וביומא עג׳׳א בלי חולק וצ׳׳ע ופלא הוא שגם נזיר מ׳׳ז ב׳ ד׳׳ה ת׳׳ש השמיטו תוספו׳ הא דאין מטמא לקרובים מחמשה דברים ששוה משוח מלחמה . לכה׳׳ג ע׳׳ש וצ׳׳ע)

der Priester. Ein besonders für diesen Zweck gesalbter Priester, der in der rabbinischen Literatur als der »für den Krieg gesalbte Priester« bezeichnet wird.