Die Torah - Die fünf Bücher Mose
וינחם ה' כי עשה. נֶחָמָה הָיְתָה לְפָנָיו שֶׁבְּרָאוֹ בַתַּחְתּוֹנִים, שֶׁאִלּוּ הָיָה מִן הָעֶלְיוֹנִים הָיָה מַמְרִידָן (בבראשית רבה):
ויתעצב. הָאָדָם אֶל לִבּוֹ שֶׁל מָקוֹם, עָלָה בְמַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל מָקוֹם לְהַעֲצִיבוֹ, זֶהוּ תַּרְגוּם אֻנְקְלוֹס. דָּבָר אַחֵר וַיִּנָּחֶם – נֶהְפְכָה מַחְשַׁבְתּוֹ שֶׁל מָקוֹם מִמִּדַּת רַחֲמִים לְמִדַּת הַדִּין, עָלָה בְמַחְשָׁבָה לְפָנָיו מַה לַּעֲשׂוֹת בָּאָדָם שֶׁעָשָׂה בָּאָרֶץ, וְכֵן כָּל לְשׁוֹן נִחוּם שֶׁבַּמִּקְרָא לְשׁוֹן נִמְלָךְ מַה לַּעֲשׂוֹת, וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם (במדבר כ"ג) וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם (דברים ל"ב) וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה (שמות ל"ב) נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי (שמואל א' ט"ו) כֻּלָּם לְשׁוֹן מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת הֵם:
ויתעצב אל לבו. נִתְאַבֵּל עַל אָבְדַן מַעֲשֵׂה יָדָיו, כְּמוֹ נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ (שם ב' י"ט), וְזוֹ כָתַבְתִּי לִתְשׁוּבַת הַמִּינִים גּוֹי אֶחָד שֶׁשָּׁאַל אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, אָמַר לוֹ אֵין אַתֶּם מוֹדִים שֶׁהַקָּבָּ"ה רוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד? אָמַר לוֹ הֵן, אָמַר לוֹ וְהָא כְתִיב וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ? אָמַר לוֹ נוֹלַד לְךָ בֵּן זָכָר מִיָּמֶיךָ? אָמַר לוֹ הֵן, אָמַר לוֹ וּמֶה עָשִׂיתָ? אָמַר לוֹ שָׂמַחְתִּי וְשִׂמַּחְתִּי אֶת הַכֹּל, אָמַר לוֹ וְלֹא הָיִיתָ יוֹדֵעַ שֶׁסּוֹפוֹ לָמוּת? אָמַר לוֹ בִּשְׁעַת חֶדְוָתָא חֶדְוָתָא בִּשְׁעַת אֶבְלָא אֶבְלָא, אָמַר לוֹ כָּךְ מַעֲשֵׂה הַקָּבָּ"ה, אַף עַל פִּי שֶׁגָּלוּי לְפָנָיו שֶׁסּוֹפָן לַחֲטוֹא וּלְאָבְדָן לֹא נִמְנַע מִלְּבָרְאָן בִּשְׁבִיל הַצַּדִּיקִים הָעֲתִידִים לַעֲמֹד מֵהֶם:
Da tröstete sich der Ewige, dass Er… erschaffen, es war ein Trost vor Ihm, dass Er ihn unter den Irdischen erschaffen; denn hätte Er ihn unter den Himmlischen erschaffen, hätte er sie zur Empörung verführt (Bereschit Rabbah 27:4).
Er war betrübt, der Mensch im Herzen des Allgegenwärtigen, der Allgegenwärtige beschloss, ihn zu betrüben; das ist die Übersetzung von Onkelos. Eine andere Erklärung: Er änderte Seinen Entschluss, der Entschluss des Allgegenwärtigen wandelte sich vom Erbarmen zum Recht; die Erwägung stieg vor Ihm empor, was mit dem Menschen geschehen solle, den Er auf Erden erschaffen hatte. Und so ist überall der Ausdruck נִיחוּם in der Schrift zu erklären, er bedeutet erwägen, was zu tun sei, (Num. 23, 19) »ein Menschensohn, dass er erwäge«, (Deut. 32, 36) »Seiner Knechte gedenkt Er«, (Ex. 32, 14) »der Ewige nahm das Böse zurück«, (I Sam. 15, 11) »ich nehme zurück, dass ich zum König gemacht habe«; überall der Ausdruck für einen neuen Entschluss.
