Die Torah - Die fünf Bücher Mose
שמען קולי. שֶׁהָיוּ פּוֹרְשׁוֹת מִמֶּנּוּ מִתַּשְׁמִישׁ, לְפִי שֶׁהָרַג אֶת קַיִן וְאֶת תּוּבַל קַיִן בְּנוֹ, שֶׁהָיָה לֶמֶךְ סוּמָא וְתוּבַל קַיִן מוֹשְׁכוֹ, וְרָאָה אֶת קַיִן וְנִדְמָה לוֹ כְּחַיָּה וְאָמַר לְאָבִיו לִמְשֹׁךְ בַּקֶּשֶׁת וַהֲרָגוֹ, וְכֵיוָן שֶׁיָּדַע שֶׁהוּא קַיִן זְקֵנוֹ הִכָּה כַּף אֶל כַּף וְסָפַק אֶת בְּנוֹ בֵינֵיהֶם וַהֲרָגוֹ, וְהָיוּ נָשָׁיו פּוֹרְשׁוֹת מִמֶּנּוּ וְהוּא מְפַיְּסָן:
שמען קולי. לְהִשָּׁמַע לִי לְתַשְׁמִישׁ, וְכִי אִישׁ אֲשֶׁר הָרַגְתִּי לְפִצְעִי הוּא נֶהֱרַג, וְכִי אֲנִי פְצַעְתִּיו מֵזִיד שֶׁיְּהֵא הַפֶּצַע קָרוּי עַל שְׁמִי? וְיֶלֶד אֲשֶׁר הָרַגְתִּי, לְחַבֻּרָתִי נֶהֱרַג? כְּלוֹמַר, עַל יְדֵי חַבֻּרָתִי? בִּתְמִיהָ, וַהֲלֹא שׁוֹגֵג אֲנִי וְלֹא מֵזִיד, לֹא זֶהוּ פִּצְעִי וְלֹא זֶהוּ חַבֻּרָתִי:
פצע. מַכַּת חֶרֶב אוֹ חֵץ מקא"דורה בְּלַעַז:
Höret meine Stimme, seine Frauen hatten sich vom Verkehr mit ihm getrennt, weil er Kain und seinen Sohn Tubal Kain getötet hatte. Denn Lemech war blind, und Tubal Kain führte ihn; da sah er Kain, und dieser kam ihm wie ein wildes Tier vor, und er hieß den Vater den Bogen spannen, und er tötete ihn. Als er gewahr wurde, dass es sein Urahn Kain war, schlug er die Hände zusammen, traf seinen Sohn dazwischen und tötete ihn; darum trennten sich seine Frauen von ihm, und er besänftigte sie.
Höret meine Stimme, füget euch meinem Verkehr; ist denn der Mann, den ich getötet, zu meiner Wunde getötet worden, habe ich ihn etwa freventlich verwundet, dass die Wunde nach meinem Namen genannt wird; und ist das Kind, das ich getötet, zu meiner Beule getötet worden, das heißt, durch meinen Schlag? Es ist ein Fragesatz. Habe ich doch aus Versehen und nicht freventlich gehandelt; darum ist es nicht meine Wunde und nicht meine Beule.
Wunde, die Verwundung mit einem Schwert oder einem Pfeil; Verwundung.
ויאמר למך לנשיו. המאמר הזה הוא על דרך שירי, כאשר תראה אי"ה בס' בשלח שימני השיר בכ"ד ספרי', והשבדל שבין הגדה לשיר בספרי' ההם. והעקר שמשפט השיר בלה"ק לנתח כל מאמר מורכב אל חלקיו, ולאסדר מהם מאמרים קצרי' שווי' כמעט בעבור ארכם, יקראו פרוזי' או דלתות, ולהציב דלת לעומת דלת אחרת עד שתהיינה מקבילות בתוכן, וזהו תפארת השיר וחין ערכו. פעם יכפלו ענין הדלת הראשונה בדלת השניי' בלי שנוי כי אם במלות, כגון עדה וצלה שמען קולי נשי למך האזנה אמרתי וכן ימין ה' רוממה ימין ה' עשה חיל : (תהלים קי"ח י"ו) וכמהו כרה שחת בה יפל : וגלל אבן אליו תשוב : (משלי כ"ו כ"ז), ויש שיהי' ענין הדלת הראשון דומה לענין דלת השני אם בכלו או במקצתו, ופעמי' שיתנגד אליו בענין אלא שיתדמה אליו בחלקי המאמר. כגון נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא : (שם כ"ז ו') מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה : תהלים קי"ח ה'), ופעמי' יחסרו תיבה אחת או חלק אחד מחלקי המאמר בדלת אחת, ויסמכו על הכתוב באחותה, ומפרשי' יאמרו שהתיבה ההיא הכתובה באחותה מושכת אחרת עמה, כגון בצאת ישראל ממצרים ——— בית יעקב מעם לעז : היתה יהודה לקדשו ——— ישראל ממשלותיו : הים ראה וינס הירדן ——— יסב לאחור : ההרים רקדו כאילים גבעות ——— כבני צאן מה לך הים כי תנוס ——— הירדן תסב לאחור : מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב ——— (שם קי"ד), וכן כאן כי איש הרגתי לפצעי וילד ——— לחברתי כי שבעתים יקם קין ולמך ——— שבעים ושבעה ואין להאריך בזה כי אין כוונתי פה כי אם להעיר שהמאמר הזה הוא