Die Torah - Die fünf Bücher Mose
כי תקרב אל עיר. בְּמִלְחֶמֶת הָרְשׁוּת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, כְּמוֹ שֶׁמְּפֹרָשׁ בָּעִנְיָן "כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת וְגוֹ'" (ספרי):
Wenn du einer Stadt nahst, der Vers spricht von einem freiwilligen Krieg; wie im Abschnitt erklärt wird (V. 15), so sollst du allen fernen Städten tun (Sifre).
10.—18. EINNAHME VON HEIDNISCHEN STÄDTEN
so rufe sie zum Frieden auf. Krieg wird als die letzte Zuflucht angesehen. Zu allererst muß ein Friedensangebot gemacht werden. Wird es angenommen, so darf niemand in seiner Person oder seinem Besitz geschädigt werden; die Stadt als solche wird Israel tributpflichtig. Alle überlieferten Erklärungen stimmen darin überein, daß diese Friedensangebote allen feindlichen Städten gemacht werden mußten, auch den kanaanitischen. Diese letztgenannten mußten jedoch noch dem Götzendienst entsagen und die sieben sogen. noachidischen Gebote auf sich nehmen (d. h. Einsetzung ordentlicher Gerichte, Verbot der Gotteslästerung, des Götzendienstes, der Blutschande, des Mordes, des Diebstahls und widernatürlicher Grausamkeiten); siehe Genesis S. 81.
כי תקרב אל עיר להלחם עליה, במלחמת הרשות הכתוב מדבר כמו שמפורש בענינן תעשה לכל הערים הרחוקות ממך מאד לשון רש"י, וכתב הרב זה מספרי ששנו שם כלשון הזה במלחמת הרשות הכתוב מדבר, והכונה לרבותינו אינה בכתוב הזה אלא לומר שהפרשה בסופה תחלק בין שתי המלחמות, אבל קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה הוא שחייבום לקרא לשלום אפי' לשבעה עממים, שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי ולא היה עובר על עשה ולא תעשה שכתוב כי החרם תחרימם ולא תחיה כל נשמה, אבל ההפרש שביניהם כאשר לא תשלים ועשתה מלחמה שלוה הכתוב ברחוקות להכות כל זכורה ולהחיות להם הנשים והטף הזכרים, ובערי העמים האלה ילוה להחרים גם הנשים והטף, וכן אמרו רבותינו במדרש אלה הדברים רבה, והוא עוד בתנחומא • ובגמרת ירושלמי אמר ר"ש ברבי נחמני יהושע בן נון קיים הפרשה הזו • מה עשה יהושע ? היה שולח פרוסדיטגמא בכל מקום שהיה הולך לכבוש והיה כותב בה : מי שמבקש להשלים, יבא וישלים, ומי שמבקש לילך לו, ילך לו, ומי שמבקש לעשות מלחמה, יעשה מלחמה • הגרגשי פנה, הגבעונים שהשלימו עשה להם יהושע שלום, שלשים ואחד מלכים שבאו להלחם הפילם הקב"ה וכו' • וכן אמר הכתוב בכולם • לא היתה עיר אשר השלימה את ישראל בלתי החוי יושבי גבעון • את הכל לקחו במלחמה, כי מאת ה' היתה לחזק לבם לקראת המלחמה וגו' (יהושע י"א י"ט כ'), מכלל שאם רצו להשלים היו משלימים עמם • ונראה שיש הפרש עוד בשאלת השלום, שבערים הרחוקות נשאל להם לשלום ושיהיו לנו למס ויעבדונו, אבל בערי העמים האלה נשאל להם לשלום ומס ועבדות על מנת שיקבלו עליהם שלא לעבוד ע"א, ולא הזכיר הכתוב זה בפרשה הזאת שכבר נאסר לנו בעובדי ע"א לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם • ויתכן שלא נצטרך להודיע להם רק השלום והמסים והשעבוד, ואחרי שיהיו משועבדים לנו, נגיד להם שאנו עושים משפטים בע"א, בה ובעובדיה בין יחיד בין רבים, וכן מה שנאמר כאן למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם, ואמרו בספרי, הא אם עשו תשובה אינן נהרגים שבעה עממים • והתשובה הוא, שיקבלו עליהם שבע מצות שנצטוו בני נח, לא שיתגיירו להיותם גירי צדק • ובמסכת סוטה אמרו, שכתבו התורה על האבנים בשבעים לשון, וכתבו למטה למען אשר לא ילמדו אתכם, הא אם עשו תשובה מקבלים אותם • ור"י פי' שם להודיע לאומות היושבים חוץ מגבולם של ארץ ישראל לא נצטוו להחרימם אלא על אותן שבתוך הגבולים כדי שלא ילמדו אותם מעשה [?]