Er war betrübt in Seinem Herzen, Er trauerte über den Untergang des Werkes Seiner Hände, wie (II Sam. 19, 3), »der König war betrübt über seinen Sohn« (Bereschit Rabbah 27:4). Und das schreibe ich als Erwiderung gegen die Abtrünnigen. Ein Leugner fragte R. Joschua b. Korcha und sagte zu ihm, ihr gebt doch zu, dass der Heilige, gelobt sei Er, die Zukunft sieht. Er sagte, ja. — Es steht aber doch, »Er war betrübt in Seinem Herzen«. — Er erwiderte dem Leugner, ist dir einmal ein Sohn geboren worden? — Ja. — Und was hast du da getan? — Ich habe mich gefreut und alle anderen auch erfreut. — Wusstest du nicht, dass er zuletzt doch wieder sterben würde? — Er antwortete, in der Zeit der Freude freut man sich, in der Zeit der Trauer trauert man. — Da sprach R. Joschua, so ist auch das Werk des Heiligen, gelobt sei Er; wenn auch vor Ihm offenbar war, dass sie zuletzt sündigen und untergehen würden, hielt Er sich doch nicht zurück, sie zu erschaffen um der Gerechten willen, die von ihnen erstehen würden.
וינחם , מבנין נפעל ולא מבנין התפעל , כי הי' ראוי להיות בפתח הנון , כי עם התי"ו לא יבא תשלום הדגש , ופירושו לדעת רש"י ז"ל נהפכה מחשבתו של מקום ממדת הרחמי' למדת הדין , עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם שעשה בארץ , וכן כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות ובן אדם ויתנחם (במדבר כ"ג כ"ג) , ועל עבדיו יתנחם (דברי' ל"ב ותהלים קל"ה י"ד) , וינחם ה' על הרעה (שמות ל"ב י"ד) , נחמתי כי המלכתי (שמואל א' ט"ו י"א) , כלם לשון מחשבה אחרת הם עכ"ל . והנה אמת גמור שכל לשון נחמה הוא תנודת הלב מעלה לעלה שכנגדה , פעם מן הרעה לטובה ופעם להפך כגון ונחמתי על הטובה (ירמי' י"ח י') , ואולם מה שפי' הרב בפסוק כי עשה את האדם בארץ הוא דחוק , והראב"ע כתב ידוע כי לא אדם הוא להנחם , רק דברה תורה כלשון בני אדם כי המשחית מה שעשה יראה שניחם והוא היותר נאות לפשטות הכתוב : ויתעצב אל לבו , א"ת ואמר במימרי' למתבר תוקפיהון ברעותיה , הכוונה עלה על לבו של מקום להעציב האדם , נטה מדרך פשטות הכתוב כדי להרחיק מדת העצבון מהאל יתעלה שהוא מרומם ונשגב מכל מדה פחותה ובדברי רבותינו ז"ל בב"ר אפיקורוס אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה א"ל אין אתם מודי' שהקב"ה רואה את הנולד אמר לו הן , אמר לו והא כתיב ויתעצב אל לבו , אמר לו נולד לך בן זכר מימיך אמר לו הן , אמר לו ומה עשית , אמר לו שמחתי ושמחתי את הכל , אמר לו ולא היית יודע שסופו למות , אמר לו בשע' חדותא חדותא' בשעת אבלא אבלא . אמר לו כך מעשה הקב"ה אע"פ שגלוי לפניו שסופן לחטוא וסופו לאבדן לא נמנע מלבראן . יתבונן המשכיל כי המדות הנפשיות הנקראות התפעליות (לייֹדענשאפֿטען) או רגשות הנפש יחלקו לשני מינים שביניהם הבדל עצמי , המין האחד ישתעף מן הקניני' וכוחות הנפש האמתיים , והם התעוררות כח התשוקה להדבק בדבר או להתרחק ממנו כפי הטוב והרע שימצא בו , כגון האהבה והשנאה , השמחה והכעס והרצון החדוה והעצבון , והן כלם שלימות בעצם וראשונה ראויות