שירי והוא שיר הראשון שבא לידינו משנים קדמוניות ההם והוא, נחזה על המשפט שזכרנו כל דלת לעומת מחברתו, ונקרא אצל מפרשי התורה כפילת הענין במלות שונות. שמען, בא בתוספת נו"ן לבד וחסר הה"א וראוי להיות שמענה. נשי למך, שם במקום הכנוי. כמשפט לשון הקודש ובפרט במלאכת השיר, להשתנות המלות: האזנה, משפטו האזננה בכפילת הנו"ן, אחד לשורש שהשרש אזן ואחד לשמוש הרבות, וחסרו הראשונה והשלימוה בדגש שבנו"ן השני: אמרתי, שם והנפרד אִמְרָה על משקל שפחה שמלה, לדעת רד"ק בשרשים שרש אמר, ובא התי"ו תחת ה"א הנקבה. ויתכן להיות הנפרד אִמְרָה במשקל ברכה צדקה כי לא מצאנו הנפרד ממנו במקרא, ושני משקלים האלו שוים בסמיכות ובכנויים. כי איש הרגתי לפצעי וגו', לא הזכיר הכתוב את המאורע אשר אליו כוון למך במאמרו, וכל המפרשי' הלכו בזה איש לפי דרכו וסברתו זה אומר בכה וזה אומר בכה. והנכון בדברי' סתומי' כאלו לשמוע אל דברי רז"ל המקבלים האמתיים שאמרו במדרש שלמך הי' סומא ויצא לצוד ציד עם תובל קין בנו שהי' נער קטן, ובראות הנער מרחוק את קין שהי' נחבא בתוך עצי השדה נדמה לו כחיה, ואמר ללמך שימשוך לשם ויכהו וימת, וכאשר הלכו שמה וראה שהי' קין זקנו הכה כף אל כף לגודל צערו, ולא ידע כי בנו עומד שם וספק אותו ביניהם, והיו נשיו מצטערות הרבה ופורשות ממנו באמרן שהוא בן המרצח הראשון, ותפס מעשה אבותיו בידו, והוא אמר להן לפייסן בדבריו כאשר פי' רש"י בלשון תימה, וכי איש (אשר) הרגתי, לפצעי (הוא נחשב) כלומר שיקרא הפצע על שמי, ואם הילד לחבורתי (יחשב כלומר שלא שוגג הייתי, ואל תדאגנה שיענישני השם), כי אם קין שהרג במזיד יקם שבעתים, הלא למך שלא הרג כי אם בשגגה ראוי שינקם שבעים ושבעה מן הפוגע בו. והנה לפי' רש"י חסר ה"א התימהי ויש מי שפירש שכך אמר להן, באמת איש הרגתי ע"י פצעי הוא קין, וילד ע"י חבורתי הוא תובל קין, אך שוגג הייתי ולא אענש בשביל זה וגו'. ואל תתמה על מה שקראו במדרש לתובל קין נער וכן במליצת למך יכונה ילד, אשר השמות הללו הונחו על צעיר לימים, וכפי המסופר ממנו בפסוק הקודם הוא הראשון אשר המציא אומנות כלי נחושת וברזל, ולא יתכן לחשוב מחשבות ולהמציא מלאכה גדולה ונכבדת כזאת כי אם אחרי היותו לאיש משכיל ויודע, י"ל שנקרא נער וילד לערך שנות אנשי הדורות ההם שחיו שמונה או תשעה מאות שנים, וראי' לזה מיעודי הנחמות לישעי' הנבי' (סימן ס"ה כ') שאמר כי הנער בן מאה שנה ימות וגו', ר"ל כאשר ימות בהיותו בן מאה שנה יתכן לקרותו נער, ובנערותו מת, ומסיי' ואמר כי כימי העץ ימי עמי (שם כ"ב), ור"ל כי יאריכו ימים כימי העץ עד שיאות לכנות לבן מאה שנה נער. והנה אף שדברי חז"ל אין צריכי' חזוק, עכ"ז לא אוכל אמנע מלהודיע שגם הסופר יוסף בן גוריון בס' הקדמוניות שלו הבי' המאורע הזה, אם שהי' זמן רב קודם האמוראים בעלי המדרש, ואפשר שבימי משה הי' הדבר מפורסם וידוע לכן השמיטו ולא זכר רק המליצה הנחמדת הזאת. ונמצ' למחבר אחד אשר לא מבני עמנו דרך נאה ומסכים עם המשך הכתובי', אמר יתכן שבימי' ההם כבר החל החמס לרוב על פני האדמ', והיו בעלי זרוע שוכני' במדברות במערות ובנקיקי הסלעי' ומציקי' את בעלי הישוב גוזלי' וחומסי' ושודדים את בהמתם ורכושם וגם את נשותיהם לקחו בחזקה, עד שהוצרכו בעלי הישוב עובדי האדמה ויושבי אהלים להקהל ולעמוד על נפשם, לבנות להם ערי חומה דלתים ובריח, ולהמציא תחבולות וחכמות ומלאכות שונות אשר על ידם יקום החלש נגד הגבור וינצח אותו, והיתה לטישת החרבות והרמחים שבפסוק הקודם נאותה מאוד אל התכלית ההוא, כי על ידם עשו להם הכלים ההם הסורגים בלי גבורה, והחלש אשר בידו חרב או חנית, יאמר גבור אני. ואחרי שתובל קין בן למך הי' אבי האומנות ההוא, ואפשר שלמדו מלמך אביו כדעת הרמב"ן ז"ל, השתבח בה למך נגד נשיו, ואמר אליהן מעתה אין אני מתירא משום אדם אשר יקום