Die Torah - Die fünf Bücher Mose
לישועתך קויתי ה'. נִתְנַבֵּא שֶׁיְּנַקְּרוּ פְּלִשְׁתִּים אֶת עֵינָיו, וְסוֹפוֹ לוֹמַר זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם וְגוֹ' (שופטים ט"ז):
Auf deine Hilfe hoffe ich, Ewiger; er weissagte, dass die Pelischtim seine Augen ausstechen würden und er zuletzt sprechen würde, (Richt. 16, 28) »gedenke doch meiner und stärke mich doch nur noch dieses Mal«.
יתר הבאור הרמב"ן , אבל הראב"ע כתב דן ידין עמו , רמז שיהיה בעל דגל כאחד בני הגבירות והנה היה כקצין על כל עם מהשפחות עכ"ל , הנה מפרש ידין , ישפוט , וכן תיב"ע מלת ידין (עם שבכוונת הנבואה נראה שמפרש גם הוא על שמשון , לא כהראב"ע) , מדבית דן עתיד דייקום גברא דידון ית עמיה דינין דקשוט , וכן תרגם המתרגם האשכנזי מלת ידין , אבל בכוונת הענין בכללו סתם דבריו , ויוכללו בו כל הפירושי' הנזכרים : כאחד שבטי ישראל , לדעת הראב"ע שפי' כאחד בני הגבירות , תהי' הכ"ף לדמיון כפי רוב שמושה , וכ"ה לדעת רש"י והרמב"ן בפירושם הב' , אבל לדעתם בפירושם הא' שפירשו כל שבטי ישראל יהיו כאחד עמו , יראה לכאורה שאיננה לדמיון , אבל אחר ההסתכלות היטיב היא ג"כ לדמיון , כי מלת אחד היא תאר לאיש הנחסר בכתוב , ושעורו שידין את שבטי ישראל כאיש אחד , כמו שכתוב כל איש ישראל וגו' כאיש אחד חברים (שופטים כ' י"א) , ונמצאו רבים בכתוב שבא התאר בלי המתואר , והוא מובן מענינו , וכ"ה לדעת הרשב"ם ות"א ויב"ע , אבל ממה שבאה מלת כאחד פתוחה יראה שהנכון לפרשה כאחד של שבטי ישראל כהראב"ע , כי לדעת רש"י והרמב"ן ישוב שבטי ישראל על מלת ידין , ומלת כאחד מקומה אחר שבטי ישראל , כאלו אמר ידין שבטי ישראל כאחד , וראוי להיות כאחד . כמו ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל (ישעי' כ"ז י"ב) , שפירושו ואתם בני ישראל תלקטו לאחד אחד , ועיין מה שבארתי כוונת ב' המלות האלו ודקדוקן בפ' בראשי' (ג' כ"ב) , ובפ' תולדת (לעיל כ"ו י') , כי אחד יבוא לעולם בסוף המאמר , ואחד באמצע המאמר , ואף שאיננו סמוך סמיכות אמיתי , ואין הנגינה מכרעת פה כי גם אם מלת כאחד סמוכה ראוי' לטעם מפסיק , כמשפט ב' מלות הסמוכות אל הב' , שהראשונה תמיד בטעם מפסיק , והב' במשרת , כמבואר בהקדמה : באור הקצר (יח) לישועתך קויתי ה' , המפרשים פירשו כל א' ע"פ דרכו , ויתכן כי חזק החולי על יעקב והתפלל אל ה' ואמר לישועתך קויתי ה' , שתושיעני עוד לחזק כחי יתר הבאור בעברי הוא דרך צר להולכי רגל , ונקרא בארמי שבילא , וכן תרגמם המתרגם האשכנזי · שפיפן , לדעת הרד"ק בשרשים שרשו שפף , והוא שם בשקל ישימון מן ישם , ועוד כתב בשרש שפה שאפשר שיהיה שפיפן מן השרש הזה ועי"ן הפעל כפולה כמו הגיגי מן הגה , ולפי ששף שאר בעלי חיים נקרא כן מן הוא