ומשובחות בלב המשכיל , ולא יחטיאו כי אם כאשר יצאו מגדר השווי ויעברו החוק הקצוב . כי אז יעבירו מחשבות האדם ויטרפו את דעתו והוא בא על ידיהם לסכלות רב כי יגבירו את כח התשוקה על משפט התבונה וזהו מקור כל מרי וזדון כאשר כתבנו למעלה , ואולם כל עוד שלא יצאו מגדרם הם באדם לתפארת ואין בהם גנות וחסרון בעצם . והמין השני שרשו ההעדר והשלילות , ואין להם מציאות כי אם בעצם מוגבל , מקבל ההעדר ההוא אשר ממנו ישתעפו , והן המשל בזה הכילות , והחרטה , מורך הלב והיאוש ודומיהם , כי לא יתכן הכילות כי אם ברבות צרכי הכילי , כאשר ידאג שלא ימצא די מחסורו , ולא תתכן החרטה כי אם בהשתנות הידיעה והעצה , ואין מורך הלב כי אם בחלש , ואין יאוש כי אם בנעדר התקוה , וכן כלם . והדרכים האלה הם חסרונות בעצם ובראשונה , אלא שבבחינות האדם פעמי' שישובחו כי יביאו אותו אל המעשים הטובים כידוע מן החרטה ודומיה , והנה נראה מדברי חז"ל שלא נמנעו ליחס את דרכי המין הראשון אל השם יתעלה . אמרו עליו שהוא כועס ושוחק ושמח ונעצב , לפי שאללו הדרכים הללו נקיות מכל חסרון ומכל גנות ולאיות בעולם , הוא כועס במשפט ושוחק בצדק , שמח בטוב הגמור ונעצב ברע האמתי מבלי בלבול המחשבה וערוף , יתעלה שמו מכל זה התעלות בלי קצה , ולא יצא א"כ מזה שום שנוי , או חסרון בחק אחת ממדותיו ח"ו . ואם הם לפעמי' חסרון בחיק האדם ויולידו אצלו המדות הפחותות , אין זה כי אם מהסבה שזכרנו , כי יעברו חוק ויטרפו את דעת קצר ההשגה . ובכל זה ברגשות המין הראשון שזכרנו . ואולם רגשות המין השני לא יאמרו על השם יתעלה כלל כי אם על דרך ההעברה , ולדבר כלשון בני האדם , כדי שיבינו השומעים . ולזה בתיבת וינחם שהוראתה רגשת המין השני , אמרנו עליו שדברה תורה כלשון בני אדם , ואולם בתיבת ויתעצב המורה על שנאת הרע האמתי , נאמר שבשעת העצבון הוא נעצב באמת כאשר זכרנו :
וינחם. Die Bedeutung von נחם siehe oben 5, 29. Man hat an dieser von Gott ausgesprochenen Sinnesänderung Anstand genommen, insbesondere im Hinblick auf den Satz: לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם. Es scheint aber ein Unterschied zu sein, zwischen הִנָחם und הִתְנַחם. Ersteres ist die durch äußere Veranlassung hervorgerufene Sinnesänderung, so bei Schaul: נחמתי. Gott hat freilich Schaul zum König eingesetzt; allein als Schaul sich der ferneren Herrschaft unwürdig machte, ward auch Gott durch Sauls Veränderung zu einer Änderung seiner Bestimmung veranlasst. Ebenso auch umgekehrt וינחם ד׳ על הרעה. Der Mensch aber ändert seinen Entschluss von Innen heraus, ohne äußere Veranlassung, also הִתְנַהם, darum heißt es von Gott לא איש וגו׳ ובן אדם ויתנהם. Nur einmal heißt es am Schlusse von ועל עבדיו :האזינו יתנהם (und so auch im Anklang an diese Stelle Ps. 135 , 14) und da ist es bedeutsam: auch wenn sie nicht durch תשובה Gott zur Änderung seines Entschlusses veranlassen, wird Gott aus eigenem Antriebe die Änderung ihres bisherigen Geschickes beschließen, und die גאולה bringen; es ist dies die גאולה בעתה, wenn לא זכו.