עלי לעשות לי חמס, ואם ילחום עמדי האיש הגבור באבן או באגרוף ויסית בי פצע, או יעמוד לנגדי הילד בכח ידו וזרועותיו, ויעשה בי חבורה, הלא נקל לי להרגו בכלים המשחיתי' אשר בידי, ולקחת את נקמתי ממנו שבעים ושבעה, ומלת ילד נופל גם על הנער טרם היותו לאיש, ואפשר שיהי' בעל זרוע וכח אמיץ, אמר ויועץ את הילדים (מלכים א' י"ב ח'), ויהי' הרגתי תמורת אהרוג כמו נתתי כסף השדה (בראשית כ"ג י"ג) אשר לקחתי מיד האמרי (שם מ"ח כ"ב) ורבים כמוהם, וכן פי' הראב"ע תיבות אלו ע"פ דרכו בביאור המליצה הזאת. פצע, פירש"י מכת חרב או חץ מקאו"רה בלשון לע"ז, לא ידעתי לכוונו, אולי שצריך להיות קאדער"ע בלע"ז והוא בל"א מענין (אפני וואונדי) אלא שלא הורגל כי אם על הכויה לא על מכת חרב או חץ, וברש"י כ"י נכתב נבר"ורה בלע"ז והוא הנכון בלי ספק:
Die verschiedenen Auffassungen dieses Verses sind bekannt. Sie lassen alle mehr oder minder Schwierigkeiten ungelöst. Wir haben bereits an die Parallele der kainitischen Geschlechtsreihe mit derjenigen der setitischen Geschlechter erinnert. Auch dort erscheint am Ende derselben ein "Lemech" und spricht einen bedeutsamen Satz über die Zukunft des Geschlechtes: "זה ינחמנו וגו׳" aus. Hier spricht schon die gehobene Form der Rede dafür, daß wir hier ein שיר, einen von höherem Geist diktierten Ausspruch vor uns haben. Erwägen wir diese Form, nehmen wir die Sprachformen in ihrer ungezwungensten Bedeutung, erinnern wir uns, daß schon ein Midrasch — allerdings auf ein konkretes Ereignis beziehend — in dem getöteten Manne den Ahn und in dem getöteten Kinde den eigenen Sohn erblickte, und fassen wir das Ganze im Zusammenhange mit dem Vorhergehenden auf: so dürften wir hier das letzte Vermächtnis eines kainitischen Sehers vor uns haben. Lemech hatte drei Söhne und mit ihnen die menschliche Kultur begründet. Welches stolze Selbstgefühl hätte die Brust dieses Mannes erfüllen, wie hätte er jubeln müssen!! Allein das Ergebnis seiner Lebenserfahrungen hat seinen Geist mit dem bitteren Gegenteil erfüllt. Er spricht: Hört auf mich, Ada und Zilla, auch wenn ihr nicht Lemechs Frauen wäret; denn was ich zu sagen habe, betrifft alle Menschen. Aber als Frauen Lemech׳s, als Mütter dieser Söhne, höret mir doppelt zu, geht euch meine Rede doppelt an. Ihr meint, mit dem, was wir getan, hätten wir Kain aufgerichtet, uns eine glückliche Gegenwart und unseren Kindern eine noch glücklichere Zukunft bereitet? "Nicht gesühnt, getötet habe ich den Ahn, gemordet die Jugend und mir selbst mit allem die tiefste Wunde geschlagen!" Alle Bestrebungen der Kultur, im Dienste Gottes stehend, sind heilig und beglückend. Sie bauen fort auf dem ererbten Gottesschatz der Ahnen, überliefern ihn bereichert ihren Kindern, leben selbst ein beglücktes Leben der Gegenwart. Allein aus "Mechujael und Mechijael", aus einem Geschlechte hervorgehend, in welchem das Göttliche erloschen, und das nur bestrebt ist, es immer mehr in dem werdenden Geschlechte zu verlöschen, nur im Dienste der Selbstsucht stehend, nichts als תובל קין, nichts als Produkt des mit aller Kraft gegen Gott ankämpfenden Menschen, tötet ein solches Geschlecht die Ahnen, tötet das heranwachsende Geschlecht und schafft sich selbst nur tiefe Wunden und Leiden. Es opfert Vergangenheit und Zukunft und gewinnt die Gegenwart nicht.