Die Torah - Die fünf Bücher Mose
ויחל. לְשׁוֹן הַמְתָּנָה, וְכֵן לִי שָׁמְעוּ וְיִחֵלּוּ (איוב כ"ט), וְהַרְבֵּה יֵשׁ בַּמִּקְרָא:
Er wartete, ויחל der Ausdruck für abwarten, ebenso (Job 29, 21), »auf mich hörten und warteten sie«, und kommt oft im Vers vor.
ויחל , דקדוק המלה הזאת קשה , כי ממלת וייחל דלקמן יראה ששרשו יחל , לפ״ז ראוי להיות כאן (אם הוא מבנין הקל וַיִּיחַל על משקל וַיִּיקַץ נח מיינו (בראשי׳ ט׳ כ״ד) , או וַיֵּחֶל על משקל וַיֵּשֶׁב יעקב (שם ל״ז א׳) , לכן דעת הראב״ע שאיננה מגזרת תוחלת רק מגזרת תחלה , ושרשו חלל · אבל לפי פשטות הכתוב לא שייך פה ענין תחלה , ולכן סיים הראב״ע ויתכן להיות מלה זרה בדקדוק · ולדעת הרד״ק בשרשים שרש יחל ובמכלול (ד׳ קטן דף קכ״ג ע״ב) , שרשו יחל מבנין פיעל הדגוש , ונפל הפ״א , וכתב עוד שיותר טוב היותו מבנין נפעל , עד שבסוף דבריו כתב שם · וז״ל ויותר נכון הוא היותו מנחי העי״ן מבנין הפעיל והוא דבור על אפניו , וכן כתב אדוני אבי ז״ל בספר הזכרון עכ״ל · ור״ל שעם ששרשו חול ביאורו כמו שרש יחל דלקמן והם ב׳ שרשים מענין אחד כמו טוב ויטב , וראוי להיות וַיָּחִיל , רק לסבת וי״ו ההפוך הטעם נסוג אחור , ולא יבא נח נראה אחרי ת״ג בלי נגינת טעם , לכן נשתנה לסג״ל כמו וַיָּשֶׁב לו את שרה אשתו (בראשית כ׳ י״ד) , ונמצאו לו חברים מענין זה ומבנינו , וַיָּחִילוּ עד בוש (שופטים ג׳ כ״ה) , על כן לא יָחִיל טובו (איוב כ׳ כ״א) , וכן כתב בשרשים שרש חול שכל אלו המה מענין תוחלת · והנה אנקלס ויב״ע תרגמו ואוריך , מלשון המתנה , (וכן פי׳ רש״י אבל לפי מה שהביא ראי׳ מן לי שמעו ויחלו (איוב כ״ט כ״א) , יראה שדעתו כי שרשו יחל) , וכן תרגמו המתרגמים בפסוקים הנזכרים , כי המה ענינים קרובים זה לזה , כי הממתין הוא מיחל ומקוה , ומי שאבדה תוחלתו ותקותו לא ימתין ;
ויחל. Wenn ויחל in der Bedeutung "warten" zu nehmen wäre, etwa zusammengezogen aus וַיִיָחֶל, oder wie ויחילו עד בוש (Richter 3, 25), welches letztere jedoch mehr ein Erwarten bedeutet, so wäre das עוד שבעת ימים אחרים ,,noch andere sieben Tage" nicht erklärt; denn es ist nicht erzählt, daß er schon einmal sieben Tage gewartet hätte. Vielleicht ist ויָחֶל Hiphil entweder von חלל, anfangen, oder von חול, eintreten, und es hieße: Noach ließ erst wiederum andere sieben Tage eintreten. Die Vernichtung war nämlich in eben solchen Perioden gekommen, erst sieben Tage und dann vierzig. Zwischen der zu vernichtenden Gegenwart und dem Beginn der Vernichtung verliefen sieben Tage, in denen nichts verändert ward, in ihnen lief die zu verändernde Gegenwart ab. So vielleicht auch hier bei dem Wiederübergang in die neu zu gestaltende Zukunft. Noach war inne geworden, daß Gott noch seiner gedachte, die Arche war zum Stillstand gekommen, und es waren die Spitzen der Berge sichtbar geworden. Noach aber öffnete noch nicht, er dachte, wie die Flut gekommen, so werde sie auch schwinden. Er wartete deshalb vierzig Tage. Es käm ihm jedoch zum Bewusstsein, es sei noch kein bewohnbarer Zustand vorhanden, er vermutete daher, daß, wie früher, auch jetzt zwischen der vollendeten Pause der Vernichtung und dem Eintritt der neuen Zeit erst wieder sieben Tage verstreichen müßten. "Er ließ daher erst wiederum so andere sieben Tage verstreichen." Solche Perioden von sieben Tagen zur Bezeichnung des völligen Ablaufs eines Zustandes vor dem Eintritt eines neuen, kennt später das Gesetz in טומאה וטהרה usw.