לם, אבל אותם היושבים חוצה לה אומרים להם אם אתם חוזרים בתשובה נקבל אתכם, ובתשובה אין מקבלים אותם שמחמת יראה הם עושים ע"כ • ואינו נכון, כי בערי העמים האלה אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה בהם אמר למען אשר לא ילמדו אתכם שאם עשו תשובה (שיקבלו ז' מצות בני נח), אינן נהרגין, וכן אמר בהם לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי, כי תעבוד את אלהיהם, הא אם עזבו אלהיהם מותרים לישב שם, וזה הענין שעשה המלך שלמה שכתוב בו, וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים וגו' וכל העם הנותר מן האמורי החתי והפריזי החוי והיבוסי בניהם אשר נותרו אחריהם בארץ לא יכלו בני ישראל להחרימם ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד (מלכים א' י"ט טז), והענין הזה בתורה עשו, כי קבלו עליהם שבע מצות בני נח, ודבר ברור הוא כי כיון שנתנס שלמה עושי מלאכתו גברה ידו עליהם ויכול היה להחרימם (ומה שנאמר ולא יכלו בני ישראל להחרימם לא על יכולת הגוף נאמר אלא על יכולת הנפש לפי שעשו תשובה), אלא שהיה מותר לקיימם כמו שכתבנו (הרמב"ן), ומלבד שראייתיו נכונות ובודקות הנה דעתו מסכמת יותר אל אפן השם כי לא במות המת יחפץ כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה, והארכנו בזה יותר מפני המתרעמים על ה' ועל מצותיו בענין המנהג שנהגו ישראל עם שבעה עממים שנדמה להם אכזריות בחיק הבורא : וקראת, קרא אליה מצוה, ויתכן שהוא רשות • (הראב"ע), והמתרגם האשכנזי תרגמו מצוה, כדעת הרמב"ם והרמב"ן ז"ל :
VV. 10-14. כי תקרב וגו׳. Die vorhergehenden Bestimmungen regeln den Heeresbann zur offenen Feldschlacht; es folgen nun Bestimmungen von Belagerungen. Es wird zur Pflicht gemacht, immer zuerst לשלום, friedliche Beziehungen anzubieten, und wenn die Stadt sich freiwillig ergibt, so darf keiner Person und keinem Gut das Geringste geschehen; sie werden nur zur Tributpflicht und Untertänigkeit verhalten, יהיו לך למס ועבדוך. Nach allgemeinster im ספרי und ירושלמי ausgesprochener und auch vom הל׳ מלכים) רמב׳׳ם Vl, 1) und רמב׳׳ן z. St. vertretener Auffassung war diese Friedensentbietung überall und auch bei der Eroberung des Landes den Bevölkerungen gegenüber Pflicht. Auch ihnen wurde Frieden und ein tributäres untertanpflichtiges Verbleiben im Lande, jedoch nur unter der Bedingung der Lossagung von ע׳׳ז und Rückkehr zu den allgemeinen menschlichen Sitten- und Rechtspflichten, שבע מצות בני נח, angeboten. Die hier Verse 16-17 vorgeschriebene Vertilgung aus dem Lande war nur geboten, wenn sie auf diese Friedensbedingungen nicht eingehen und mit Beibehaltung ihrer polytheistischen Lebensweisen sich im Lande behaupten wollten.
So heißt es im Jeruschalmi (Schebuoth 6, 1): שלוש פרסטניות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ מי שהוא רוצה להפנות יפנה להשלים ישלים לעשות מלחמה יעשה גרגשי פינה והאמין לו לה׳ב׳ה והלך לו לאפריקי גבעונים השלימו שלשים ואחד מלך עשו מלחמה ונפלו. Drei Kundmachungen schickte Josua vor sich her, bevor er ins Land zog: wer sein Land räumen will, der gehe fort, wer Frieden eingehen will, der schließe Frieden, wer Krieg führen will, der führe Krieg. Girgaschi verließ das Land und ging nach Afrika, die Gibeoniten wählten den Frieden, die einunddreißig Könige den Krieg und fielen. Daher wird auch Josua 11, 19 berichtet: לא היתה עיר ׳אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון וגו, daß außer den Gibeoniten keine Stadt in Friedensbeziehungen zu Israel habe eingehen wollen, was offenbar voraussetzt, daß diese Friedensbeziehungen ihnen angeboten worden. Wenn daher gleichwohl die Gibeoniten glaubten, ihre Zuflucht zu einer List nehmen zu müssen, so müssen sie, wie dies auch die Kommentatoren erläutern, entweder den einfachen Friedensanbietungen Josuas nicht getraut, oder ein über die Friedensbedingungen hinausgehendes Verhältnis, ein כריתות ברית angestrebt haben, wie sie dies selbst in ihren Anträgen: כרתו לנו ברית bezeichneten, das jedoch Israel ausdrücklich (Schmot 34, 14) verboten war.
Es wird ferner (Verse 12-14) zur Pflicht gemacht, daß bei einer mit Kriegsgewalt erzwungenen Einnahme einer Stadt nur die wehrbare Mannschaft dem Schwerte erliegen dürfe, Weiber aber und Kinder und auch alles andere zur Beute fallende lebende und leblose Gut keiner Verletzung und Zerstörung unterliegen sollen.