ישופך ראש (שם ג' ט"ו) , ויהיה שוף ושפה בענין אחד , והוא מענין ושפו עצמותיו (איוב ל"ג כ"א) , וכ"ה דעת הרמב"ן · עקבי , כתב הרד"ק במכלול (ד' קטן דף ד' ע"ב) וכן דרכם לחזק קריאת האותיות בדגש לתפארת הקריאה גם בלא הפסק , והוא שתהיה האות שואית כמו מקדש (שמות ט"ו י"ז) , ואכרה לי (הושע ג' ב') וכו' , עקבי סוס עכ"ל , ושם ( דף ר"ב פ"ב) במשקל פעל כתב וז"ל , וכן המקבץ בלשון זכרי' (ר"ל ממשקל זה) בסמוך הפ"א בחירק או בפתח אם הוא גרונית , שכני , שמני , חצרי , כל דשני ארץ (תהלים כ"ב ל') וכו' עקבי סוס וכו' ערלי לב ( ירמי' ט' כ"ה ) , ובא עקבי סוס הפ"א בחירק אף על פי שהיא גרונית , ודגש הקו"ף לתפארת עכ"ל · וענין הכתוב בכללו פי' רש"י על שמשון , וכן פירשו הרמב"ן וז"ל , ודמה שמשון לנחש בעבור שלא היה שמשון בא על אויביו במלחמה כשאר השופטים או המלכים , רק הוא לבדו יוצא עליהם כמו צפעוני היוצא ממאורתו על הולכי דרך או המין הקטן שבנחשים (הוא השפיפון) שאינו ניכר כלל להולכי ארח , וטעם הנשך עקבי רמז לשני העמודים אשר הבית נכון עליהם ושלשת אלפים אשר על הגג הם הרוכב הנופל אחור כאשר ישוך הנחש בעקבי הסוס ויגביה הסוס ראשו ורגליו הראשונים ויפול רוכבו אחור עכ"ל · וכן תרגמו אנקלוס ויב"ע והירושלמי על שמשון , אולם לדעת הרשב"ם אין ענין הכתוב רק להודיע גבורתו ולהמשילה לגבורת הנחש , וכ"ה דעת הראב"ע , ולדעתי דמהו לנחש בעבור ערמתו שהוא ערום מכל חית השדה , וכן הי' דן במלחמתו , כי לא לגבורים המלחמה , כי צריך עצה ותחבולה למלחמה · ויפל , הוא עבר במקום בינוני , כי שב על הנשך שהוא בינוני : (יח) לישועתך קויתי ה' , לא היה בכל שופטי ישראל מי שנפל ביד אויביו זולתי שמשון שהוא הנחש הזה , כדכתיב והיה ה' עם השפט והושיעם מיד איביהם כל ימי השופט (שופטים ב' י"ח) , והוא היה האחרון לשופטים , כי שמואל נביא היה ולא נלחם להם , ובימיו מלכו המלכים , וכאשר ראה הנביא תשועת שמשון כי נפסקה אמר לישועתך קויתי ה' לא לישועת נחש ושפיפון כי בן אושע לא בשופט באור הקצר כחי עלי אברך גם אחר בני :
לישועתך קויתי ד׳! Indem Jakob hier Dan genötigt sieht, zur Klugheit seine Zuflucht zu nehmen, mochte er wohl der Zeit gedenken, wo er selbst einem Laban gegenüber in gleicher Notwendigkeit sich befunden, und hofft nun zu Gott, daß sowie es ihm gelungen, inmitten dieser Klugheitsprüfung איש תם zu bleiben und seinen geraden rechtlichen Charakter zu bewahren, es so auch seinen Kindern gelingen möge, unter Druck und Kampf, der sie zur Klugheit zu greifen nötigt, doch nie Schlauheit einen Grundzug ihres Charakters werden zu lassen, eine Hoffnung, die die Galutgeschichte seiner Kinder glänzend gerechtfertigt.