ויתעצב אל לבו, hier התפעל, nicht עצב .נפעל siehe oben 3, 16. התעצב: ein schmerzliches Gefühl der Entsagung empfinden. So von den Söhnen Jakobs; als die Familienreinheit durch die an der Schwester verübte Schandtat gemordet war, da war das erste Gefühl nicht Zorn über das geschehene Unrecht, sondern: ויתעצבו, sie fühlten schmerzlich, daß ihre bisherige Perle, die Reinheit und Unschuld der jüdischen Töchter, nun verloren sei; erst das zweite Gefühl war Zorn. Da dieser Schmerz aus der Art und Weise entsprang, wie sie den Vorgang auffassten, somit seine Quelle in ihrem Innern hatte, steht התפעל und nicht נפעל. Ebenso hier. — Hinsichtlich des אל־, (nicht: התעצב אֶל־ (ב־, haben wir eine Analogie bei Jonathan: נעצב אל דור (Sam. I. 20. 34), es bezeichnet somit den Gegenstand, in Beziehung auf welchen man den Schmerz empfindet. Wörtlich würde es also hier heißen: "Er füllte sich mit schmerzlicher Entsagung in Beziehung auf sein Herz". לב ד׳ bezeichnet aber das Innigste, das von Gott in Beziehung zum Menschen gesagt werden kann. והיו עיני ולבי שם כל הימים, seine Liebe, seine Empfindung wird dort weilen, nicht bloß seine Vorsehung. Hier also לבו, — menschlich gesprochen — die Freude, die Gott an dem gegenseitigen Gedeihen des Menschen und der Erde haben wollte, — ישמח ד׳ במעשיו — und auf die er jetzt verzichten musste. Der Erdwelt wäre die Fortexistenz des Menschen Unheil gewesen, darum וינחם וגו׳; allein Gottes Herz — menschlich gesprochen — war daßelbe geblieben. "Es tat ihm wehe, daß er auf die von seinem Herzen gewünschte segensreiche Fortexistenz des Menschen auf Erden verzichten musste." —
Hinsichtlich dieser und ähnlicher anthropomorphistischen Ausdrücke von Gott gestatten wir uns eine allgemeine Bemerkung. Man hat so lange an diesen Ausdrücken herum philosophiert, um jeden Gedanken an eine Körperlichkeit zu entfernen, bis man zuletzt der Gefahr nahe kam, selbst die Persönlichkeit Gottes zu verflüchtigen. Wenn das die Absicht der תורה wäre, hätte sie derartige Ausdrücke leicht vermeiden können. Allein diese letztere Gefahr ist größer als die erstere. Diese zwei Ausdrücke retten die zwei wesentlichsten Begriffe: die Freiheit Gottes und die Freiheit des Menschen. Nicht umsonst heißt es: Als Gott sah usw. Es war die Schlechtigkeit des Menschen nicht notwendig. Es musste ein Schauen Gottes vorangehen, ehe Gott es wusste: dieser Ausdruck gewährleistet uns also das Bewusstsein der menschlichen Freiheit. Und das Geschick, das den Menschen trifft, tritt nicht in Folge einer physischen Kausalität ein; es geht ein prüfender Ratschluss Gottes voran, der Ratschluss selbst schmerzt den Beschließenden. Alles dies setzt die Persönlichkeit und Freiheit Gottes voraus und hält diese dem Bewusstsein rein. Schon ראב"ד, einer unserer jüdischsten Denker, ist der Ansicht, daß dieses Bewusstsein von der Persönlichkeit Gottes viel wichtiger sei, als die Spekulation darüber, ob man dies oder jenes von Gott prädizieren könne.