Die Torah - Die fünf Bücher Mose

וַיִּ֜מַח אֶֽת־כׇּל־הַיְק֣וּם ׀ אֲשֶׁ֣ר ׀ עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה מֵאָדָ֤ם עַד־בְּהֵמָה֙ עַד־רֶ֙מֶשׂ֙ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיִּמָּח֖וּ מִן־הָאָ֑רֶץ וַיִּשָּׁ֧אֶר אַךְ־נֹ֛חַ וַֽאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה׃

אל'זא פֿערטילגטע דיא איבערשוועממונג אללעס וועזען , וועלכעס אויף דעם ערדבאדען לעבט , פֿאם מענשען ביז פֿיה , ביז געווירם אונד געפֿליגעל דעס הימעלס , אללעס װאורדע פֿאן דער ערדע פֿערטילגט , נח אלליין בליב איבריג , אונד וואס מיט איהם אין דער ארכע װאר ·

וּמְחָא יָת כָּל יְקוּמָא דִּי עַל אַפֵּי אַרְעָא מֵאֱנָשָׁא עַד בְּעִירָא עַד רִחֲשָׁא וְעַד עוֹפָא דִּשְׁמַיָּא וְאִתְמְחִיאוּ מִן אַרְעָא וְאִשְׁתָּאַר בְּרַם נֹחַ וְדִי עִמֵּהּ בְּתֵבוֹתָא

וימח. לְשׁוֹן וַיִּפְעַל הוּא וְאֵינוֹ לָשׁוֹן וַיִפָּעֵל, וְהוּא מִגִּזְרַת וַיִּפֶן וַיִּבֶן כָּל תֵּבָה שֶׁסּוֹפָהּ הֵ"א, כְּגוֹן בָּנָה, מָחָה, קָנָה, כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן וָי"ו יוֹ"ד בְּרֹאשָׁהּ, נָקוּד בְּחִירִק תַּחַת הַיּוֹ"ד:

אך נח. לְבַד נֹחַ, זֶהוּ פְּשׁוּטוֹ; וּמִ"אַ גוֹנֵחַ וְכוֹהֶה דָם מִטֹּרַח הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת. וְיֵ"אֹ שֶׁאִחֵר מְזוֹנוֹת לָאֲרִי וְהִכִּישׁוֹ, וְעָלָיו נֶאֱמַר הֵן צַדִּיק בָּאָרֶץ יְשֻׁלָּם (משלי יא):

וימח , מחה שמם מן הארץ כי אין להם זרע , כי כן מצאנו על אשר אין לו זרע ולא ימחה שמו מישראל (דברי׳ כ״ה ו׳) · והרמב״ן פי׳ ויגוע שנאמר למעלה נאמר על המיתה וכן מתו דלעיל׳ ומלת וימח ר״ל שנמחו הגופות ויהיו למים כמ״ש ומחה אל מי המרי׳ (במדב׳ ה׳ כ״ג) , וכתב הא״ת כי המ״ם רפוי׳ , וצריך להזהר בו מאד כי הקורא וימח במ״ם דגושה נמצא אומר שסוגלו של הקב״ה נמחה עם כל היקום , כי וימח בדגש הוא מהנפעל כמו ימח שמם (תהלים ק״ט י״ג) , אך כשהמ״ם רפה הוא מהקל והוא פועל יוצא עכ״ל · ואין דבריו מוכרחים , כי באמת מלת וימח בהיותה מהקל איננה שבה על השם ב״ה שאיננו נזכר בפסוקי׳ אלו כלל רק על הגשם או על המבול הנזכר בפסוקי׳ הקודמי׳ , אך יותר מתיישב להתפרש מהנפעל ושב על מלת היקום שאחריו שהוא לשון יחיד , ואין הוראת מלת את פה כמו עם , כי אם משמעו להורות על עצם מקבל הפעולה , כאשר זכרנו בהקדמה ובתחלת פ׳ בראשית שדרכו לבוא עם הנושא גם בבנינים המקבלים הפעולה , אחרי שבהם הנושא בעצמו הוא מקבל הפעולה , ויהי׳ ביאורו כמו כל היקו׳ נמח , וסוף הפסוק מוכיח וימחו מן הארץ שהוא ג״כ מהנפעל , אך בענין רפיון המ״ם אין לזוז מקבלת הא״ת אשר מצא כן בספרי׳ ישנים מלת וימח בקו רחב על המ״ם המורה על הרפיון , ויש ראי׳ לרפיון המ״ם מן הטעם שהוא מלעיל (כדין הגרש שהוא תמיד מלעיל) , כמו וַיִּבֶן וַיִּפֶן , כי לעולם לא יבא נגינה אצל תנועה קטנה שאחריה נח נראה זולת אצל פתח גמור שהוא בעצם או תמורת ת״ג , ואף שהתנועה שלפני׳ היא ג״כ ת״ק מ״מ אז הנגינה בבחינת נסוג אחור שדינו כמתג , ולכן אחרי׳ רפה , ולכן אם יש לפני הת״ק האחרונה שוא נח או דגש , בהכרח נדחה הנגינה אל הת״ק האחרונה כמו בַּרְזֶל גַּרְזֶן דָּבָר כֹּפֶר , כי אחר הנגינה שהיא בבחינת נסוג אחור שדינה כמתג לא יבא שוא נח או דגש , ולכן במלת יִמַּח שמם , הנגינה מלרע , כדי להדגיש המ״ם לחסרון נו״ן נפעל , ולכן ת״א וימח , ומחא , מבנין הקל , ומלת וימחו , ואתמחיאו , מבנין נפעל כדרכו לתרגם כל בנין נפעל בלשון התפעל , וכן תרגמם יב״ע ושיצי , ואשתיציו , וכן מתורגם בל״א : ח